צוות בטיפולנט
חווית בושה ומבוכה של מטופלים תופסות מקום בחקירה הטיפולית, אך חוויות בושה ומבוכה של מטפלים זכו לתשומת לב מעטה בספרות המחקרית, על אף השפעתם על התהליך הטיפולי. קלינגר ועמיתיו (Klinger et al 2012) בחנו במחקרם את הגורמים המרכזיים לתחושות בושה ומבוכה של מטפלים, והציעו יישומים קליניים. בסיכום זה יובאו עיקרי ממצאיהם.
קלינגר ועמיתיו פותחים את מחקרם בסקירת המודלים המסבירים את תחושות המבוכה והבושה. הם מתארים את המודל שהציעו לארי ועמיתיו (Leary et al, 1996) לפיו מבוכה מתעוררת במצבים של איום לייצוג העצמי, ומהווה אמצעי המעורר את האדם לפעול לצמצום הנזק ומניעת נזקים חברתיים נוספים. לצד זאת, סוג מעניין וייחודי של אמפתיה אשר הוצג על ידי מילר (Miller, 1987) הוא "מבוכה אמפתית" המתעוררת בנו כאשר אנו עדים למבוכה ולנזק הייצוגי שאדם אחר גורם לעצמו.
הספרות העוסקת בבושה מתמקדת בפער בין תפיסת העצמי לתפיסה האידיאלית של העצמי, כאשר מוריסון (Morrison, 2008) הציע שלושה סוגי בושה אופייניים למטפלים: "קנוניה הדדית" למניעת בושה המתעוררת סביב היזכרות של המטפל בבושה אישית מתוך הקשבה לדברי המטופל, וניסיון להימנע ממנה; הדהוד בין אישי המתייחס למערך הכוחות הבלתי שווה ולפוטנציאל המבייש הגלום באופן פוטנציאלי ביחסו של המטפל למטופל; ובושה המתעוררת במטפל סביב תחושת חוסר יכולת לעזור למטופל. כמו כן, מוריסון (Morisson, 1999) תיאר כי בושה היא רגש בלתי נעים ממנו מרביתנו מנסים להימנע, כאשר תגובות שכיחות לבושה הן בוז, קנאה, זעם, גרנדיוזיות ולעיתים גם אלימות. עוצמות תגובה אלו מדגישות לטענתם של קלינגר ועמיתיו את חשיבות הבנת חווית הבושה של מטפלים.
קלינגר ועמיתיו זיהו במחקרם חמישה גורמים שכיחים לחוויות אשמה ומבוכה של מטפלים:
1. טעויות בלוח הזמנים: המאורע המביך השכיח ביותר עליו מטפלים דיווחו היה טעויות הנוגעות ללוח הזמנים (למשל, דאבל-בוקינג), אשר לוו בתחושות בושה ומבוכה שנגעו לחשיפת חוסר הארגון של המטפל ולחשש להיראות חסר אחריות וחסר יכולת בפני המטופל. התגובות השכיחות לאירועים אלו היו התנצלות ועריכת שינויים במטרה לתקן את הטעות, כאשר תגובות אלו נחשבות ל"תגובות רווח כפול" מאחר והן מקלות על המטופל ובו זמנית מסייעות למטפל לשקם את תפיסתו העצמית המקצועית.
2. בלבול או שכחת אינפורמציה: גורם המבוכה השני בשכיחותו ההי שכחת אינפורמציה אישית של המטופל או ערבוב שלה עם תכנים של מטופל אחר, אשר לוו גם הם בבושה או אשמה שהתעוררו סביב חשיפת חוסר הארגון והיכולת של המטפל.
3. חשיפת עייפות או חוסר ריכוז של המטפל: גורם המבוכה והבושה השלישי בשכיחותו היה חווית המטפל כי הוא עייף או בלתי מרוכז באופן נראה לעין, בין אם המטופל הבחין בכך ובין אם לא. מטפלים חוו מבוכה ובושה בסיטואציות אלו מאחר וחשו כי לא היו מכווננים דיים למטופל ולצרכיו, באופן אשר קושר אסוציאטיבית לאפשרות לכישלון הטיפול.
4. איחור לפגישה: איחור לפגישה עורר בושה ואשמה על אי הנוחות שנגרמה למטופל עקב ההמתנה, ועל חשיפת ביטוי לחוסר מקצועיות, חוסר אכפתיות או חוסר ארגון.
5. הירדמות: הירדמות, בין אם המטופל הבחין בה ובין אם לא, מעוררת בושה ומבוכה רבה ולעיתים אף תחושה של המטפל כי הוא עשוי להזיק למטופל בחוסר תשומת ליבו המשמעותית כל כך. ההתנהגות הבלתי ורבלית של ההירדמות עלולה לשדר למטופל כי דבריו משעממים עד כדי כך שהמטפל מתקשה להישאר ער- חוויה המערערת את אמון המטפל בעצמו ומעוררת חשש מהאפשרות לכישלון הטיפול, אשר מלווה בבושה בפני עצמה.
על סמך תוצאות המחקר, קלינגר ועמיתיו טענו כי חוויות אשמה ובושה של מטפלים הן חוויות שכיחות אשר מצריכות חקירה והתבוננות מעמיקה יותר. התנצלות ופעולה לתיקון הסיטואציה אמנם היו התגובות השכיחות ביותר לאירועים מעוררי האשמה והמבוכה, אך מאחר והספרות העוסקת בתחושות של אשמה ומבוכה מצביעות על הצורך העז להימנע מהן, יש לשער כי לא תמיד תגובות המטפלים סביב אירועים אלו אדפטיביות ומותאמות לצרכי המטופל. כך, למשל, קלינגר ועמיתיו לא התייחסו לאפשרות שתחושות הבושה והמבוכה יקשו על מטפלים להתמודד עם עלבון משמעותי של המטופל ושל פגיעה אקוטית בקשר ובאמון הטיפולי ולחקור אותם באופן טיפולי (למשל, במקרים של הירדמות או שכחה חוזרת של אינפורמציה).
קליניגר ועמיתיו מציינים כי מאחר ותגובות בושה ומבוכה שכיחות ומקושרות לתחושות חוסר יכולת וערעור התפיסה העצמית, חשוב להקדיש להן תשומת לב. הם מציעים על המטפל לבחון את תגובותיו הן ברמה האישית והן כביטוי להעברה הנגדית מול מטופל מסוים, ומציעים כי מדריכים בפסיכותרפיה צריכים להיות ערים לחוויות בושה ומבוכה של מודרכים, ולהגיב באופן שיאפשר חקירה של תחושות אלו לצד שיכוך עוצמות גבוהות והרסניות של בושה.
It's too late to apologize: Therapist embarrassment and shame. By Klinger, Rebecca S.; Ladany, Nicholas; Kulp, Lauren E. The Counseling Psychologist, Vol 40(4), May 2012, 554-574.
