חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • הנפש ממבט פסיכואנליטי ובודהיסטי: על ספרה של מיכל ברנע-אסטרוג "התבהרות"

הנפש ממבט פסיכואנליטי ובודהיסטי: על ספרה של מיכל ברנע-אסטרוג "התבהרות"

פורסם על ידי מיכל ברנע-אסטרוג

מוזר אולי לומר כך, אך אני זוכרת בבהירות את הפעם הראשונה שבה נתקלתי במושג "הזדהות השלכתית". הייתי בתחילת שנות העשרים לחיי, שוחה כמיטב יכולתי בזרם החיים, חושבת ומרגישה הרבה, מבחינה מעט, בעיקר עיוורת; והרעיון שהמציאות המנטלית שלי אינה שלי בלבד, שהיא אינה עשויה אך ורק ממני, שחולפים בה חומרים שמקורם אינו "אני" – היה עבורי פוקח עיניים ותרפויטי. טיפוס דק-קרום שכמותי, שכל כך הרבה ממה שהסביבה מזמנת נוגע בו – טוב היה לי שאתחיל לבדוק ולהבין כיצד עובדים חילופי הדברים הללו, באילו תנאים הם גורמים לסבל ובאילו תנאים הם מצמיחים.

אף על פי שכפי שמהר מאוד התברר לי, רוב הפונקציות של התודעה פועלות מתוך תשתית השלכתית, לא כל חילופי הדברים בין מה שנתפס כפנימי לבין מה שנתפס כחיצוני ראויים להיקרא "הזדהות השלכתית". צורות אינטראקציה מגוונות ישנן; אולם עצם הפניית המבט אל מה שכן מתכנס תחת התופעה הזאת והספרות העשירה שעוסקת בה ובכל הכרוך בה, פותחת שדה עמוק ורחב של חקירה. חקירה כזאת מערבת את האינטלקט, אך בראש ובראשונה נסמכת על אינטרוספקציה. כי התודעה יכולה לחקור את עצמה רק ביחס לחוויה.

מרחב החקירה הזה מעורר את הנפש וקורא לה לשאול: כיצד אנחנו לוקחים את המציאות פנימה? כיצד אנחנו אוכלים ומעכלים אותה, סופגים את החומרים המזינים שבה וצומחים מהם, מפרקים את הרעלים ומְפַנים אותם החוצה? מדוע בכל כך הרבה הזדמנויות אנחנו דוחים מעלינו את החומרים המזינים וסופגים את הרעילים, נבנים דווקא מהם, נלחמים בהם ונחנקים מהם בעת שאנו מאמצים אותם אל ליבנו? מה הופך את המזין למזין ואת הרעיל לרעיל? כיצד מתרחשים תהליכי הזיהוי והסלקציה שמבחינים בין מזין לרעיל לניטרלי? מי או מה מנהל את מעברי הגבול שבין פנים לחוץ, אם יש כאלה בכלל, ואם אכן ישנם – מהו טבעם של הגבולות? מה טבעם של המעברים?

כל השאלות הללו העסיקו אותי אז ועודן מעסיקות אותי היום, אם כי בצורה שונה. בשני שדות אני משוטטת כדי לקבל עליהן מענה: זה של הפסיכותרפיה הדינמית וזה של הבודהיזם. אני משוטטת בהם, ממששת, חורשת תלמים תלמים. לומדת את עצמי אל מולם ואותם אל מולי, בוחנת פרקטיקה אל מול תיאוריה, רעיון אל מול התנסות. לא תשובות סופיות אני מבקשת אלא תשובות אינסופיות, תשובות חיות שנצמדות לזרם של החיים: לעיתים דוחקות בו, מתגרות; לעיתים מרפות קצת ונחות, רוכבות עליו בשקט, מתרפקות.

כבר שבע-עשרה שנים אני לומדת את עצמי באמצעות מדיטציית ויפאסנה (התחלה טובה ולא הרבה יותר מכך, כמובן), בהנחיית ס.נ. גואנקה ואלה שלמדו ממנו. במשך למעלה מעשרים שנה אני מתנהלת בשדה הפסיכותרפיה: בתחילה כמטופלת ומאוחר יותר גם כתלמידה, כמטפלת, כמורה, כמדריכה וכחוקרת, בהדרגה ניגשת אל הנוף הרחב של המחשבה הפסיכואנליטית. עבור התודעה שלי, חסרת המנוח והחקרנית תמיד, שתי נקודות המבט הללו הן אוצרות יקרי ערך. רחוקות זו מזו ככל שיהיו, השיח המרתק שביניהן יוצר פריזמה ייחודית, פורה ומועילה עד מאוד לשם התבוננות פנימה והחוצה.

באמצעות ההתחקות אחר פעילות התודעה אני לומדת את יחסיה עם תודעות אחרות, עם שאר העולם. באמצעות תגובותיה של התודעה שלי בעת שהיא פוגשת את העולם אני לומדת את טבעה שלה. דרך נקודת המבט הסובייקטיבית שלי אני לומדת את נקודת המבט הסובייקטיבית שלי, וגם מושיטה את ידיי אל מעבר לה.

