צוות בטיפולנט
מקור התוקפנות האנושית והגורמים להתפרצותה העסיקו תיאורטיקנית רבים, החל מפרויד אשר הדגיש את תפקידו של דחף המוות המולד ועד לתיאורטיקנים בני זמננו המדגישים את מקורותיו הבין אישיים של הזעם. במאמרו 'זעם ללא תוכן' Marohn מבקש במאמרו זעם ללא תוכן (1993) להציג את זווית הראייה של פסיכולוגית העצמי המקורית והעכשווית לגבי זעם ומקורותיו.תיאוריית האינסטינקט הדואלית המוקדמת של פרויד לא כללה את דחף המוות אלא את הליבידו ואת דחף שימור העצמי/אינסטינקטים של האגו. מה שפרויד כינה בשלב מאוחר יותר אגרסיה דומה לטענתו של Marhon לנוסחה של זעם נרקיסיסטי לפיה שנאה נובעת מהמאבק לשימור העצמי.
Marhon טוען כי כיום אין תמיכה מחקרית לתיאוריה הפרוידיאנית התומכת קיומו של דחף מוות הרסני. הוא מצדד ב-Stechler אשר התייחס בשנת 1987 לאסרטיביות של התינוק המעורב והמתעניין אשר יוצר קשר אקטיבי ומשפיע עם העולם. על פי תפיסה זו אגרסיה נובעת ממערכת שימור העצמי המופעלת כחלק מאסטרטגיית השמדת האיום על העצמי. בלבול בין אסרטיביות ואגרסיביות נובעת מתגובות הוריות לקויות ולא מדחף הרסני מולד.
בשלבים מוקדמים של עבודתו קוהוט הניח כי הארגון הפסיכולוגי המוקדם מבוסס על עלייה וירידה של מתח פנימי. הנפש הבלתי בשלה אינה מסוגלת לרשום את צרכיה באופן נפשי או לספק אותם ועל כן המתח נותר ברמה פיסיולוגית וללא פיתוח מנטלי. הזעם הנגרם על ידי חווית מתח בלתי נעימה מהווה פריקת מתח פיסית אוטומטית, ללא יכולת לפתח את חווית המתח לפנטזיות נפשיות. כותבים מאוחרים יותר התייחסו למצבים כאלו כאל מצבים הנובעים מ"נפש בלתי מובנית" (unstructured psyche) ושייכו אותם לשלב מוקדם בחיי התינוק או להפרעות נפשיות הקשורות בפגיעות ראשוניות. בהתאם, על פי תפיסה זו רק כאשר הנפש בנויה באופן בשל ובוגר יותר, היא מסוגלת לווסת מצבים של עליית מתח באמצעים נפשיים.
קוהוט ראה בתגובות זעם מצב של חוסר איזון פסיכו-אקונומי בו מעורבת האומניפוטנציה של העצמי הגרנדיוזי, בדיוק כפי שבושה מהווה מצב של חוסר איזון פסיכו-אקונומי של אקסהביציוניזם. כאשר הסביבה והאובייקטים המהווים זולתעצמי מגיבים באופן לקוי, נוצרת תערובת בלתי מאורגנת של פריקת מתח מאסיבית דרך הזעם ושל חסימה של שחרור המתח. כך, קוהוט הציע למעשה המשגה של זעם נרקיסיסטי כמצב בו אירוע נפשי מתרחש ללא רישום נפשי הולם.
בשלבי ההתפתחות המוקדמים העצמי הלא בשל של התינוק נשען על התפקודים הפסיכולוגיים שמספקים ההורים המהווים זולתעצמי. זעם הוא חוויה התפתחותית נורמטיבית בה הורים המהווים זולתעצמי מיטיב יתמכו, וכך יסייעו לתינוק לווסת את זעמו בעזרת נפשם הבשלה. זאת, עד שיפנים את היכולת לבצע בעצמו פונקציות פסיכולוגיות אשר בשלבי חייו המוקדמים בוצעו על ידי זולתעצמי. לעומת זאת, ללא תמיכתם של זולתעצמי מיטיבים התומכים בנפש התינוק- לא תיבנה יכולת נפשית עצמאית לרישום מנטלי של החוויה ולויסות מצבי מתח ועוררות. בהתאם, גם בטיפול הפסיכואנליטי נפגוש ביטויי זעם נרקיסיסטי בהתאם למבנה האישיותי של המטופל ונטייתו לחוסר איזון פסיכו-אקונומי.
ההתפתחויות העכשוויות בפסיכולוגיית העצמי שמות היום פחות דגש על מודל המתח הפסיכו-אקונומי, ומתמקדות ביחסי העצמי - זולתעצמי, כפי שבאים לידי ביטוי בדפוסי העברה והעברה נגדית. הזולתעצמי נתפס כיוצר או מווסת מצבים של גריית יתר או עליית מתח מוגברת.
