צוות בטיפולנט
Tyrer פותח את מאמרו בהתייחסות לקשר ההדוק שבין כאבים פסיכוסומטיים לבין סימפטומים פסיכיאטריים שונים, וטוען כי במקרים רבים כאב פסיכוסומטי הוא הגורם לסימפטומים ולא מבשר שלהם בלבד. לדבריו, מרבית האנשים המתמודדים עם מה שמכונה כאבים פסיכוסומטיים סובלים או סבלו בעבר מכאב בעל סיבה אורגנית, ורק במקרים נדירים ביותר מתעוררים כאבים על רקע רגשי בלבד. מחקרים מצביעים על כך שגורמים סביבתיים וחברתיים משפיעים על הופעת כאב וכי סימפטומים פסיכיאטריים נפוצים מאוד בקרב אנשים הסובלים מכאבים. עם זאת, העדות לקיומם של גורמים אורגניים המובילים למצוקה בקרב אנשים פגיעים יותר היא חד משמעית. לרבים מהאנשים הסובלים ממצוקה על רקע כאב אין די "עדויות" לחולי כדי לשכנע בקיומם של גורמים אורגניים המסבירים את הסימפטומים. אנשים אלו משוכנעים בדרך כלל באופן עמוק ביותר במחלתם ועסוקים מאוד במכניזם העומד מאחוריה. הם חווים מצוקה עזה ובעיקר סימפטומים של דיכאון, ואת הגורמים לדפוס זה לא ניתן להסביר דרך מודל רפואי בלבד.
פרויד וברוייר היו הראשונים אשר זיהו את האפשרות לקיומו של כאב פיסי אשר מקורו אינו אורגני. בסדרת תיאורי המקרה 'מחקרים בהיסטריה' אשר פורסמו ב-1895 הם הציעו כי כאב פיסי יכול לבטא בעיה פסיכולוגית, ובכך סללו את הדרך להבנה כי גורמים פסיכולוגיים עשויים להוות מקור לכאב. הבנה זו היוותה את הבסיס לתפיסה הפסיכולוגית-פסיכיאטרית לפיה כאב פיסי ללא ממצאים אורגניים נגרם ברובו מתחלואה פסיכיאטרית.
בהמשך, הפסיכיאטריה התמקדה בכך שכאב פיסי, על אף שמקורו הראשוני הוא בדרך כלל חיצוני, יכול להפוך במקרים רבים לתופעה פסיכולוגית. כך, למשל, Engel זיהה בשנת 1959 גורמי סיכון להתפתחות כאב כרוני שביניהם היסטוריה של חסכים, תחושת אשמה משמעותית, דחפים אגרסיביים בלתי מסופקים והיסטוריה של אובדן ממשי או של חווית אובדן.
ב-1982, Blumer & Heilbronn תיארו קבוצת מטופלים אשר היו עסוקים באופן מוגזם בכאביהם, וכאשר מטופלים אלו פיתחו בשלב מסוים סימפטומים של דיכאון, הסיקו כי כאב כרוני מהווה ביטוי לדיכאון. כך, למרות התיאור המדויק שחוקרים אלו הציעו לאופן בו כאב פיסי מהווה תופעה פסיכולוגית, התפיסה המכלילה שלהם הובילה לתפיסה מוטעית אשר השפיעה על השדה כולו למשך שנים.
מחקרים מאוחרים יותר הצביעו על כך שמרבית המטופלים אינם "מועדים לפיתוח כאב", אלא שהתפתחות סימפטומים פסיכיאטריים מגיעה בדרך כלל אחרי הופעת כאב כרוני. הסיבה לכך שרבים מהאנשים המתמודדים עם כאב כרוני מתלוננים גם על מצוקה נפשית, קשורה באפקטים המייאשים והמחלישים של הכאב עצמו.
דוגמה מרתקת לבלבול הנוגע לקשר בין כאבים פסייים לגורמים פסיכולוגיים עלתה ממצאי שאלון האישיות MMPI. על פי השאלון, נמצא כי הפרופיל האופייני לאנשים אשר פיתחו כאב כרוני ללא סימנים אורגניים והיו בעלי מועדות פסיכולוגית לכך היה ציון גבוה בסולמות של נוירוטיות, דיכאון, היפוכונדריה והיסטריה. פרופיל זה נמצא שכיח במיוחד בקרב אנשים אשר ביקשו להיעזר בניתוחים להתמודדות עם כאבי גב. אלא שבאופן מקרי, נמצאו שאלונים של חלק מהנבחנים שנכללו בקבוצה, זו אשר מולאו בעבר כחלק ממחקר אפידמיולוגי. שאלונים אלו מולאו לפני שאותם מטופלים החלו לסבול מכאבים, והפרופיל האופייני להם היה פרופיל נורמטיבי לגמרי. כלומר, נראה שההתמודדות עם כאב כרוני השפיעה על הפרופיל האישיותי, ולא להיפך - נתון שהוכח גם במחקר מבוקר שנערך ב-1987.
חלק קטן מהמטופלים אשר מתמודדים עם כאב כרוני אכן עונים על הקריטריונים של הפרעות סומטופורמיות. במצבים אלו מתקיימים סימפטומים פיסיולוגיים לצד בקשות חוזרות להתערבויות רפואיות למרות היעדרם של ממצאים אורגניים או בסיס ביולוגי. אלא שבהיעדר גורמי סיכון מוכחים, לא תמיד קל לאבחן את ההפרעה ולזהות מתי מדובר בכאב שמקורו בגורמים פסיכולוגיים.
על רקע זה, Tyrer מדגיש כי ההתייחסות אל תלונות על כאבים ללא בסיס אורגני כאל בעיה רגשית בלבד עשויה להיות מטעה ולהחמיץ חלקים חשובים בטיפול ובהתייחסות אל בעיית המטופל, כמו גם ליצור פתולוגיזציה אישיותית. Tyrer מדגיש כי גם אם הגורמים האורגניים אינם מזוהים, הכאב שאותם מטופלים חווים הוא משמעותי ואמיתי, ומציע כי הטיפול במטופלים אלו צריך לכלול אנשי טיפול הן מהתחום הרפואי והן מהתחום הפסיכולוגי.
Psychosomatic pain. Tyrer, Stephen. The British Journal of Psychiatry, Vol 188(1), Jan 2006, 91-93.
