צוות בטיפולנט
מאמר זה סוקר את מאמרה של Broadbent המטפל המתאבל מדבר (The bereaved therapist speaks) שהתפרסם בשנת 2013.
אובדן אדם קרוב הוא חוויה מטלטלת העשויה לשנות את תפיסת העולם של האדם המתאבל. אובדן מאלץ את האדם המתאבל ללמוד מחדש את העולם ואת יחסו אליו, במטרה לעכל את האובדן ואת השינויים שהוא גורם לתחושת העצמי, הזהות וההבנה הקיומית. למרות שהמחקר העכשווי מצביע על כך שהעצמי של המטפל הוא אחד הגורמים המשמעותיים ביותר ביחסים הטיפוליים, כמעט ולא קיים מידע על השפעתה של חוויה משנת חיים כאבל של המטפל על העצמי האישי והמקצועי שלו.
הן מפרספקטיבה היסטורית והן מפרספקטיבה חברתית-תרבותית חלו מספר התפתחויות משמעויות בתחום האבל והשכול מאז שפרויד פרסם לראשונה את רעיונותיו בנוגע לתהליך אבל "מוצלח" הכולל דה-קתקסיס אשר באמצעותו הקשרים הרגשיים לנפטר מתנתקים במטרה לאפשר ביסוס של יחסים חדשים. בשנים האחרונות חלה תנועה מפרדיגמה מודרניסטית לפרדיגמה פוסט-מודרניסטית אשר מאתגרת את תפיסת "עבודת האבל" ומציעה מודל אלטרנטיבי הלוקח בחשבון גורמים חברתיים-תרבותיים, הקשריים והתייחסותיים שונים.
מחקר אמפיריים על "קשרים מתמשכים", למשל, מאתגרים את הרעיון לפיו תהליך אבל בריא כולל ניתוק של הקשרים הרגשיים לאדם שנפטר, ומחקר על "הבניית משמעות" לאחר האובדן תרם להבנתנו את ההיבטים האישיים והקיומיים של השכול. כמו כן, ממצאים מחקריים מצביעים על כך שחווית השכול, על אף הכאב העמוק הנלווה לה, יכולה להיות גם טרנספורמטיבית ולבסס תחושה חדשה של עצמיות ויכולת.
גוף המחקר הקטן העוסק באופן ספציפי באבלו של המטפל מתחלק לשתי קטגוריות מרכזיות: דיווחים אישיים ומחקרים אמפיריים.
דיווחים אישיים של מטפלים על השפעות השכול עליהם ועל הפרקטיקה המקצועית שלהם מבוססים בדרך כלל על עמדה פסיכואנליטית ומבטאים את כאב האובדן אשר מחלחל אל הכתיבה. מטקסטים אלו ברור כי האבל משנה באופן עמוק את עולמו הפנימי והחיצוני של החווה אותו ומאלץ את האדם המתאבל לבחון מחדש את הנחותיו, אמונותיו ותפיסותיו הקיומיות. דיווחי הכותבים מתייחסים גם להשפעה השלילית של השכול על התפקוד המקצועי, הקשור בעיסוק המוגבר בעצמם ובאובדנם, בהימנעות מחומרים מסוימים שמטופלים מעלים ופחד מהלם שיגרם על ידי האובדן. כמו כן, מטפלים שחוו אובדן תיארו חרדות קשות סביב חשיפה עצמית עקב רצונם להישאר ניטרליים ולהימנע מהפרעה לחווית ההעברה של המטופלים. העובדה שלא נמצא בספרות אזכור להדרכה או טיפול אישי בהקשר זה היא נקודה ראויה לציון.
המחקר האמפירי הראשון שחקר את השפעת אבלו של המטפל על הפרקטיקה הקלינית הוא מאמרה של Million משנת 1998, אשר ערכה מחקר איכותני בו השתתפו עשרה מטפלים. ממצאי המחקר תמכו בתמות המרכזיות שעלו מדיווחיהם האישיים של מטפלים שפרסמו מאמרים בנושא קודם לכן. תמות אלו כללו טווח רחב של רגשות הנוגעים באבל ושינויים בתפיסת העולם. במונחי הפרקטיקה המקצועית, Million מצאה כי חלק מהמטפלים המשיכו את עבודתם הקלינית במהלך תהליך האבל מתוך צורך במסגרת מבנה, בקביעות ובתחושה כי הם תורמים ויעילים. גם נושא החשיפה העצמית בלט כתמה אשר העסיקה את המטפלים באופן משמעותי.
