וגופך לי מבט וחלון וראי: על ההִדְהוּד

06.03.11

שירלי כהן

"וגופך לי מבט וחלון וראי" - משפט זה לקוח מתוך השיר "סליחות" של לאה גולדברג - העוסק באהבה, מיניות ובגידה. שיר זה נחשב לאחד משירי הסליחה היפים ביותר שנכתבו בעברית והיה לחידה בעיני קוראים רבים. כמוהו, כך גם גוף האדם מהווה חידה בפני עצמו ומכיל בתוכו את כל המסתורין שקיים, וזורע אור על האופל שלו.

למרות שעל פניו חידה זו נותרה פתוחה - פתרונה חבוי בגופי ובגופך.

המטאפורה של גופנו כמבט וחלון המשקפים את פני האחר, ומן הראי ניבט אך ורק המביט בו - יוצרת תנועתיות רגשית וחושית המאפשרת לנו לחוות את האחר בגופינו, ולהיפך.

התפיסה לפיה כל מאורע המתרחש באחר משתקף גם בנו בצורה גופנית וחושית, נקראת בשפה הטיפולית - "הדהוד".

לא יכולתי שלא להיבלע בים של תחושות כששמעתי את המשפט: "וגופך לי מבט וחלון וראי", המתחבר בדיוק מופלא לדיאלוג המרכזי בו עוסק מאמר זה - הדהוד כמיומנות טיפולית ותרומתו למפגש הבינאישי. דיאלוג זה שופך אור על נוכחותו של הגוף ככלי טיפולי מהותי לעבודתנו כמטפלים, אך יותר מכך - כבני אנוש.

אך לא על השיר רציתי לכתוב, אלא על הקשבה לגוף על ידי המטפל המאפשרת לתקשר ממקום של אי-הפרדה בין מטפל למטופל. ועל היכולת שלנו להיות בקשר מהפנים של גופנו - אל החוץ של זולתנו.

ההליכה שלנו מהפנים אל החוץ ובחזרה מוגבלת לעיתים, ובחלק מהמקרים אף אינה מתאפשרת. מוגבלות זו יוצרת פעמים רבות מרחק בינינו לבין גופנו, ובינינו לבין זולתנו- מרחקים אשר תמיד מתקיימים יחד ומצמצמים, בעיני, את יכולתנו להיות בקשר אמיתי ואותנטי עם האחר. לגעת בנימי נפשו העמוקים ולהתמסר. להרגיש את מצוקותיו. תסכוליו. כמיהותיו ומשאלותיו. ככל שנפתח בתוכנו רגישות ומודעות גבוהה יותר לגופנו ולמסריו, כך היכולת להשתמש בגוף כמקור ידע במרחב הטיפולי והבינאישי - תגדל.

היכולת שלנו להזדהות עם האדם האחר, לצלול למעמקי נפשו, להבין את מצוקתו ולשים עצמנו במקומו, מבלי לוותר על העצמי, נקראת בשפה המקצועית - "אמפתיה".

אמפתיה היא סוג של הדהוד, כפי שגורס ד"ר אסף רולף בן-שחר במאמרו "לפצח את חוכמת האיילות" (2008): "יכולת הדהוד היא מיומנות ולא רק טכניקה. וככזו, היא מצריכה מוכנות אמיתית להרגיש, להיות כנים עם עצמנו - ולתת לאחר לגעת בנו. כדי להיות מסוגלים להדהד, עלינו להיות נוכחים עם כל מחשבותינו, תחושותינו ורגשותינו - וגם עם אלו של המטופל או המטופלת. ומתוך הקשר הזה, האנושיות של שנינו עולה על פני השטח, וזהו רגע הקסם עם פוטנציאל שינוי שאין שני לו."

מעט מאוד נכתב על הדהוד ויש המתייגים אותו כביטוי של דפוסי העברה והעברה נגדית.

