חיפוש

חרטה ותפקידיה ההגנתיים: תקציר מאמרו של Hoyt

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

חרטה היא חוויה ייחודית המתעוררת בעקבות פגיעה באחר אהוב או שנוא. על פי פרויד, מקור תחושת החרטה הוא בתחושת האמביוולנטיות של "ההמון הראשוני" כלפי האב המודח והנטרף: לאחר שנפטרו ממנו, סיפקו את שנאתם ומימשו את המשאלה להזדהות עמו, הרגש ששכן כל העת מתחת לרגשות אלו מתגלה בדמות חרטה.

רעיון "הרצח הראשוני" והקשר שלו לתחושה של חרטה הוא ספקולטיבי, אך נוסחה זו לוקחת בחשבון את תהליך ההבלעה (אינקורפורציה). כמו כן, מעניין לציין כי שורשיה המוקדמים של המילה חרטה (remorse) הן בשורש הלטיני remorus שמשמעו 'לנשוך שוב'. ואכן, נראה כי הרכיבים הרגשיים והאגרסיביים של האינקורפורציה האוראלית ממלאים תפקיד בחווית החרטה.

Hoyt מתאר כי ההיבטים האוראליים של החרטה באים לידי ביטוי במנהגים תרבותיים רבים הכוללים מסורות של צום ואכילה, ומתייחס בין היתר ליום כיפור. הוא מציע כי ביום כיפור הצמים מתבקשים 'לטעום מחדש' או 'לנשוך מחדש' את רגשות החרטה מתוך כוונה להשגת כפרה מהאב-אל. כמו כן, הוא מצטט את Friedman שהציג מספר דוגמאות בהן צמחונות שימשה כניסיון להימנע מביטוי אגרסיה אוראלית.

Hoyt מציע כי מטופלים החווים חרטה חריפה שופטים את עצמם פעמים רבות הן במונחים של הפרת הקוד האתי שלהם והן במונחים הנוגעים לאופן בו האדם האהוב אך פגוע יגיב כלפיהם. כתוצאה מכך, הם חווים תחושות אשמה ובושה. תפיסה אידיאלית של האחר ושל היחסים עמו יכולה לנבוע מסיבות שונות שביניהן גם הצורך להימנע מאשמה ובושה. כמו כן, תחושת חרטה יכולה גם להוות מעין אסטרטגיה המכוונת להימנעות מעונש, מאחר והאדם כבר מעניש את עצמו דרכה. מכאיבה ככל שתהיה, תחושת החרטה יכולה לשמש גם הגנה מפני וויתור על האחר אשר דרך תהליך ההבלעה יכול להמשיך ולהחוות כחלק מהעצמי. כפי שנקמה יכולה להוות הגנה מפני צער מודחק וחרדת פרידה הנובעים מהצורך לוותר על האחר, כך חרטה יכולה לשמר יחסים עם האחר שנפגע, אשר דרך החרטה נותר חי ובלתי פגוע כשופט מופנם.

הזדהות היא תגובה שכיחה לחרדה מפני אובדן. אנשים עשויים להיאחז בזיכרונות מכאיבים או אפקטים דיכאוניים כאמצעי להימנעות מתחושות של ריקנות אותן יחוו אם ירפו מאחיזתם. Hoyt מציג מקרה אשר מדגים שימוש הגנתי בחרדה המכוון לשימור יחסים (מכאיבים) עם אחר אבוד.

תיאור מקרה

המטופל, בשנות ה-30 המוקדמות לחייו, פנה לטיפול על רקע תחושות דיכאון, חרדה, אשמה ומחשבות אובדניות. חמישה חודשים קודם לכן, אשתו של המטופל התאבדה לאחר מריבה זוגית חריפה. למרות שידע שאשתו כבר ביצעה מחוות אובדניות, הוא היה מרושע כלפיה ואיים לעזוב אותה לתמיד. בניגוד לאירועים דומים בעבר, הוא לא הסתיר את האקדח והכדורים שלו לאחר המריבה. יום לאחר מכן, כאשר היה בעבודה, הוא חווה תחושה מקדימה שתשתמש בנשק כלפי עצמה וכאשר חזר הביתה גילה שאכן הרגה את עצמה. מכתב ההתאבדות שהשאירה היה מכתב האשמה- היא כתבה שהיא אוהבת אותו, אך שהוא אגואיסט ואכזב אותה.

ארגון אישיותו של המטופל היה גבולי-נרקיסיסטי. הוא נהג לדבר על אשתו כעל תאומה שלו או כעל חלק מה'יחידה' שלהם. נראה היה כי הוא מוטרד מאובדנה ככזאת יותר מאשר מנסיבות מותה הקשות. הוא תיאר תחושות של חולשה והיעדר אנרגיות והשתמש במונחים שהצביעו על הזדהותו עם מצב המוות של אשתו. כאשר דיבר על אובדנה של אשתו נראה היה כי המטופל מנסה להגן על יציבות דימויו העצמי דרך התייחסות אל עצמו בגוף שלישי. הוא דיבר באופן מרוחק וקר והשתמש באינטלקטואליזציה ובידוד כדי להימנע מרגשות בדידות וצער אשר התפרצו בכל זאת, מדי פעם.
במוקד הטיפול עמדו חששותיו של המטופל מהאגרסיה ומאומניפוטנטיות ההרסנית שלו, אשר נבעו בחלקן מעולם הפנטזיה וחלקן מהעובדה המציאותית של השארת האקדח בלתי מוסתר בבית. בהעברה, הוא נע בין אידיאליזציה של המטפל לבין עברת מראה.

