צוות בטיפולנט
ב-28.10.13 נערך ערב פתיחת השנה של מרכז ויניקוט בישראל בו הציגה סמדר שטייינבוק את הרצאתה 'נקודת אי ההפרעה'. ההרצאה מעוררת המחשבה, עסקה באחד האלמנטים הפחות מדוברים בתחום הטיפולי - נקודות בטיפול בהם טמון ערך רב דווקא בחוסר הידיעה או בהשהיית מסירת המידע/התובנה למטופל. שטיינבוק התייחסה בהרצאתה למוכנות של המטפל להשיל שכבות של ידיעה ולהיפתח לחוויה הנגלית דרך המגע האמפתי עם נפש המטופל. לטענתה, כמטפלים אנו מחזיקים ביחס אידיאולוגי התומך בידיעה ושיתוף ועל פי רוב יוצא נגד הכחשה וסירוב לראות. עם זאת, לא פעם מסירת מידע למטופל בעיתוי לא מותאם היא כשל של המטפל, כפי שהורה לא אמור להעביר את כל המידע אל ילדו. שטיינבוק התייחסה גם לקושי שלנו כמטפלים שלא למסור מידע או רעיון שעולים בדעתנו ביחס למטופל: כדי לעשות כן, עלינו לוותר על הנרקיסיזם שלנו ובו זמנית להיות חשודים בעיני עצמנו כמתנשאים. נקודת אי ההפרעה היא אותה נקודה בה אנו בוחרים שלא להפריע להוויתו של המטופל כפי שהיא מתהווה באותה העת. במסגרת ההרצאה, שטיינבוק הציגה שלוש זירות נפשיות בהן יכולה להתגלם אי ההפרעה שלנו למטופל.
הזירה הראשונה: זירת המודעות לתכנים. שטיינבוק התייחסה למצב המוכר בו המטפל נעשה ער לתוכן או הקשר מסוים שהמטופל אינו מזהה, למרות שהוא נמצא "בסביבה". כמטפלים, יש לנו סיבות טובות להעלות את התוכן הנגלה לנו בפני המטופל, אך לעיתים מתעוררת לצד הרצון להעביר את המידע בדבר ההבנה החדשה, גם תחושה שעלינו להשהות את מסירתה. ויניקוט הציג עמדה לפיה הפירוש קובע את גבולות הבנתו של המטפל, והוא הציע להשהות את הצורך המיידי לפרש תוך שהתייחס לסכנה שבאי ההמתנה. כאשר אנחנו מוסרים למטופל מידע בשלב מוקדם מדי, אנחנו הופכים מהר מדי לאובייקטים עבורו. אנו מתקרבים יתר על המידה לתקשורת עם המקום המרכזי, השקט והעמיד של ארגון האגו של המטופל. על פניו, הבחירה מה לומר למטופל ומה לא היא בחירה אשר מתבססת על תחושת ידיעה של מה חשוב ומה לא חשוב. אך במצבים מסוימים, לדבריה של שטיינבוק, הדגש הוא על התמסרות להוויה מסוימת של התחברות לנפש המטופל; שהייה עם המצב הנפשי אשר מתעורר בחדר הטיפול. כאשר המטפל בוחר שלא להפריע למטופל על ידי מסירה של פירוש או מידע, נוצר מצב של ידיעה הנודדת בשולי התודעה אך לא משתלטת עליה.
הזירה השנייה: זירת ההוויה התחושתית. מטופלים מביאים אל חדר הטיפולים לא רק תכנים, אלא גם את הוויתם התחושתית-גופנית. בהתאם, שטיינבוק מציעה כי במקרים מסוימים מטופלים זקוקים במיוחד להקשבתנו בצורה שאינה מפריעה לאזור קיומי תחושתי, אותו הם מביאים לחדר הטיפולים. כמו כן, היא מתארת כיצד מטופלים זקוקים לכך שנחווה את חוויותיהם החושיות באופן דומה להם ושנדבר איתם מתוך קשיבות להוויה הגופנית-תחושתית בה הם שרויים. כך, לדוגמא, היא מתארת היענות למטופלת אשר הגיעה במצב של עודפות גרייה ולא רצתה לשבת על הכורסא הרגילה. אי ההפרעה להוויתה התחושתית התבטאה הן בקבלת התמקמותה הלא שגרתית של המטופלת בחדר והן ביכולת לחוות יחד איתה את הכורסא הרגילה כצפופה ובלתי מותאמת מבלי לכפות התייחסות פרשנית להוויה הזו.