בחלוף השנים מצאתי שגם מה שנדמה היה כ"שלי", כ"נובע ממני", כ"אני", אינו לגמרי כזה; ושהמעמד שלו אינו שונה מהותית ממעמדו של זה שנדמה היה כ"לא שלי", כ"לא אני", כמגיע מן החוץ. שכפי שאין דבר כזה תינוק בנפרד מאמו (ויניקוט, 2009[1960]) ואין דבר כזה מטפל בנפרד מיחסיו עם המטופל או מטופל בנפרד מיחסיו עם המטפל (אוגדן, 2011), כך גם אין מוחות בודדים (Cozolino, 2006) ואין תודעות מבודדות. ואולם, מצד אחר, גם איננו "אחד": ברור שאשליית ההיתוך חוטאת אף היא, בכך שהיא מכחישה את תכונותיהן המסוימות, המשתנות תדיר, של התופעות. מה אפשר לומר, אם כן, במקום כל זאת? שהתלות ההדדית שלנו היא עובדה יסודית של עצם קיומנו. שאנחנו תופעות ספציפיות מותנות, מרגע לרגע מתהוות וכלות, מצויות עם סביבותיהן ביחסי תלות.

ההבנות הללו, באופן טבעי, מעלות שאלות נוספות:

היכן מתחילה ונגמרת – אם בכלל נגמרת – האחריות שלי לתגובות המתעוררות בי למגעה של הסביבה? היכן מתחילה ונגמרת האחריות שלי לחומרים הנפשיים שנוצרים בי ושאני עצמי מפיצה? מה גורם לסבל המסוים שלי ולסבל בכלל? מה מן הסבל הזה הוא כורח המציאות וממה אפשר, באמת ובתמים, להשתחרר? כל התהיות האלה, כמדומני, אינן יכולות שלא להעסיק את אלה מאתנו שחוקרים את מעמקי הנפש ואת יחסיה עם נפשות אחרות. הן אינן יכולות שלא להעסיק את אלה מאתנו השואפים להיות אנשים אתיים ממש. האתיקה האמתית, מנקודת מבט בודהיסטית, היא האתיקה של הפעולה הנפשית; ועל כן אין לנו מנוס מלחקור אותה.

הספר "התבהרות" הוא אחד התוצרים של הגרסה שלי לחקירה מעין זאת. באמצעות המושגים "השלכה", "הזדהות השלכתית" ו"התהוות מותנית" כשחקנים ראשיים, ובהשראת שיחות שקיימתי עם מורים לוויפאסנה ועם תלמידי ויפאסנה ותיקים, הספר בוחן את טבעה של הפעולה הנפשית ואת הדרך שבה היא מעצבת את חיינו הפנימיים והבין-אישיים. אני מציעה לחלוק באמצעותו את מה שהתודעה שלי הפיקה עד כה ביחס לשאלות שהצגתי למעלה: להאיר כמה מאותן שכבות נפשיות שתמיד נמצאות שם, בלתי נראות, שוכנות בפינות המאובקות של האישיות או ממש מתחת לאפנו, מפעילות אותנו ומכוננות אותנו. כשמתבוננים בשכבות האלה מקרוב, אפשר לראות את היחסים שבין נטייתה של הנפש להתרפק על הנעים ולדחות מעליה את הבלתי נעים לבין תחושת "אני" קבוע, ובין אותו אני משתוקק לבין תפיסת מציאות סובייקטיבית מסולפת. אפשר לראות את הקשר שבין הללו לבין נטייתה של התודעה לפצל ולהשליך, ואת האופן שבו נטייה זו מביאה אותנו לשחזר את הסבל שלנו ולהפיץ אותו הלאה. אפשר לראות כיצד המצע הסובייקטיבי של התודעה מוביל אותה להגיב כלפי המציאות באופן שגורם לה כאב שהולך ונערם, הולך ומצטבר; אך גם כיצד ההצטברויות הללו מתבטאות בהווה, בגוף ובנפש, ועל כן מזמינות אותנו לגעת בהן ולחקור אותן. אפשר לראות כיצד, בעזרת הציוד הנפשי המתאים, יש ביכולתנו לחשוף אותן לשינוי ואף, כפי שתורת הבודהא מציעה, למוסס אותן כליל; להשתמש בכלא הסמסארי הפרטי שלנו כבמרחב היחידי שמאפשר שחרור.

לפרטים נוספים ורכישת הספר: www.resling.co.il

על המחברת

ד"ר מיכל ברנע-אסטרוג היא חוקרת בתחום הדיאלוג שבין פסיכואנליזה ובודהיזם, מטפלת ומורה בכירה לגישת האקומי. היא ראש התכנית התלת-שנתית לגישת האקומי, ומרצה בחוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטת-תל אביב.

ספרה "התבהרות: ויפאסנה, פסיכואנליזה והתודעה החוקרת את עצמה" פורסם לאחרונה בהוצאה רסלינג.

מקורות

אוגדן, תומס ה'. "השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות". בתוך: על אי היכולת לחלום, תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 93-71, בייחוד עמ' 72.

ויניקוט, דונלד ו'. "התיאוריה של יחסי הורה-תינוק" (1960). בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. תל-אביב: עם עובד, 2009, עמ' 183, הערת שוליים מס' 3.

Cozolino, Luis. The Neuroscience of Human Relationships – Attachment and the Developing Social Brain, New York: Norton, 2006.