כאשר אנו חושבים על זעם נרקיסיסטי, חשוב לזכור כי לא כל פגיעה מביאה להופעת זעם נרקיסיסטי ולא כל פרגמנטציה מביאה לזעם אלא לעיתים דווקא לפאניקה, דיכאון או ריקנות. לא פעם התנהגויות אלימות, זועמות והרסניות אינן מקושרות באופן ברור למחשבות, פנטזיות או משאלות הרסניות. במצבים אלו נדמה כי ההתנהגות חסרת חיבור לתוכן, נעדרת משמעות פסיכולוגית. למרות שמצבים אלו עשויים להתעורר בעקבות סיטואציות בעלות משמעות פסיכודינמית עמוקה אשר הסתיימה בפרגמנטציה, ההתנהגות דמוית הזעם עצמה מייצגת רק את המצב הדיסאינטגרטיבי או ניסיון לזהות את העצמי על ידי חזרה לראשוניותו. מטופלים המצויים במצב כזה זקוקים לסיוע בויסות העצמי, להחזקה ולהכלה הפסיכולוגית להם זקוק ילד המצוי בהתקף זעם. זאת, לעומת המטופל בעל הנפש הבריאה והמאורגנת יותר אשר מוחזק על ידי הקשר האמפתי שנבנה באמצעות הפירושים.
דחפים על פי פסיכולוגיית העצמי הם תופעה משנית. הם מהווים תוצרים דיס-אינטגרטיביים של התפרקות המבנה הפסיכולוגי כתוצאה מכשלים אמפתיים במטריצת הזולתעצמי. כשלים חמורים וחזרתיים של זולתעצמי מביאים לכך שאסרטיביות מתפתחת לאקסהביציוניזם, התלהבות הופכת למציצנות והנאה משתנה לדיכאון ונרפות. האירוטיות של איזורים שונים (אוראלי, אנאלי, פאלי-גניטלי) נחווית באופן מבודד ולא כמטרות מענגות של עצמי שלם, אסרטיבי ובעל חדווה. נגזרות דחפיות חסרות אחידות הן תוצר של פרגמנטציה הנובעת מאובדן הלכידות של העצמי, אשר נחוות כ"פונקציות מנטליות או גופניות נפרדות ומבודדות", במילותיו של קוהוט.
בנסיבות נורמטיביות איננו פוגשים דרך האינטרוספקציה והאמפתיה את הדחף, אלא יחידה פסיכולוגית של עצמי אוהב, עצמי משתוקק, עצמי אסרטיבי ועצמי עוין-הרסני. לעומת זאת, בנפש הלא בשלה העצמי הפרגמנטרי ניצב חסר אונים כאשר מקומו נתפס על ידי חוויות אינטנסיביות של זעם והרסנות מציפות ונעדרות רישום פסיכולוגי.
בהתאם, אנחנו לא "מטפלים" בזעם נרקיסיסטי אלא מתייחסים לשבר האמפתי שעורר אותו. פריקה פרימיטיבית פסיכו-אקונומית מתרחשת במצבי חוסר איזון אינטרה-פסיכיים עליהם גם על המטפל המשמש כזולתעצמי לקחת אחריות מסוימת: הוא לא צפה את הבעיה, עורר את המטופל יתר על המידה, לא הגן עליו וכן הלאה. לא מדובר על "לקיחת אשמה" של המטפל אלא על כך שהוא שותף למצב בו נוצרה גריית יתר ועליית מתח.
כיצד מטפל יכול לחוות אמפתיה למטופלים עם נטייה כזו לדיס-אינטגרציה? לאיזה אספקט של המטופל אנו מרגישים אמפתיה? לתהליך האמפתי יש מספר היבטים. ניתן acquainted עם ההיבטים הדינמיים והגנטיים אשר עשויים להשפיע על האיזון- היבטים המתקיימים בעולמו החיצוני של המטופל או בהעברה. ניתן לזהות זעם אשר אינו נובע מסיבה לוגית אלא מחוסר איזון, זעם ללא תוכן, משמעות דינמית או פנטזיה אליו הוא מחובר. עמידה לנוכח הפרגמנטציה והרגעת המטופל באמצעות זיהוי התהליך שהתרחש זה עתה היא משימה טיפולית משמעותית ביותר. המונח "דחף" לוכד את האיכות הבלתי נשלטת של חוויות אלו. קוהוט תמך בטענתו של פרויד לפיה אינטרוספקציה אינה חושפת את התוכן הפסיכולוגי בנפש הבלתי בשלה. המטפל עד לעליית מתח במקום לחוויה של משאלה, לפריקת מתח במקום תחושת סיפוקה של משאלה ולעיבוי ותצורת תגובה במקום פתרון בעיות. הקושי להיות אמפתיים למצבים מנטליים פרימיטיביים כל כך עשויה להביא למסקנה השגויה כי מדובר במצב סוציו-פסיכולוגי או ביולוגי ולא בהפרעה אינטרה-פסיכית.
זעם נרקיסיסטי מתקיים על הטווח שבין זעם פרימיטיבי לבין זעם מובנה יותר. ככל שהזעם יותר אלים וחסר גבולות, כך נראה שהוא קשור יותר לשלבים המוקדמים של לכידות העצמי או למצבי מעבר בין שלבים בביסוסו. המבנה האישיותי הוא שמשפיע על איכות הזעם: לפני ביסוסה של לכידות עצמי, ניתן לחשוב על אגרסיה כעל דפוס פריקה דיפוזי. עם התבססותה של לכידות העצמי, אגרסיה או אסרטיביות הופכות מובחנות יותר והאיכות שלהן היא פחות דיס-אינטגרטיבית ויותר נגישה לפירוש ואינטרוספקציה.
Rage without content. The widening scope of self psychology. Marohn, Richard C. Goldberg, Arnold (Ed), (1993). The widening scope of self psychology. Progress in self psychology, Vol. 9., (pp. 129-141). Hillsdale, NJ, US: Analytic Press, Inc, x, 290 pp.