מושג ה'העברה' נטבע לראשונה על ידי פרויד, אך קיבל אינטרפרטציות רבות מתיאורטיקנים שונים.

בתחילת דרכו ייחד פרויד את המושג 'העברה' לאופן בו יחסים עם אובייקטים מוקדמים מושלכים אל הקשר עם המטפל, וטען שקשר כזה הוא 'קשר מזויף'. כתוצאה מקשר מזויף זה, לטענתו, רגשות בלתי מודעים הקשורים במשאלות עבר קמים לתחייה בהווה ומיוחסים למטפל, תוך התעלמות, עיוות או עמידה בניגוד לאובייקטיביות של מערכת היחסים הטיפולית

(Sandler, Dare and Holder 1973). על מנת להתמודד עם ההעברה בטיפול הציע פרויד להביאה למודעות המטופל, להראות לו שהיא מהווה מכשול לטיפול ולנסות לאתר את מקורותיה במהלך השעה הטיפולית.

תופעת ה'העברות' מבוססת מיסודה על ההיסטוריה ומשאלות הלב המושלכות על הקשר בהווה מתוך איזורי הנפש הלא מודעים. פרויד חשב במונחים של תוכן וחומר, והניח שאת החומר ה"לא מודע", לא ניתן לחוש. בהדהוד, לעומת זאת, ההתייחסות היא ברובד נוסף, לרוב קדם מילולי, המדגיש את הנוכחות של כל החוויה הפנימית: הגופנית, הרגשית והקוגניטיבית. בהדהוד החלק המודע שלנו חי ופועם. גם אם לא תמיד נבין קוגניטיבית מה קורה - הגוף מקדים את המוח בהבנת המתרחש.

דיויד בואדלה (מייסד הביוסינטזה), במאמרו "העברה, הדהוד והפרעה" (1982), מתייחס להבחנה בין תופעת ההדהוד לתופעת ההעברה וההעברה הנגדית. בואדלה מכנה את ההעברות "תבניות הפרעה" מאחר והן משקפות דפוסי התקשרות מוקדמים אשר מפריעים לאינטראקציה העכשווית; "מפריעים" מאחר והם מעצבים את היחסים בדמות יחסי העבר ואינם מאפשרים יצירת אינטראקציות המבוססות על הקשר הממשי. בדומה להעברה, בואדלה רואה בתבניות ההפרעה מקור ידע משמעותי על עולמו הפנימי של המטופל, ומניח כי על המטפל והמטופל לזהות ולעבד אותן. עיבוד זה מאפשר מעבר מקשר הבנוי על תבנית הפרעה לקשר אשר נבנה על בסיס הדהוד, המבוסס על תחושות וחוויות ממשיות המתרחשות באינטראקציה העכשווית. 'התבנית הבריאה' כפי שגורס בואדלה, נוצרת רק לאחר שהמטפל והמטופל למדו באמצעות תבניות ההעברות להכיר ולזהות מה מפריע לקשר בתוך כל אחד מהם, ולצעוד אל מעבר להעברה אל תוך קשר אמיתי - לתבנית אחרת שנקראת הדהוד.

כמובן, הקשר בין המטפל למטופל אינו מבוסס באופן בלעדי על תבניות הפרעה או על הדהוד, אלא על מערכת היחסים המאפשרת תנועה בין שני אופני ההתקשרות.

ההכרה שלנו כמטפלים בקיומם של שני סוגי ההתקשרות חיונית לתהליך הטיפולי, מאחר והיא מאפשרת אינטגרציה של החוויה ומרחיבה את יכולתו של המטפל לבחור בטכניקה הטיפולית המתאימה בכל רגע נתון. בחלק מהמקרים המטפל יבחר להעמיק את הבנת המטופל ואת חוויותיו העכשוויות על ידי התמקדות בתחושות הרגשיות והגופניות. ובחלק מהמקרים, כאשר מזוהה תבנית הפרעה, ניתן לבחון את השפעת קשרי העבר על האינטראקציה בהווה. בדיקה זו מתקיימת לא רק בין המטפל למטופל, אלא גם בין המטפל לבין עצמו, מתוך מטרה להרחיב את החוויה ולהפריד בין ביטויי ההעברה הנגדית לביטויי הקשר העכשווי והאותנטי.