הזירה השלישית: זירת הזיקה לאחרות. שטיינבוק תיארה כיצד מטופלים עושים שימושים שונים בנוכחות המטפל כ'אחר': מקרבים, מרחיקים, מצמצמים או מרחיבים את נוכחות המטפל עבורם. גם עבורנו, המטפלים, המטופל הוא 'אחר' וככזה אנו זקוקים ל"אותות חיים" ממנו, אשר יאשרו את נוכחותנו ואת זיקתו אלינו. עם זאת, במקרים מסוימים המטופל זקוק להימצאות באזורי שקט לבדי בו הוא אינו נדרש להיות פנוי אלינו. במקרים אלו אי ההפרעה באה לידי ביטוי במתן אפשרות לשכוח מאתנו, לשכוח את קיומנו ולהפסיק לספק לנו אישורים. ויניקוט טבע את המונח אינקומוניקדו - מרכז בעצמי שלעולם אינו מתקשר, אינו ידוע ואינו ניתן למציאה. הוא ראה באינקומוניקדו אלמנט נפשי קדוש שיש לשמר והוא מתאר כי הדרישה לתקשר את האזור הזה נחווית כאונס או אכילה על ידי קניבלים, כחטא נגד העצמי. ויניקוט העלה את השאלה כיצד ניתן להיות מבודד או מובדל מבלי להיות בודד ותהה איך להתמקם מול אותו מקום קדוש בנפש המטופל. הוא הדגיש את חשיבות היכולת של המטפל לקלוט מן המטופל סיגנלים שמשמעם 'כרגע אני לא מתקשר' ולהפריד מסר זה ממצבים בהם המטופל שרוי במצוקה סביב חוסר היכולת שלו לתקשר כאשר הוא מעוניין וזקוק לכך.
במהלך הרצאתה, סימנה שטיינבוק מספר פעמים את הקושי שלנו, כמטפלים, לזהות ולאפשר את למטופלינו את נקודות אי ההפרעה להן הם זקוקים. החל מהקושי לזהות במדויק את צרכיו של המטופל ועד לקושי להשהות את צרכינו בהכרה, סיפוק נרקיסיסטי וקשר. בהתאם, חלקה השני של ההרצאה עסק באלמנטים שמסייעים לנו לפגוש את מטופלינו כאשר מתבקשת מאיתנו אי הפרעה. שטיינבוק התייחסה אל דבריו של אפשטיין, אשר הקביל בין רעיונותיו של ויניקוט לרעיונות בודהיסטיים. לדידו, הן בטיפול והן במדיטציה נוצר קונטקסט בו העצמי הריאקטיבי אשר נדרש להגיב לסביבה בטרם עת (למשל, במצבי ה-impingement שוויניקוט מתאר), יכול להפוך לעצמי רספונסיבי ותגובתי. כדי לאפשר למטופלינו טרנספורמציה דרך החוויה הטיפולית, עלינו לסייע בהמרה של דפוסי תגובה רועשים ומיוסרים למצב הוויה שקט יותר.
סטרן התייחס לעצמי המנץ ותיאר את אחד המצבים השקטים של התינוק, בהם הוא מצוי ב'אי פעילות עירנית': שקט פיסית אך לא ישן אלא עירני וקולט. תיאור זה מהדהד למצב אי האינטגרציה של ויניקוט ומתייחס לחוויה המובחנת הן משינה והן מפעילות דחפית. בהקשר הטיפולי, שטיינבוק מציעה כי במצבים מסוימים אנו אמורים להציע למטופלינו אי הפרעה קשובה. מצב זה מעלה על הדעת, ברוחו של ויניקוט, מצב בו האם נוכחת פיסית לצד תינוקה הער אך אינה יוצרת איתו אינטראקציה מאחר והיא חשה באופן אינטואיטיבי כי הוא זקוק להימצאות לבד בנוכחותה.שטיינבוק מצטרפת לדבריה של נינה קולטרט אשר מתייחסת למצב של Bare Attention- עמדה בה אנו לא עושים דבר, כביכול, אך למעשה אנו לומדים להקשיב בשקט, להתבונן ולהרגיש. שטיינבוק משווה הוויה זו למהות מדיטטיבית ומציעה כי במקרים בהם המטפל מאפשר למטופל התרחשות נפשית-תודעתית כזו, המטופל נהנה ממצב בו לא ניתן להפריע ל"שקיטתו הערה". אי ההפרעה, מסכמת שטיינבוק, היא צורך חיוני להתהוותנו כבני אנוש, לא פחות מאלמנטים "אקטיביים" כמו mirroring. היסוד ההכרתי-חוויתי טמון ביצירת מצע תומך להגמשת התנודות הפנימיות שבין מצבי הפצעה להתמוססות. העמדה האתית העומדת בבסיס אי ההפרעה היא עמדה לפיה לידיעה אין ערך גבוה מאשר לאי הידיעה. זאת מאחר ואי הידיעה מאפשרת מגע עם מהות פוטנציאלית יקרה אשר טמונה באדם.
