הרצאתה של ד"ר קלאודיה קוגן ביקשה לעסוק בבסיס התיאורטי של זרם פסיכולוגיית העצמי תוך דיון בשאלות של "מי?", "מה?", "למה?" ו-"איך?". בתוך כך, בראי פסיכולוגיית העצמי היא ביקשה לתאר את האדם כנוכח בתוך הקשר חברתי וכתלוי באופן בלתי נמנע בנתינה של אחרים. היא טענה כי פסיכולוגיית העצמי אינה מניחה דטרמינזם או טבע הרסני של האדם והציעה כי מעשה הטיפול קשור בנוכחות טיפולית המבקשת לבחון מה החסכים של האדם הפונה לטיפול וכיצד ניתן לסייע לו להגיע לטוב שבתוכו.