ההדהוד נושא עמו פוטנציאל אדיר לשינוי ויצירה של קשר בין אנשים מתוך מערכת היחסים הנרקמת בהווה, תוך מודעות והקשבה גבוהה לנוכחות הלא מדוברת של הגוף הפיסי והרגשי המאפשרת לאדם אחד להיות בתוך חוויה של אדם אחר. יכולת שכזאת מזמינה אותנו לקשב מסוג אחר, אשר מתקיים מעבר להיסטוריה של כל אחד מהצדדים.

היכולת להדהד מולידה שפה חדשה ושפה זו נמצאת בגוף הפיסי. הפסיכולוג והפילוסוף פרופ' יוג'ין ג'נדלין טוען כי השפה היא חלק מן הגוף האנושי. כאשר אנחנו אומרים מילה שאינה מדויקת לנו, אנחנו לרוב מרגישים בכך ועוצרים לרגע. נושמים. מחכים שמתוך הגוף תעלה המילה הנכונה. הגוף יודע את השפה.

שפת ההדהוד, אם כך, עשויה לאפשר תהליך דו-כיווני. בכיוון אחד, בו אנו מזמינים את הסיפור המילולי והבלתי מילולי של האחר לפגוש אותנו, לגעת בנו ולהשתקף במראה הפנימית שלנו. בכיוון השני, יש באפשרותנו להחזיר לאחר את הסיפור עם החלק שלא נאמר, אבל נקלט בנו. אני מאמינה שהגוף מהווה מעין תמונת נוף קפואה המספרת את סיפור הנפש, ומכאן התחושות והרגשות שלנו תמיד רלוונטיים וקשורים גם לאחר, אבל האינטרפטציה שלנו לאותן חוויות יכולה לעיתים להיות מוטעית, ולכן עלינו להיות זהירים ומוכנים בכל רגע להיפטר מהפרשנות שלנו.

אני מאמינה כי תופעת ההדהוד משתקפת באופן הבולט והקסום ביותר בקשר שאין שני לו - בקשר שבין האם-לתינוקה.

ביון מצביע על מנגנון בין-אישי המשחק תפקיד מרכזי בהתפתחות הנפש - ההכלה: (בהמשך למושג הזדהות השלכתית שטבעה מלאני קליין):

"התינוק אינו יכול להתמודד לבדו עם עוצמות החרדות שמתעוררות בו וזקוק לכך שאמו תקלוט ותכיל עבורו עוצמות אלו. לשם כך פועלת ההזדהות ההשלכתית כמנגנון תקשורת יסודי בנפש, מנגנון שמאפשר לתינוק לעורר אצל אמו את אותן חרדות שמאיימות עליו מבפנים, כדי שהיא תוכל להכיל חרדות אלו, לעבד אותן, ובסופו של דבר להחזיר לתינוק את ההתייחסויות הרגשיות בצורה שהוא יוכל להתמודד איתן. האם שקולטת את האימה שבבכי תינוקהִ כשהוא סובל, רעב או זקוק לחיבוק, קולטת את הצורך שלו בהתייחסות שתאפשר לו להתמודד עם אותה מצוקה. הוא "משליך לתוכה" בהזדהות השלכתית את המצוקה שלו, האם קולטת את המצוקה, ומעבדת אותה (למשל, כשהיא אומרת לעצמה, "זה בסדר, הוא לא הולך למות כפי שזה כרגע נשמע מהצרחות שלו, והוא יירגע כשאני אתחיל להניק אותו או כשאני אוציא אותו מהאמבטיה ואחזיק אותו בחיבוק במגבת"), ועיבוד זה חוזר אליו בהמשך ההתייחסות שלה אליו (מאיר פרלוב, 2009).

