צוות בטיפולנט
בעשורים האחרונים הלכה וגדלה תשומת הלב ליחסים הנרקמים בין המטפל למטופל ובמקביל, גדלה ההתעניינות ביחסי ההדרכה ובגורמים המשפיעים על איכותם. Dickson et al (2010) מציגים מחקר אשר בחן את הקשר בין איכות יחסי ההדרכה לבין היבטים שונים הנוגעים לסגנון ההתקשרות של המדריך והמודרך.
הדרכה היא אחת מאבני היסוד של ההכשרה הטיפולית והיא נתפסת כקשורה באופן הדוק להתפתחותם של זהות מקצועית, מיומנויות מקצועיות ויכולות. על אף שנהוגות היום גישות הדרכה שונות (פסיכו-דידקטית, דינמית, קוגניטיבית התנהגותית וכד'), ברית העבודה הנוצרת בין המדריך למודרך נחשבת לגורם המשפיע ביותר על תוצאות ההדרכה. כהרחבה להתייחסותו של Bordin לברית עבודה, הוצעו שלושה מבנים מרכזיים בהדרכה:
משימות הדרכתיות המתייחסות לקוגניציות והתנהגויות במהלך שעת ההדרכה אשר המדריך והמודרך תופסים כרלוונטיים ויעילים ועליהם שני הצדדים לוקחים אחריות.הקשר ההדרכתי- היבט המתייחס לרשת המורכבת של התקשרויות אישיות המבוססות על אמון הדדי, קבלה ואמון ותורמים להסכמה.מטרות הדרכתיות- היבט המתייחס למטרות והתערבויות המוסכמות על המדריך והמודרך.
על אף ההסכמה על חשיבות תהליך ההדרכה, לא ידוע לנו הרבה על הגורמים האישיים והבין אישיים הקשורים באפשרות לבסס ברית עבודה טובה ויעילה בהדרכה. בהנחה שסגנונות התקשרות מוקדמים מוכללים ליחסים משמעותיים בבגרות, תיאוריית התקשרות עשויה לספק מסגרת עבודה יעילה להבנת יחסי הדרכה. בולבי טען כי אנו מגיעים לעולם עם פרה-דיספוזיציה ליצירת ושימור קשרים רגשיים חזקים ומשמעותיים עם אחרים עליהם אנו יכולים להישען להשגת הגנה ותחושת ביטחון, וכי חוויות אלו נותרות חקוקות בנפשנו. תיאוריית ההתקשרות מניחה כי תינוקות מפתחים מודל עבודה פנימי של התקשרות על בסיס היחסים עם המטפלים המוקדמים (בדרך כלל ההורים), וכי מודלים אלו אמנם ניתנים לשינוי- אך ממשיכים להתקיים בתוכנו ולצוף על פני השטח בעיקר בזמני חירום ומצוקה.בולבי טען גם כי חוויות התקשרות מוקדמות המאופיינות בשליטת יתר של ההורה או בדחייה של הילד יוצרות דפוסי התקשרות פתולוגיים מובחנים, וזיהה ארבע דפוסי התקשרות פסיכופתולוגיים:
הסתמכות עצמית קומפולסיבית המייצגת טווח רחב של התקשרויות נמנעות המאופיינות בריחוק, פנייה לסיפוק עצמי, חוסר אמון ופחד מתלות המגנים על האדם מכאב הדחייה.
טיפוליות קומפולסיבית- דפוס המתבטא בחוסר רצון לקבל עזרה מאחרים לצד אימוץ עמדה דואגת ומטפלת הנותנת עדיפות לצרכי האחר.
חיפוש דאגה קומפולסיבי- דפוס של חיפוש מוגזם אחר דאגה, אכפתיות והסתמכות על דמויות התקשרות לקבלת עזרה וטיפול.
