חיפוש

נרקיסיזם ואהבה ראשונית: נרקיסיזם על פי באלינט

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

מיכאל באלינט הוא אנליטיקאי הונגרי אשר נודע בתרומתו להבנת מטופלים אשר מקור קשייהם הוא בעיקר בשלבים פרה-אדיפליים. רעיונותיו של באלינט אינם מקושרים בדרך כלל לפיתוח הבנת הנרקיסיזם, אך בפועל באלינט הציע תפיסה תיאורטית המציעה מודל אלטרנטיבי למודל הפרוידיאני. תפיסה זו תיסקר במאמר הנוכחי.

תפיסתו התיאורטית של באלינט

בעבודתו האנליטית, באלינט שם לב כי מטופלים מסוימים אינם נתרמים מעבודה פרשנית וזיהה מאפיינים ייחודיים של מטופלים אלו ושל הטכניקה הטיפולית הנדרשת כדי לסייע להם. על סמך ניסיונו הקליני ואמונתו ב"פסיכולוגיה של שני אנשים" ולא במודל ה"פסיכולוגיה של אדם אחד" שפרויד הציע, באלינט הציע חלוקה לשלושה אזורים נפשיים. האזור הראשון הוא אזור היצירה המתייחס לאזור בו הסובייקט נמצא לבדו ומנסה להפיק מעצמו דבר מה. האזור השני הוא אזור השבר הבסיסי המתייחס למצב של שני אנשים ובו מתרחש "שבר" הנובע מליקוי בהתאמה בין צרכי התינוק הצעיר לבין סוג הטיפול שההורה מעניק לו. עקב התלות המוחלטת של התינוק בהורה בשלב זה, שבר בסיסי משמעותי משפיע על האישיות כולה. האזור השלישי הוא האזור האדיפלי המתייחס למצב של שלושה אנשים ומונע על ידי קונפליקט הקשור ביחסים בשלישיה.

באלינט הציע כי הטכניקה הפרשנית הקלאסית היא טכניקה טיפולית היעילה עבור מטופלים אשר קשייהם ממוקמים באזור האדיפלי, אך בלתי יעילה עבור מטופלים שמקור קשייהם באזור השבר הבסיסי. מטופלים אלו נוטים להיכנס לרגרסיה לאחר תקופה מסוימת של ביסוס אמון בקשר הטיפולי, ובמסגרתה הם מקיימים עם המטפל יחסי אובייקט פרימיטיביים שמקורם באזור השבר הבסיסי. בשלב זה המטופלים לא יוכלו להשתמש בדברי המטפל כפירושים אלא כפעולות קונקרטיות (התקפה, פיתוי וכד') וישתלטו על המטפל כפי שתינוק צעיר משתלט על הוריו מתוך הצורך הקיומי שלו בטיפול אינטנסיבי ומספק באופן מלא. בהתאם, על המטפל לאזן בין מילוי הצרכים הרגרסיביים לבין הימנעות מעמדה כל יכולה ה"ממכרת" את המטופל ומייצרת תלות ושנאה. כאשר המטפל מצליח לקיים איזון זה, הוא יכול לסייע למטופל להגיע למצב אותו באלינט כינה התחלה חדשה- מצב אשר מאפשר למטופל להתחיל לבסס יחסי אובייקט בריאים ובוגרים יותר.