התינוק אשר תלוי באם לשם מילוי וסיפוק צרכיו, אך יכולתו הוורבלית והמוטורית מוגבלת, מעביר לאמו באמצעות מסרים בלתי מילוליים את צרכיו ורצונותיו. האם כמו משאילה את גופה ונפשה לתינוק, להיות לו הגוף והנפש, מרגישה בתוכה למה תינוקה זקוק בכל רגע. היא מפרשת לו חוויות אלו דרך מגעה, דיבורה ומנגינת קולה. האם ותינוקה נמצאים בקשר סימביוטי הרבה לפני הגחתו של התינוק לאוויר העולם, ומתחילים במסלול של היכרות הדדית: כל אחד מהם ילמד לזהות את פני האחר וצרכיו באמצעות קולו, ריחו ומגעו. תיאור זה משקף בחלקו את מה שקורה בתוך המרחב הטיפולי, בו המטפל מהווה בבואה למטופל, משקף לו דרך הדהודיו ותחושותיו איך הוא חווה אותו בקשר ומעודד אותו לפתח יכולת זו גם כלפי זולתו.

לפני מספר חודשים עליתי לאוטובוס בסוף יום ארוך ומתיש. הייתי כל-כך עייפה וטעונה רגשית שרק השתוקקתי לרגע בו אכנס לביתי ואצלול לשינה עמוקה.

האוטובוס היה עמוס מפה לפה ולא נותרו מקומות ישיבה. נשענתי על אחד מעמודי התמיכה המוצבים לאורך האוטובוס, עד שלפתע פנתה אליי בחורה צעירה שנראית כבת גילי ושאלה:

"סליחה, את בסדר? "רוצה לשבת"?

"לא", השבתי במבוכה. "תודה, אני בסדר".

היא התעקשה: "את בטוחה?" ותוך כדי דבריה, היא קמה ממושבה כדי לתת לי לשבת במקומה. והוסיפה: "אני מרגישה שאת זקוקה לזה". נשארתי מופתעת מהאמירה.

נראיתי כמו רוב האנשים שהיו נוכחים אותה עת באוטובוס. לא עליתי שעונה על קב, אינני זקנה ואינני בהריון (וגם לא נראית כזאת). מהיכן הצליחה אותה בחורה לחוש בתוכה את המצוקה שלי, ולזהות שלמרות שעל פניו עמדתי על שתי רגליי, בקושי הצלחתי לשאת אותה? שאלה זאת הדהדה בראשי ימים אחדים לאחר מכן. משהו מן ההתרגשות העדינה הזאת משוטט עדיין בתוך גופי, והתחושה הזאת שמישהו רואה אותך מעבר למילים, מעניקה תחושה של התרחבות פנימית ומקנה תוקף לקשת הרגשות שבנו. התחושה שאפפה אותי אותה עת היתה שלמרות בדידותי שכמעט ואיננה מפסיקה לפעום, יש מי ששותף לחוויה שלי ושנוגע בי באופן כלשהו, שאין לו בהכרח שם - ומפיח בליבי אהבה, פתיחות ותחושה של שייכות. ובשבילי זאת מהותה האמיתית של מיומנות ההדהוד.

אז איך באמת קורה שבחורה שכלל איננה מכירה אותי הרגישה אותי באופן כה מדויק? על שאלה זו אנסה להשיב באמצעות תגליתם של פרופ' ג'קומו ריזולטי ועמיתיו. מחקרם נערך על קופים ועסק בנוירוֹנֵי מראָה. נוירוני המראה הם תאים השוכנים במוחנו וגורמים לנו לחוש מה שחש הזולת. משערים כי תפקודם קשור ליכולת שלנו לחוש אמפתיה ולזהות את הלך רוחו של האחר. פשוט להיות אנושיים. השערת החוקרים היתה כי אותם נוירונים במוח שפועלים כשאדם עושה פעולה מסוימת, פועלים במוחו גם כאשר הוא רק מביט באדם אחר המבצע את אותה הפעולה. ואכן, בשנים האחרונות הוכיחו מדענים בשורת מחקרים מדעיים את נכונות ההשערה של ריזולטי.