בשלב מוקדם של הטיפול המטופל תיאר תחושה כי הוא חסום ברגשותיו ותיאר תחושה לפיה הוא בו זמנית ה"פושע" וה"בלש" המנסה לחשוף סוג שיגלה את אשמתו. את ההפנמה האורלית הלא מודעת שלו ניתן היה לזהות כאשר הוא אמר שהוא חש צורך "להקיא" את רגשותיו ו"לגרש" מתוכו את אשתו. באופן הדרגתי הוא החל להבין כי תפיסות ומחשבות אותן ייחס לאשתו היו למעשה שלו עצמו.
נושא האשמה היה מרכזי בטיפול. תחושת האשמה של המטופל התה מוצדקת במידת מה לאור השארתו את האקדח בהישג ידה של אשתו, אך האחריות על המעשה היתה בידיה, והמטופל נדרש להתמודד הן עם מעשיו במציאות והן עם ההרסנות האומניפוטנטית הפנטזמטית שלו. ברגעים בהם התעורר במטופל כעס כלפי אשתו, הוא נטה להתחלף במהירות בתחושת אשמה, והוא קיבל את הפירוש שהציע המטפל לפיו הוא ממשיך לנסות לא להכעיס את אשתו ולהתעמת איתה, כאילו עדיין היתה בחיים. במובן מסוים, תחושות האשמה שמנעו את הכעס אפשרו למטופל לשמר את אשתו "בחיים" ולבטל את אובדנה.

לקראת סיום הטיפול, המטופל נאבק "לשחרר" את אשתו (ואת המטפל, בהעברה) והמטפל הציע כי כאשר הוא מתמודד עם נפרדותו ופרידתו ממנה תחושת האשמה שלו מתעצמת מאחר והוא חווה את עצמו כנוטש אותה. המטופל אכן חש כי תחושות האשמה והחרטה מסייעות לו לשמור את הקשר עם אשתו וציין כי הוא מרגיש שהיה עליו לבחור בין תחושות אשמה וחרטה לבין בדידות.
בסיום הטיפול המטופל עדיין הרגיש אשם על מות אשתו אך לא באופן אומניפוטנטי, והוא לא חשב יותר להתאבד בעצמו. הוא היה מסוגל לקבל הן את רגשות האהבה והן את הכעס שלו כלפי אשתו, ותחושת הזהות הנפרדת שלו היתה חזקה ויציבה יותר. הטיפול הסתיים מאחר והוגדר מראש כטיפול קצר מועד, אך מספר חודשים לאחר הסיום המטופל הגיע לפגישה נוספת ובה תיאר כי מצא עבודה חדשה, החל ליצור קשרים חברתיים ראשוניים וכי הוא מתאבל על אובדנה של אשתו.

דיון

המקרה שתואר מדגים את הטענה לפיה חרטה יכולה להנציח תגובת אבל בלתי פתורה על ידי שימור קשר קבוע עם האדם האבוד. חווית החרטה יכולה להיות מכאיבה מאוד, אך בו זמנית היא מותירה תחוש של קשר חי ומתמשך. אנשים אשר תחושת העצמי שלהם תלויה באופן משמעותי בקשר עם האחר, כמו המטופל שהוצג, פגיעים יותר להפנמת האחר הפגוע והמשך הקשר עמו דרך החרטה והאשמה. זאת, במקום לשחרר את הקשר ולהתמודד עם האובדן והבדידות. כלומר, חרטה יכולה לשמש כהגנה מפני אבל.

המטופל שתואר היה בסיכון גובה לתחושות ממושכות של חרטה בין היתר עקב ההיסטוריה האישית שלו, אשר כללה היקשרות לאם מדוכאת ביותר אשר המטופל שימש בילדותו כמגן ומטפל שלה. תפקיד זה הצריך אותו להיות רגיש ומכוונן במיוחד לאשתו והוא פיתח לאורך השנים אמפתיה מוגברת, הנחה כמעט רפלקסיבית לגבי רגשותיה ותחושותיה אשר יצרה בלבול בין מחשבותיה ותפיסותיה לאלו שלו. התפקיד שמילא במותה ערער את האגו האידיאלי שלו לפיו הוא מגנן ומטפלן של נשים והותיר אותו עם תחושות קשות לגבי האופן בו כישלונו נתפס.

מטופלים המתמודדים עם תחושות חרטה מצפים פעמים רבות (ויכולים לנסות לעורר) גישה מוסרנית-ביקורתית במטפל- גישה ממנה קשה במיוחד להימנע כאשר המטופל אכן עשה דבר מה פוגע במציאות. חשו לסייע למטופלים אלו להבין את מקור גישתם הביקורתית, כך שרגשותיהם המתמשכים יזוהו לא רק כעונש על אגרסיה ממשית או מפונטזת, אלא גם כניסיון לשמר את הקשר עם האובייקט האבוד. מטופלים רדופי חרטה יכולים להיתקע במעגלי בושה ואשמה הנובעים מערעור האגו האידיאלי ומהמעבר על ערכיהם המצפוניים. התעמתות עם המציאות של רגשות אלו תסייע למטופל לוותר על התשוקה לכפרה על ידי האובייקט הפגוע, אך תגביר באופן זמני את תחושות הבדידות, חוסר הערך והשנאה העצמית שלו. הקשר עם המטפל צריך למלא בשלבים אלו תפקיד מיוחד של החזקה אשר יסייע למטופל לוותר על הצורך שלו "לנשוך מחדש" את עצמו שוב ושוב דרך החרטה.

ביבליוגרפיה

Concerning remorse: With special attention to its defensive function. Hoyt, Michael F. Journal of the American Academy of Psychoanalysis, Vol 11(3), Jul 1983, 435-444.