חיפוש

יצירת קשר רגשי עם המטופל הסכיזואיד: תקציר מאמרו של Hess

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

Hess פותח את מאמרו בהתייחסות לכך שלמרות שמטופלים סכיזואידים מציבים בפני מטפליהם אתגרים וקשיים ייחודיים, העבודה הטיפולים עמם זכתה להתייחסות מועטה יחסית. לטענתו, אחת המשימות המורכבות המאפיינות את העבודה עם מטופלים אלו היא יצירת קשר רגשי למרות הריחוק והניתוק הרגשי המאפיין אותם, והתחושה שאינם נגישים רגשית. Hess מציג במאמרו תיאור מקרה של התהליך המורכב של יצירת קשר עם מטופל סכיזואיד, ואנו מביאים את הפתיח לתיאור המקרה, המציע תיאור קליני של התופעה הסכיזואידית ואת הקשיים הטיפוליים הנלווים למפגש עם מטופלים אלו.

על פי מילון אוקספורד, המונח סכיזואיד מוכר משנת 1840 כמונח רפואי שמקורו ביוונית ומשמעו פיצול. Bleuler השתמש במונח ב- 1911 בהקשר הסכיזופרני והתייחס לפיצול בין רגש לאינטלקט. המונח סכיזואידיות לא הופיע בכתביו של פרויד, אך Hess מציע שפרויד התייחס לתופעה במסגרת התייחסויותיו למצבי סכיזופרניה ונרקיסיזם.

המילה סכיזואיד נכנסה לספרות האנליטית ב- 1940 במאמרו של פיירברן על הדינמיקות שמאפיינות את האישיות הסכיזואידית. בהמשך, קליין השתמשה במונח של פיירברן והבליעה אותו בתיאור השלב ההתפתחותי אותו ראתה כשלב ההתפתחותי המוקדם ביותר. כך, קליין החלה להשתמש במונח שלב פרנואידי סכיזואידי במקום במונח שלב פרנואידי, אם כי הגורמים לסכיזואידיות נתפסו על ידיה ועל ידי פיירברן באופנים שונים מהותית.

תרומתו החשובה של פיירברן היתה הדגש שלו על כך שהתהליך הסכיזואידי מתקיים כחלק מהתפקוד הנפשי. הוא בודד שלושה מאפיינים של האישיות הסכיזואידית- עיסוק יתר במציאות הפנימית, אומניפוטנטיות ותחושת בידוד וניתוק. פיירברן ראה באינטלקטואליזציה הגנה מרכזית במצבים אלו, ותיאר כיצד רעיונות הופכים תחליף לרגשות.

פיירברן הדגיש את סכנת הדחפים הליבידינליים כמקור מרכזי לחרדה, אשר מביא את הסכיזואיד לנתק הגנתי מהאובייקטים שלו. בנקודה זו קליין חלקה עליו בצורה משמעותית, מאחר וראתה את החרדה המרכזית כחרדת איון של העצמי על ידי כוח הרסני המושלך החוצה. לטענתה, במטרה להתמודד עם חרדה פרימיטיבית עוצמתית כל כך, האגו מפצל את האובייקט לאובייקט טוב מול אובייקט רע, חיצוני מול פנימי, ותהליך זה מביא גם לפיצול של האגו לטוב ורע, כך שרגשות ומחשבות מנותקים זה מזה.

קליין תיארה את ההגנות הסכיזואידיות הבאות לידי ביטוי בטיפול ואת הקשיים הטכניים שהן יוצרות. היא תיארה מעין "עוינות מנותקת" בקרב מטופלים אלו, אשר מהווה חלק מהיעדר הנגישות הרגשית. המטופל הסכיזואידי עשוי לומר, בתגובה לפירושים, כי 'מה שאמרת אולי נכון אבל הוא חסר משמעות עבורי'. זאת, לטענתה של קליין, מאחר וחלקי האישיות המכילים את הרגשות אליהם כוון הפירוש מנותקים ומפוצלים. כך, מנגנון הפיצול הסכיזואידי מביא לפיזור החרדה והסוואתה. הפירושים צריכים להתמקד בתהליך פיצול זה כדי שיתאפשר תהליך סינתזה אשר יביא בסופו של דבר לכך שהמטופל יוכל לחיות מבחינה רגשית.