"מה שגילו הוא שבאמת קיים מכניזם שמאפשר לנו לשים את עצמנו בנעליהם של אחרים " אומר ריזולטי (72) בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי. "נוירוני המראה הם מעין מנגנון המקשר אותנו באופן מיידי לזולתנו, כך שנוסף ליכולת שלנו להבין אחרים באופן אינטלקטואלי, יש לנו מנגנון שמעניק לנו יכולת להיות איתם, להשתתף ברגשות שלהם ואפילו בתנועות... זה נוגד את נקודת המבט לפיה אנחנו חיים כל אחד לעצמו ולא אכפת לנו מאחרים".

מאחר ואני מאמינה כי יכולת ההדהוד נובעת מגופינו ולא רק ממוחנו, מצאתי כי משענת מחקרית זו, למרות גילוייה המשכנעים והמדהימים - עדיין אינה מציעה הסבר מספק למיומנות ההדהוד.

עוגן מוצק מספקת דווקא יכולתם של כלל היונקים להדהד.
אנו בני האדם דומים לחברינו ההולכים על ארבע, ולכן יש משמעות להבנת תופעת ההדהוד בעולם החי בכללותו. בעלי חיים מהדהדים כל הזמן באופן טבעי ובכך מעבירים מסרים החיוניים להישרדותם. קטע מספרו של ד"ר פטר לוין "להעיר את הנמר" (עמוד 31) העוסק בטראומה וריפויה, מתאר באופן נהיר את יכולתן של אימפלות להשתמש בהדהוד של תחושת הדריכות והסכנה כמפתח להצלת או אי הצלת חייהן:

"עדר אימפלות רועה בשלווה בוואדי פורה. לפתע משתנה הרוח ונושאת איתה ניחוח מוכר. האימפלות חשות בסכנה באוויר ומיד נדרכות במתיחות. הן מרחרחות, מביטות ומקשיבות בזהירות במשך כמה רגעים, אך כשלא מופיע שום איום, חוזרות החיות לרעות, רגועות אך עדיין על המשמר. הצ'יטה האורבת מנצלת את הרגע וקופצת ממקום המסתור הסבוך שלה. כאילו היה אורגניזם אחד, מנתר העדר יחדיו במהירות לעבר החורש בקצה הוואדי, אימפלה קטנה מועדת לשנייה ובהבזק מזנקת הצ'יטה על הקורבן המיועד".

ד"ר פ. לוין גורס בהקשר זה כי יכולתנו לסגל מיומנות של הדהוד, טמונה בין היתר ביכולת שלנו להתחבר ליכולת ה"חייתית" להדהוד, מאחר והחלקים הלא רצוניים של המוח ומערכת העצבים האנושיים זהים לאלו של היונקים והזוחלים. אחד החלקים במוח ידוע כמוח הלימבי (הרגשי), כלומר האינסטינקטיבי, ומכיוון שאנו יצורים בעלי אינסטינקטים ויכולת להרגיש, לחוש, להגיב ולשקף, יש לנו את הפוטנציאל לשפר מערכות יחסים ולפתח אמפתיה ותקשורת מקרבת מסוג אחר באמצעות תרגול של הדהוד ופיתוח יכולת אמפתית.