נרקיסיזם על פי באלינט

באלינט התנגד לרעיונותיו של פרויד לגבי ההבחנה בין נרקיסיזם ראשוני ומשני וטען כי למעשה, רק לתופעת הנרקיסיזם המשני יש בסיס קליני. הוא טען כי שלושת התיאוריות שפרויד הציע להבנת הנרקיסיזם (אהבת אובייקט ראשונית, אוטו-ארוטיות ראשונית ונרקיסיזם ראשוני, להרחבה לחץ כאן) עומדות בסתירה על אף שפרויד עצמו לא הקדיש תשומת לב לפתרון סתירה זו. באלינט התנגד גם לתיאוריות אשר ניסו לתמוך ברעיון הנרקיסיזם הראשוני על ידי מיקומו של אזור נפשי זה בתקופה התוך רחמית, וטען כי תפיסה זו אינה מהווה פתרון של ממש לסתירות התיאורטיות בהבנת הנרקיסיזם.
על רקע הסתירות התיאורטיות ועל רקע התנסויותיו ותפיסותיו הקליניות, באלינט הציע מודל חלופי להבנת הנרקיסיזם אשר מתמקד בסוג היחסים הראשוניים עם הסביבה, אותם באלינט כינה אהבה ראשונית.

באלינט הציע כי היחסים הראשוניים של התינוק עם סביבתו הם יחסי אהבה ראשונית המתאפיינים בהתייחסות לאובייקט ולסיפוק הצרכים על ידו כמובנים מאליו. ברחם, הגבולות בין העצמי לסביבה מטושטשים ומצויים ב"התערבבות הדדית הרמונית" בה התינוק וסביבתו הרחמית חודרים זה לתחומו של זה באופן הרמוני. הלידה מפרה איזון זה והתינוק חייב להתחיל לנוע לעבר היפרדות מסביבתו ולותר על ההתמזגות ההרמונית המוחלטת. לצד זאת, התינוק מגיע לעולם כאשר האובייקט היחיד הקיים עבורו הוא הוא עצמו, ובו מרוכז כל הליבידו. כתוצאה מכך, התינוק חווה את עצמו כיחיד בעל הרצונות, הצרכים והדרישות ומניח כי מובן מאליו שהסביבה תענה ותספק את כל צרכיו. באלינט מתנגד לתיאוריות המתייחסות למצב זה כאל מצב אומניפוטנטי מאחר ולטענתו, מצב זה נעדר חוויה של כוח או מאמץ מאחר והתחושה היא של הרמוניה מוחלטת. בשלב זה התינוק זקוק ליחסים הרמוניים עם סביבתו בדיוק כפי שאנו זקוקים ליחסים הרמוניים עם האוויר: אנו זקוקים לאוויר אך חווים אותו כמובן מאליו. בדומה, כפי שאנו הופכים מודעים לצורך שלנו באוויר רק במצבים קטסטרופליים בהם אין לנו די אוויר, התינוק הופך מודע לתלות שלו באובייקט רק במצבים של הפרת ההרמוניה, אשר נחווים כקטסטרופליים.

בהורות נורמלית ורגישה דיה לצרכי התינוק, ההורה מספק לתינוק יחסים הרמוניים אשר מאפשרים לו לבסס בהדרגה יכולת לקיום יחסים בשלים יותר בהם יש מקום גם לקיום האובייקט ולהיותו בעל סובייקטיביות משל עצמו. לעומת זאת, כאשר ההרמוניה מופרת והתינוק אינו זוכה לסיפוק הצרכים האופטימלי לו הוא זקוק, מתרחש השבר הבסיסי אשר משפיע באופן עמוק על האישיות ומביא להיאחזות נואשת באובייקטים או לוויתור על הקשר עמם לטובת פנייה פנימה.
כך, במקומות בהם המפגש עם הסביבה או האובייקטים מהווה ניגוד מכאיב להרמוניה האחדותית, הליבידו עשוי להתכנס לעבר האני כדי להשיב לעצמו את תחושת האחדות של השלבים הקודמים. התינוק מסיג אל עצמו את האנרגיה הליבידינלית שהיה אמור להשקיע ביחסים עם הסביבה, ובאלינט רואה בהסגה זו פתרון נרקיסיסטי. 

ביבליוגרפיה:

באלינט, מ. השבר הבסיסי. 2006 (1968). בעריכת פרופ' עמנואל ברמן ואילנה שמיר. סדרת פסיכואנליזה, הוצאת עם עובד.

Narcissism since Freud: Towards a unified theory. Smith, David L. British Journal of Psychotherapy, Vol 4(3), 1988, 302-312