עופר עמית וגל שקולניק
בפרק הארבעה עשר בספרו "Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation" ברומברג (1998), מדבר על "התנגדות" כמרכיב בתהליך הדיאלקטי של הבניית משמעות המתרחש בטיפול (ולא כמחסום המונע מחומר מודחק לעלות למודעות).
על פי ברומברג, מדובר בתהליך הקשור בתהליכים דיסוציאטיבים יותר מאשר מנגנון ההדחקה, אשר באופן מסורתי קשור למושג ה"התנגדות". "התנגדות", לדידו של ברומברג, בדומה לעמדה של שיפר, באה לידיי ביטוי בתוך חוויה דיאדית, בה מעורבים טרנספרנס וקאונטר-טרנספרנס (שלא כמו המודל הפרוידיאני העוסק בהתנגדות כהיבט טרנספיריאלי בלבד).
המוטיבציה של ההתנגדות אינה מבטאת רק הימנעות מתובנה או חשש משינוי, אלא גם תהליך דיאלקטי בין שינוי ושימור. לאדם יש צורך לשמר את המשכיות העצמי לצד תהליך הגדילה, על מנת להפחית למינימום את הפוטנציאל הטראומטי הקיים בתהליך של שינוי. ההתנגדות מהווה מעין "מרקר" המייצג את מאמצי המטופל להגיע למשמעות חדשה, מבלי לפגוע בהמשכיות של חווית העצמי. למעשה ההתנגדות מהווה ייצוג לחלקים שונים של המציאות הפנימית של המטופל, הבאים לידי ביטוי דרך היחסים עם המטפל.
כלומר - ההתנגדות מהווה ביטוי לחלקים שונים של העצמי, אשר קיים ביניהם מתח (ונמצאים בדיסוציאציה) ושאינם ניתנים בשלב זה להסתכלות רפלקטיבית במונחים של קונפליקט אינטרפסיכי.
לקריאת המשך הסיכום של הפרק הארבעה עשר בספרו של ברומברג - התנגדות, שימוש באובייקט וזיקה אנושית לחצו כאן
עופר עמית וגל שקולניק סיכמו את הפרק הארבעה עשר בספרו של ברומברג Standing in the spaces וכעת הסיכום מובא בפורטל בטיפולנט באדיבות קבוצת שיח לפסיכותרפיה התייחסותית.