"כדי להדהד היטב, טוען ד"ר אסף רולף בן-שחר במאמרו "כשגוף ונפש עולים בלהבה- הדהוד טיפולי" (2011), עלינו לקבל את החיה שבנו, להזמין אותה הביתה ולברכה בנוכחות אנושית: "לברך את החיה בנוכחות אנושית הוא מושג השאוב מעבודתו של ד"ר סטיבן גיליגן - Self-Relations Psychotherapy (ראו גיליגן, 1997). משמעו הוא שגם כאשר הביטויים של ה'אינסטינקטים החייתיים' הללו אינם נעימים, כאשר הם מקבלים נוכחות אנושית תומכת הם הופכים למשאבים יקרי ערך, ואנחנו מועשרים על ידם."

הדהוד על פי ראייתי הנו מצב אנושי מולד ונרכש אשר ניתן וראוי לטפחו לאורך החיים. הדהוד דורש מידה של התמסרות לתוך קשר, התמדה, מחויבות ותרגול. על מנת לפתח יכולת זו עלינו לתרגל את יכולתנו להיות בקשר עם עצמנו וגם לצאת החוצה ולהיות עם אחרים בצורה אמיתית, ואז לחזור ולגעת בעצמנו.

יכולת ההדהוד אינדיווידואלית ושונה מאדם לאדם, אך מצויה בכל אחד מאיתנו.

כפי שהשימוש הרציף בחושינו (ראייה, שמיעה) עלול להקטע ולהיות מופרע, כך לעיתים חודרים גם אל ההדהוד "רעשי רקע" המקשים עלינו להיות בפניות רגשית ונפשית עבור האחר. אני מאמינה כי התכווננות ותרגול יאפשרו להעלות את רמת המודעות והערנות לשימת לב למה מספרות לנו המילים וההתנהגויות הלא-מילוליות על אופי היחסים בין צדדים המעורבים באינטראקציה טיפולית ובינאישית, תוך זיהוי והפרדה של מה שייך לי ומה מגיע מהאחר.

מנקודת מבט אישית למדתי שיכולת ההדהוד שלי מתחדדת ממקום שקט וממורכז בתוכי. ומתוך השקט הזה כאילו לא קיים דבר מלבד החוויה הגופנית והרגשית שבי נוכח בן שיחי. לעיתים טעימה אחת מהקסם הזה מאפשרת הבנה והפנמה עמוקה על הקשר האפשרי בין חווית ההדהוד - לחיבור למהות הפנימית שבנו, המזמינה את האדם השני להתחבר גם הוא למהותו - שהנה רוח האדם שמעבר למופעים הפיסיים והגשמיים.

לעניות דעתי, מיומנות ההדהוד מאפשרת מפגש דיאדי ואף נרחב יותר עם האחר, ומזמינה אותנו לפתוח את ליבנו - להיות פגיעים, חשופים וערניים ולאפשר גם לשני לגעת בנו ולהתמסר.
מיומנות שכזאת משקפת את המשותף לנו עם האחר ומרחיבה את תחושת האוניברסאליות, ההזדהות והשייכות כפרטים וכחברה, ובו זמנית מעוררת את הייחודי ומיוחד לכל אחד מאיתנו. כך נוצר קשר אמיתי בינאישי מהותי, וכך נבנית תקשורת אמיתית בין אנשים ככלל וביחסי מטפל- מטופל בפרט.

כולי תקווה כי מאמר זה יעורר בכם מידה של סקרנות והתרגשות ללימוד שפה חדשה - שפת ההדהוד, ויאיר באור יקרות את נוכחותו של הגוף ככלי טיפולי השלכתי, המהווה אבן יסוד לעבודתנו הטיפולית ובעיקר כבני אדם.

באת אליי את עיניי לפקוח,

וגופך לי מבט וחלון וראי....

שירלי כהן סטודנטית שנה רביעית. בית הספר לפסיכותרפיה. מגמת פסיכותרפיה גופנית. מכללת רידמן.

מטפלת מוסמכת בטיפולי גוף: עיסוי שבדי-הוליסטי ורקמות עמוקות בהיבט הרגשי.