צוות בטיפולנט
עד לאחרונה, אבות זכו להתייחסות מועטה יחסית בתיאוריה הפסיכואנליטית למרות שמחקרים מצביעים על תפקידם הייחודי והמשמעותי בהתפתחותו של הילד. מאמר זה סוקר את השפעותיו של האב על ההתפתחות הנפשית של הילד כפי שנתפסו לאורך השנים, וכפי שהן נתפסות כיום עם השינוי בתפקידו המסורתי של האב במערכת המשפחתית.
ההבנה הפסיכואנליטית המוקדמת של תפקיד האב בהתפתחות הגברית התמקדה בתפקידו המאיים כאוסר על מימוש פנטזיית העריות עם האם. פרויד ואנליטיקאים אחרים רבים ראו בפתרון התסביך האדיפלי גורם בעל השפעה רבה ביותר על מבנה האישיות הבוגר. פרויד טען כי האב ממלא תפקיד מרכזי בהתפתחות ופתרון הדרמה האדיפלית, בדימויו הרודני והמסרס. הוא תיאר כיצד האשמה המתעוררת סביב הרגשות הרצחניים כלפי האב מותמרים בסופו של דבר למבנה הנפשי של הסופר אגו.
למרות הדגש על תפקידו של האב בדרמה האדיפלית, פרויד כמעט ולא עסק ביחסי האב-ילד המוקדמים. מאהלר (1955), אשר עסקה בין היתר בתצפיות על תינוקות ופעוטות ובמחקר אמפירי, התחילה להרחיב את ההתבוננות בתקופה הפרה-אדיפלית. בעוד שדיאדת האם-תינוק נחשבה לקשר הבסיסי ביותר המבנה את האישיות, קשר האב-ילד הפרה אדיפלי לא זכה להתייחסות רבה. עם זאת, דווקא מאהלר אשר הדגישה את חשיבותה של דיאדת האם-תינוק להתפתחות הנפשית, היתה זו שזיהתה שגם האב ממלא תפקיד משמעותי בהתפתחותו של הילד. היא הציעה כי האב, שלא כמו האם, נכנס אל מודעותו של הילד מן החוץ. מאחר שכך, האב יכול להחזיק בעמדה תומכת ולא אמביוולנטית במהלך שלב הספרציה-אינדיבוידואציה. כמייצג את העולם החיצוני, האב מציע לילד אלטרנטיבה לסימביוזה הרגרסיבית, כאשר אלטרנטיבה זו מעוררת הערצה ומאפשרת משחק והשתובבות.
Abelin (1975) הציעה, בהמשך לעבודתה של מאהלר, שהאב מהווה הוא המייצג הראשון של העולם שאינו האם ובכך הוא מרתק את הילד ומכוון אותו אל האובייקטים והעולם שמחוץ לאם.האב, שמספק לאם את צרכיה הארוטיים והרגשיים, תומך בתהליך הספרציה-אינדיבידואציה מאחר והוא מפחית את הדחף הליבידינלי של האם לשימור היחסים הסימביוטיים מעבר לגבולות הנורמליים. כך, האב מונע מהילד להוות אובייקט לסיפוק ובו זמנית מספק לאם סביבה תומכת המפחיתה את החרדה.
מחקרים מצביעים על כך שהזהות המגדרית מתעצבת כבר בשלב הפרה-אדיפלי, מוקדם מכפי שנהוג היה לחשוב בעבר. פרויד הניח כי תחושת הפעוט/ה כי הוא/היא יהיו גבר או אישה מתקבעת במהלך השלב הפאלי, כאשר הילד הופך מודע יותר לאיבריו הגניטליים. תיאורטיקנים מאוחרים יותר הטילו בספק את חשיבות האנטומיה לעיצוב הזהות המגדרית. Blos (1984) טענה כי האב, המחזק את התנהגויותיו הגבריות של בנו, מזרז את רכישת הזהות המגדרית הגברית.
Abelin (1975) טענה כי זהות מגדרית יציבה יכולה להיווצר רק בקונסטלציית אב-אם-ילד. היא הציעה כי הילד מבסס ייצוג עצמי סימבולי דרך הזדהות עם תשוקת האב לאם וכך נע ממצב של תפקוד קוגניטיבי לא רפלקטיבי לשלב של ייצוג סימבולי של העצמי והאחר. תוצאה ישירה של תהליך זה היא ההכרה בנפרדות מהאם אשר נחוותה קודם לכן כחלק מישות סימביוטית.