נושא משמעותי נוסף העולה מהספרות נוגע לכך שחווית האבל של המטפל יכולה להיות טרנספורמטיבית ולהשפיע באופן חיובי על הפרקטיקה הטיפולית. גורמים חיוביים יכולים להיות הגברת האמפתיה ומודעות גדולה יותר לנושאים קיומיים הקשורים בחיים ומוות. עם זאת, Hayes et al מצאו ב-2007 כי רק כאשר מטפלים עיבדו את חווית האבל שלהם עצמם הם נתפסו על ידי מטופליהם כאמפתיים יותר- נתון המדגיש את הקשר בין עבודתו המקצועית של המטפל לבין יכולתו לטפל בעצמו.
במטרה להרחיב את הבנת חווית האבל והשכול של מטפלים, Broadbent ערכה ראיונות חצי מובנים עם ארבע מטפלות בעלות אוריינטציה הומניסטית שחוו אובדן משמעותי. מתוך ניתוח תמטי של הראיונות, Broadbent זיהה ארבע תמות מרכזיות ושמונה תתי נושאים אשר אפיינו את חוויתן של המטפלות המתאבלות.
תת נושא 1: ההשפעה הרגשית של האבל ותהליך השכול. המטפלות תיארו את האבל כחוויה משנת חיים אשר לוותה בתגובות רגשיות שונות. כמו כן, הן תיארו את השינויים הרגשיים שחלו לאורך הזמן, חלקם בעזרת טיפול נפשי, וחלקן אף תיארו כי משהו אשר היה "מת" או "רדום" מאז המוות התעורר עם הזמן. הטפלות אף תיארו את המאמצים שהשקיעו בהקניית משמעות לאובדן.
תת נושא 2: השפעות על העצמי, הזהות החברתית ותפיסת העולם. היבט זה זכה לדגש שונה בין המשתתפות, בהתאם להקשרים חברתיים והתייחסותיים שונים שליוו את חווית האבל. כך, למשל, מטפלת אחת תיארה חוויה של שוק חברתי סביב תחושתה כי הוצאה עם התאלמנותה מהמעגל החברתי אליו היא ובעלה השתייכו, ומטפלת אחרת תיארה תחושה של חוסר אמון במוסדות סביב שימוש לרעה באיברי ביתה שנפטרה.
תת נושא 1: גדילה אישית והבניה מחדש של העצמי. המטפלות התבוננות בתהליך האבל שעברו לעבר גדילה והבניה מחודשת של העצמי והשתמשו בשפה עשירה בסמלים ומטאפורות כדי להדגים את דינמיקת השינוי בתפיסתן העצמית וביחסן אל תהליך האבל.
תת נושא 2: להישמע ולהיראות. חווית ה'הישמעות' היתה משמעותית ביותר למטפלות אך באה לידי ביטוי בדרכים שונות. עבור מטפלת אחת, למשל, המעבר מלהיות כלל לא נשמעת בקשר המתעלל עם בעלה (שאיש לא ידע עליו) לבין היות נשמעת לגמרי סביב פטירתו היה בעל תפקיד מרכזי בתחושת החיבור מחדש לעולם. מטפלת אחרת תיארה כי למרות שינויים חיוביים שחלו בחייה גם לאחר האובדן, היא חשה כי היא חוזרת להיראות רק כאשר יצרה קשר זוגי חדש.
תמה זו עסקה ב'גשר' שבין האישי למקצועי.
