פורסם על ידי צוות בטיפולנט
ביום שישי ה-12.7.19, נערך במכללה האקדמית ת"א-יפו כנס "שיחות" השני, מטעם כתב העת הישראלי לפסיכותרפיה תחת הכותרת "על מה אני מדבר כשאני מדבר על פסיכותרפיה: דיאלוג בין גישות". כיאה לכותרת הכנס, ההרצאות השונות במהלך היום התמקדו בשאלת מהותה של הפסיכותרפיה ובמקורותיו של השינוי הנפשי שהיא מבקשת לקדם. מארגני הכנס שאפו לייצר דיון רב-גישתי בנושא, תוך התמקדות ביחסי הגומלין המתקיימים בין אנשי טיפול ובין התיאוריות בהן הם מחזיקים. אנו מביאים לכם כאן חלק מן ההרצאות שניתנו במסגרת הכנס.
בפתיחת הרצאתה, ביקשה ד"ר מירב רוט לתאר את הפסיכואנליזה הקלייניאנית כמפגש אינטימי וקרוב. לטענתה, התיאוריה הקלייניאנית היא למעשה מעין תיאוריה אקזיסטנציאליסטית אשר עסוקה בשאלה "מה מפריע לאדם לאהוב?". במסגרת דבריה הציעה דיון עשיר במושגי האהבה והשנאה, והציגה את השימוש הקליני בטכניקות של פירוש והזדהות השלכתית.
בהרצאתה ביקשה ד"ר צופי מרום להציג את התהליך האישי שהוביל אותה לעבוד בגישת ה-CBT. בהמשך, הזכירה את נקודות הדמיון והשוני בין CBT ובין גישות פסיכותרפיה אחרות, והתייחסה ליתרונותיה הרבים. בתוך כך, תיארה כיצד CBT מיושם בטיפול בהפרעות חרדה בכלל ובחרדה חברתית בפרט, ובסיום ההרצאה תיארה את ההתפתחויות הנוספות הדרושות בתחום.
הרצאתה של קלאודיה קוגן ביקשה לעסוק בבסיס התיאורטי של זרם פסיכולוגיית העצמי תוך דיון בשאלות של "מי?", "מה?", "למה?" ו-"איך?". בתוך כך, בראי פסיכולוגיית העצמי היא ביקשה לתאר את האדם כנוכח בתוך הקשר חברתי וכתלוי באופן בלתי נמנע בנתינה של אחרים. היא טענה כי פסיכולוגיית העצמי אינה מניחה דטרמינזם או טבע הרסני של האדם והציעה כי מעשה הטיפול קשור בנוכחות טיפולית המבקשת לבחון מה החסכים של האדם הפונה לטיפול וכיצד ניתן לסייע לו להגיע לטוב שבתוכו.
דבריו של ד"ר שלמה מנדלוביץ התמקדו בעולם המטה-מודרני, באוסילציה ובשאלת יחסם לתיאוריה הפסיכותרפויטית. ד"ר מנדלוביץ הציע כי העמדה הנוחה ביותר לחשיבה ומחקר מסתמכת על אוסילציה (תנועה חוזרת) בין תיאוריות בכלל ובין מודרניזם לפוסט-מודרניזם בפרט. תנועה אוסילטיבית זו היא שמייצרת תיאוריה מטה-מודרניסטית אשר שואבת את השראתה משתי התפיסות. בסיכום דבריו, הציע ד"ר מנדלוביץ כי בטיפול עמדה מטה-מודרניסטית יכולה להיות מיושמת על ידי הסתמכות על התופעות הספציפיות והפקה של תיאוריות פרטיות וייחודיות.
הרצאתה של ד"ר שרון זיו ביימן ביקשה לבחון את המתח המתקיים בין הישענות על מודל תיאורטי מסוים כמנוע לשינוי תרפויטי ובין עמדה המתייצבת בין מודלים ותיאוריות שונות תוך שימור של גמישות. מתח זה, תואר על ידי ד"ר זיו ביימן באמצעות תיאור מקרה של אישה שהגיעה לטיפולה על רקע משבר בזוגיות. לאורך תיאור המקרה, הציגה ד"ר זיו ביימן את הרווחים והאתגרים הרבים הטמונים בעמדה שאינה מזדהה עם גישה טיפולית אחת בלבד וחותרת להבניית הטיפול מתוך אינטגרציה ורב-ממדיות.
הרצאתו של פרופ' דני חמיאל התמקדה בגישה המקצועית שפיתח בחייו המקצועיים, מתוך צורך בכלי התערבות פשוטים לעבודה עם מטופלים הסובלים ממצוקה נפשית. גישתו מהווה אינטגרציה של מקורות השפעה רבים, ביניהם כלים של CBT, תפיסת האדם של הרב קוק, הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל, אלמנטים של קבלה ומחויבות מגישת ה-ACT, כלים של ביופידבק וממצאים מתחום חקר המוח. דבריו של פרופ' חמיאל הדהדו את הצורך בפרגמטיקה וביצירתיות בתהליך גיבוש הזהות המקצועית בקרב פסיכולוגים וציירו צורך בשיפור והתייעלות בתחום הטיפול הנפשי.