תיאוריות פסיכואנליטיות הצביעו על תפקידו של האב גם כמווסת ומארגן את הדחפים האימפולסיביים. ההנחה היא שמאחר והצגת האימפולסים האגרסיביים אינה מאיימת על האב, הוא יכול לסייע לילד לשלוט בהם ולכוון אותם לדרכי ביטוי לא הרסניות. Henderson (1980), בהתבסס על רעיון השבר הבסיסי של באלינט, הציע כי האב מתפקד כחסם טבעי לצורך הטבעי של הילד בביטוי דחפים אגרסיביים. על פי המודל של באלינט, תסכול המייצר אגרסיה מהווה תגובה לחוסר היענות לצרכיו הביו-פסיכולוגיים של הילד. מאחר והאב אינו חלק מהסימביוזה בין אם לילד, הילד יכול לבטא מולו אגרסיה עם פחות פחד מפני ההשלכות וההרסניות של דחפיו.
תיאוריות פסיכואנליטיות הניחו כמעט תמיד כי האב מתפקד כ"אובייקט השני" של הילד: גם כאשר תרומתו העצומה להתפתחות זוהתה, הוא נתפס תמיד כממלא את תפקיד "הזר הראשון" אשר נכנס לדיאדה הסימביוטית של האם-ילד. למרות זאת, תפיסת האב כ"אחר" חיצוני לילד החלה להשתנות לאחרונה.
התפקיד השניוני שניתן לאב החל להיתפס כקשור בנורמות התרבותיות של המשפחה המסורתית, בה תפקידו המרכזי של האב הוא תמיכה פיננסית ואינסטרומנטלית ולא הזמנה מנטלית. כעת, כאשר תפקיד מסורתי זה הולך ומשתנה והאב מתחיל לקחת חלק מרכזי יותר בגידולו של התינוק, עלה גם העניין ביחסים הדיאדיים שבין האב לפעוט.
על אף שמקומה של דיאדת האב-תינוק נוטה להיות מוזנחת, מחקרים מצביעים על כך שתינוקות ואבות מתקשרים באופן הרבה יותר נינוח וזורם מכפי שנהוג היה לחשוב בעבר: תינוקות ממלאים תפקיד אקטיבי באינטראקציה עם אביהם, ומקיימים איתו תהליך של הכרה, וויסות והתאמה הדדית דומה לזה הם מקיימים עם האם.
Spieler (1984), בהתייחס לקשר האב-תינוקת הפרה אדיפליים, הציעה מודל השפעה אבהי אשר ממקם את שני ההורים כמפגישים את התינוקת עם אובייקטים המיוצגים פנימית. על פי מודל זה האב אינו זר, והפעוטה הופכת מודעת, מתחילה להתעניין ומפתחת ייצוג מנטלי של שני האובייקטים (האב והאם) בו זמנית. דבר זה מאפשר התקשרות בטוחה וקבלת הזנה מנטלית משני המגדרים, וכך התינוקת זוכה לפרוטוטיפים של יחסים הן עם גברים והן עם נשים. חוויתה המוקדמת של הבת עם אביה נתפסת במודל זה כתנאי מקדים חיוני למעורבות הארוטית עם האב בשלב האדיפלי. האב היוצר עם בתו התקשרות טובה דרך התנהגויות מזינות יופנם כאובייקט שלם, מציאותי ומיטיב. האב אשר אינו מצליח ליצור התקשרות זו עקב היעדרות או דרכי התקשרות לא מתאימות יופנם כאובייקט רע בשלב הפרה אדיפלי ויפגע בהתפתחותה של בתו. הפנמת האב באופן פרגמנטרי או דיכוטומי תקשה על יצירת מעורבות אדיפלית אתו והתוצאה תהיה היאחזות בהתקשרות הפרה אדיפלית עם האם וחוסר יכולת לפתור את התסביך האדיפלי במלואו. כמו כן, הבת תמשיך לשאת איתה אל יחסיה עם גברים את הדימוי האבהי הפרגמנטרי אשר עבר אידיאליזציה או דה-ולואציה.