כפי שהמטופל הסכיזואיד מופרד מהאובייקטים שלו מבחינה חיצונית, כך הוא מופרד מעצמו באופן פנימי, מבודד מחוויתו הרגשית ממנה הוא מפחד.

בשנת 1994 Rey העמיק את הבנת התופעה הסכיזואידית, כאשר התייחס לתופעה הקלאסטרו- אגרופובית. הוא הציע כי מצד אחד, הסכיזואיד צריך לשמור את האובייקטים שלו במרחק בטוח במטרה להיפטר מחרדות קלסטרופוביות מאינטימיות, אשר נחווית כמאיימת ללכוד את העצמי. מצד שני, הוא מתמודד עם חרדות אגרופוביות הנוגעות לאפשרות של ריחוק עד כדי נטישה בחלל חסר גבולות. כתוצאה מכך, מטופלים סכיזואידים מייצרים מרחבים מוגבלים עם אובייקטים מוגבלים אליהם הם נקשרים באופן מוגבל. Jackso (1992) הדגיש את החשיבה הקונקרטית של הסכיזואיד, הנובעת מכישלון ינקותי בהמרת החוויה הסנסורית למחשבה סימבולית אשר המנגנון העומד בבסיסה לא התפתח.

ישנה הסכמה מסוימת לגבי העובדה שהחרדה הראשונית יכולה להיות הפחד מחדירה של האובייקטים. Britton (2003) תיאר מטופלים נרקיסיסטיים אותם כינה 'היפר אובייקטיביים' אשר נמנעים מחוויות סובייקטיביות וחותרים לאובייקטיביות. מטופלים אלו מפחדם באופן בסיסי מהמציאות של המטפל לא רק מפני שהיא שונה מזו שלהם אלא מפני שהיא נחווית כעלולה לשלול את המציאות שלהם עצמם. Lawrence (2002) מתאר קבוצה קלינית שונה של מטופלות אנורקטיות אשר חוויתן מאופיינת בתחושה שמציאותן הפנימית והחיצונית נשלטת על ידי אובייקט פנימי חודרני. כך, מה שנחווה על ידי המטפל כעזרה נחווה על ידי מטופלות אלו כחדירה. כתוצאה מכך נבנות 'הגנות אין כניסה' (Williams, 1997) המכוונות למניעת חדירות מסוג זה. תיאורים אלו רלוונטיים ביותר למטופלים סכיזואידים.

ההעברה הנגדית משמעותית במיוחד בעבודה עם מטופלים אלו. Carpy (1989) התייחס להעברה הנגדית העוצמתית האופיינית לעבודה עם מטופלים בלתי נגישים רגשית, והציע כי היא מתבטאת פעמים רבות בזעם אימפוטנטי. לטענתו, התקדמות אפשרית רק מתוך הישרדות של העברה נגדית זו, ללא פירוש שלה, כך שהמטופל יוכל בסופו של דבר להפנים אובייקט אשר יכול לסבול את הבלתי נסבל. בדומה, Gabbard (2005) תיאר את הסבלנות יוצאת הדופן שנדרשת מהמטפל כדי שיכול לשאת את חוסר הקשר של המטופל הסכיזואיד.

התיאורים שהוצגו עד כה יוצרים תמונה של סוג מסוים של מטופלים אשר המבנה ההגנתי הבסיסי שלהם מנוגד לכל מה שמייצג המטפל: היקשרות, סובייקטיביות, משמעות רגשית וחיבור. לכן, מפתיע ופרדוקסלי שמטופלים סכיזואידים נוטים להיות נוחים מאוד לטיפול במובנים מסוימים: רבים מסממני הטיפול הפסיכואנליטי כשימוש בספה, אנונימיות המטפל והיעדר ביטוי רגשי על ידו- יכולים להיתפס על ידם כחלק מריטואל של חוסר קשר אליו הם מתחברים בקלות רבה. כתוצאה מכך, מטופלים סכיזואידים רבים עשויים להיתקע בטיפולים ממושכים ללא כל התקדמות. הרגשות החיים ממוקמים בדרך כלל אצל המטפל, לעתים בדמות תסכול אינטנסיבי ותחושת אימפוטנציה סביב תחושת חוסר היכולת ליצור קשר עם המטופל.

ביבליוגרפיה:

On making emotional contact with a schizoid patient. Hess, Noel. British Journal of Psychotherapy, Vol 32(1), Feb 2016, 53-64.