תת נושא 1: אינטגרציה בין התפתחות והתבוננות אישית ומקצועית. כל המטפלות הדגימו כי התפתחות אישית ומקצועית מתמשכת היתה חיונית לקיום פרקטיקה אתית ובטוחה, והמטפלות תיארו בכנות את האתגרים המקצועיים איתן התמודדו סביב תהליך האבל. המטפלות הדגישו כמה קריטיות היו עבורן ההתבוננות והעיבוד בתהליך האבל האישי שלהן ובהשפעותיו על העבודה הקלינית, ובפרט באפשרות שהצרכים שהתעוררו סביב האבל עשויים להשפיע על המטופלים.
תת נושא 2: תפקידה המתקף של ההדרכה. המטפלות התייחסו לתפקידה המהותי של ההדרכה בתהליך ההתפתחות האישית והמקצועית סביב האובדן. המטפלות תיארו יחסים של ביטחון, אמון וכנות עם המדריכים ותיארו את התיקוף לו זכו במסגרת יחסים אלו. המטפלות תיארו שימוש בהדרכה כדי לדון הן באבל עצמו והן באופן בו הוא עשוי להשפיע על היחסים הטיפוליים.
תת נושא 1: החוויה האישית כמקדמת הבנה וחיבור ביחסים הטיפוליים. המטפלות תיארו השפעה של האבל על הפרקטיקה הטיפולית, כאשר ההשפעה תוארה כהשפעה המשתנה לאורך הזמן כתוצאה מהגדילה האישית וההתפתחות המקצועית. אחת המטפלות תיארה, למשל, כיצד היכולת האמפתית שלה התרחבה מתוך ההתנסות האישית באובדן ושכול ומטפלת אחרת תיארה כי הפכה נינוחה יותר סביב נושאים של אובדן ואבל אשר מטופלים העלו.
תת נושא 2: חשיפה עצמית. המטפלות נקטו גישה אתית לנושא השנוי במחלוקת של חשיפה עצמית והדגימו כי כל חשיפה עצמית בה נעשה שימוש כוונה לצרכי המטופלים ולטובתם. שלוש מטפלות השתמשו בחשיפה עצמית כהתערבות טיפולית בעבודה עם מטופלים המתמודדים עם אבל. מטפלת אחת חשה כי חשיפה עצמית לא תהיה לטובת המטופלים אך נותרה פתוחה לאפשרות להשתמש בה בעתיד במידת הצורך. המטפלות תיארו גם כיצד חשיפה עצמית זהירה ומחושבת תרמה לאיזון יחסי הכוחות בקשר הטיפולי וסייעה למטופלים לגלות כי המטפלת אינה מחוסנת מכאב נפשי וכי הם חולקים איתה חוויה של אנושיות.
ממצאי המחקר הנוכחי מתיישבים במידה מסוימת עם המתואר בספרות המקצועית העוסקת בשכול. חווית השכול היוותה עבור המשתתפות במחקר הנוכחי חוויה אשר אתגרה את תפיסת העולם וחידדה את הפער בין תפיסת העולם כפי שהוא לבין תפיסת העולם כפי שהוא "אמור להיות". בדומה למתואר בספרות, תהליך הקניית המשמעות לאובדן היה תהליך מרכזי ביותר בחוויתן של המטפלות, ובחלק מהמקרים היווה זרז לצמיחה נפשית.
היחסים בין האישי למקצועי הם ממצא משמעותי ביותר עליו מצביע המחקר הנוכחי. כל המשתתפות תיארו מחויבות רבה להתבוננות באופן בו חווית השכול האישית השפיעה על הפרקטיקה המקצועית, והדגישו את חשיבותה של התבוננות זו לקשר הטיפולי. בשונה מהעולה מהספרות עד כה, המחקר הנוכחי מדגיש את חשיבות ההדרכה האישית כמסייעת באינטגרציית החוויה האישית והמקצועית ומתקפת את החוויה הרגשית המתעוררת סביב האתגרים הקליניים בתקופה רגישה זו.
‘The bereaved therapist speaks'. An interpretative phenomenological analysis of humanistic therapists' experiences of a significant personal bereavement and its impact upon their therapeutic practice: An exploratory study. Broadbent, Jeanne R.Counselling & Psychotherapy Research, Vol 13(4), Dec 2013, 263-271.