כמיהה לאב הפוסט אדיפלי היא תופעה שזכתה להתייחסות רק לאחרונה. כמיהה לאהבת אב של מטופלים בוגרים נתפסה תמיד במונחים של ביטויים ליבידינליים הקשורים בתסביך האדיפלי המוקדם השלילי. פרויד הניח כי בנוסף לתסביך האדיפלי ה"חיובי" המערב תשוקה הטרוסקסואלית להורה בן המין השני וקנאה כלפי ההורה בן אותו המין, מתקיים גם תסביך אדיפלי שלילי המאופיין בכמיהה להורה בן אותו המין. כאשר רגשות אלו התעוררו בטיפול בבוגרים, הם פורשו באופן מסורתי כמשרתים פונקציה הגנתית מפני התמודדות עם התסביך האדיפלי החיובי על הרגשות הנלווים לו. פחות מקום ניתן לכמיהה לאהבתו של האב הפרה-אדיפלי.
Blos תיארה כי יחסי אב-בן מוקדמים ולא אמביוולנטיים, אשר פרויד התייחס אליהם אך כמעט ולא זכו להתייחסות לאחר מכן, אינם משתחררים עם הופעת התסביך האדיפלי. פתרון היחסים הפרה-אדיפליים, אשר מוצאים את מקומם בגיל ההתבגרות, עשויים להישאר חמקמקים למדי.
מלבד לתפקידיו של האב כמסייע בתהליכים התפתחותיים של ספרציה-אינדיבידואציה, ביסוס זהות מגדרית ורכישת שליטה עצמית, האב הוא גם מושא לאהבה ונזקקות לא אמביוולנטיות. למעשה, חווית היחידה האוהבת אשר יוחדה רק לדיאדת האם-תינוק מהווה אלמנט משמעותי גם בקשרי האב-תינוק, וחוויה זו מייצרת תחושת ביטחון המלווה את הילד גם בחייו הבוגרים. חקירה אנליטית של חוויותיהם של מטופלים בוגרים ומתבגרים חשפה זיכרונות וכמיהות עוצמתיות לפתיחות עם האב הפרה-אדיפלי, אשר שויכה קודם לכן לדיאדת האם-ילד בלבד.
Blos (1984) אף הציעה כי המרדנות של גיל ההתבגרות מבטאת את מאבקו של המתבגר במשיכה לקשר הפרה-אדיפלי עם האב, כאשר פתרון אמתי של הקונפליקט הפרה-אדיפלי מותנה בכך שהאב האידיאלי של הדיאדה הפרה-אדיפלית יפנה את מקומו בהדרגה לאגו אידיאלי בשל.
עבודתו של קוהוט מציעה כי הכמיהה לתסביך האדיפלי השלילי אינה נפתרת אפילו בתהליך התבגרותי נורמטיבי. על אף שקוהוט לא התייחס ישירות לאבהות, ניתן ליישם את רעיונותיו להבנת תפקיד האב בהתפתחות. רעיון מרכזי בתפיסתו של קוהוט היא שהצורך בזולתעצמי מתקיים לאורך כל חיינו וחיוני ליכולתנו לשמר תחושת עצמי ואיזון נפשי. בדרכים רבות, אבות יכולים למלא תפקיד של מראה ושל זולתעצמי מואדר בחיי ילדיהם, וכך לתרום לקוהסיביות של העצמי שלהם. על אף שהצורך של הילד בשיקופי הזולתעצמי דועכים עם תהליכי ההפנמה המתמירה. קוהוט האמין כי תשוקה בסיסית לשיקוף אמפתי מתקיימת לאורך כל החיים. באופן דומה, הצורך בזולתעצמי מואדר ובקבלת הערכה והערצה מאחרים משמעותיים לעולם אינו נעלם לגמרי. עבודתו של קוהוט מציעה כי גם בגילאים מאוחרים, קיים צורך טבעי בנוכחות, או לפחות בייצוג פנימי, של אב שהוא גם אוהב וגם נערץ.
Theforgotten parent no more: A psychoanalytic reconsideration of fatherhood.By Liebman, Samuel J.; Abell, Steven C.Psychoanalytic Psychology, Vol 17(1), 2000, 88-105.