נסיגה זועמת- דפוס הכולל תגובות שליליות (כעס, נסיגה) התעוררות כאשר המטפל נתפס כלא זמין או לא מגיב.Bartholomew (1990), בהתבסס על מודל ההתקשרות של בולבי, הציע מודל של התקשרות בבגרות לפיו סגנון ההתקשרות מבנה את תפיסת העצמי (החיובית/שלילית) ואת תפיסת האחר (החיובית/שלילית). בהתבסס על מודל זה, הוא הציע ארבעה סגנונות התקשרות בבגרות המבוססים על מודל העבודה הפנימי של העצמי והאחר:
בניגוד לדפוס הבטוח, שלושת הדפוסים הלא בטוחים קשורים בטווח רחב של השלכות שליליות שביניהן היעדר מיומנויות התמודדות אדפטיביות ומצוקה פסיכולוגית. ניתן לשער כי המודל של Bartholomew הוא בעל רלוונטיות רבה ליחסי ההדרכה של מטפלים, ובפרט כאשר אנו מתבוננים בהדרכה הקלינית כמכוונת לגדילה מקצועית, רכישת מיומנויות מקצועיות וסיפוק בסיס בטוח המאפשר את התפתחותה של זהות מקצועית. בהתאם, ניתן לשער כי דפוסי התקשרות לא בטוחים עשויים לפגום באופן משמעותי באפשרות להפיק מתהליך ההדרכה. דפוס של טיפוליות יתר, למשל, עשוי למנוע מהמטפל למצוא הדרכה מתאימה ולהשתמש בה כמקור תמיכה וסיוע.באופן מעניין, מספר מחקרים מצביעים על כך שבמקרים מסוימים איכות היחסים מושפעת יותר מהאופן בו האדם תופס את סגנון ההתקשרות של הפרטנר שלו, ופחות מהאופן בו האדם עצמו תופס את איכות ההתקשרות שלו. במחקרם, Dickson et al בחנו את השפעתם של גורמים שונים הקשורים בדפוסי ההתקשרות של המדריך והמודרך על איכות יחסי ההדרכה.
במחקר השתתפות 259 סטודנטים אשר לקחו חלק בתוכנית הכשרה בפסיכולוגיה קלינית, אשר התבקשו לענות על שאלוני דיווח עצמי אשר עסקו בסגנון ההתקשרות של המדריך ושל עצמם, סגנון ההורות של הוריהם בילדותם, התנהגויות התקשרות פתולוגיות שלהם בבגרות ובאיכות יחסי ההדרכה. תוצאות המחקר הצביעו על קשר בין איכות יחסי ההדרכה לבין תפיסת סגנון ההתקשרות של המדריך, בעוד שלא נמצא קשר בין סגנון ההתקשרות של המודרך לבין איכות יחסי ההדרכה. מודרכים אשר תפסו את סגנון ההתקשרות של המדריך שלהם כלא בטוח דיווחו על איכות נמוכה יותר של יחסי הדרכה. כמו כן, נמצא קשר בין דיווחי המודרך על אדישות הורית בילדותו, דפוס התקשרות של נטיית יתר להסתמכות עצמית, תפיסת סגנון ההתקשרות של הדריך כבלתי בטוח ודירוג נמוך של איכות יחסי ההדרכה. בניגוד לדיווחים מחקריים קודמים, לא נמצא קשר בין סגנון הורות לקוי של הורי המודרך לבין איכות הקשר ההדרכתי. אחד ההסברים שהוצעו לפער בין השפעת תפיסת סגנון ההתקשרות של המדריך לבין השפעות סגנון ההתקשרות של המודרך על יחסי ההדרכה נוגע לפערי הכוחות. בסיטואציית ההדרכה המדריך הוא בעל הכוח וההשפעה, ולכן יש המשערים כי סגנון ההתקשרות שלו הוא שמשפיע באופן משמעותי יותר על האופן בו מתעצבים יחסי ההדרכה.
Dickson et al מציעים כי ממצאים אלו מצביעים על תרומתה המשמעותית של תיאוריית ההתקשרות להבנת יחסי ההדרכה ואיכותם. הם מציעים כי רבים מהמודרכים אינם מצפים לחשיפה רגשית משמעותית בתהליכי ההדרכה ועל כן יחסיהם עם המדריך אינם מושפעים באופן עמוק ביותר מסגנון ההתקשרות שלהם עצמם. הנחה זו תואמת, לטענתם, את הטענה לפיה סגנונות התקשרות הם מרובים, כך שדפוסי התקשרות שונים עשויים להתבטא במערכות יחסים שונות בבגרות. סגנון ההתקשרות היחיד אשר נמצא קשור בדירוג נמוך של יחסי הדרכה היה סגנון ההתקשרות של הסתמכות עצמית קומפולסיבית. Dickson et al מסבירים ממצא זה בכך שמודרך בעל סגנון התקשרות עשוי להתקשות לתפוס את יחסי ההדרכה כמקום בו ניתן להתייעץ, להיעזר ולהתפתח. נטייה זו עשויה להיות מחוזקת על ידי המסלול התחרותי והתובעני של תוכניות ההכשרה בפסיכולוגיה קלינית, אך היא קשורה בבסיסה לנטייה ההתקשרותית של הסתמכות על העצמי בלבד- גם כאשר הוא אינו בעל משאבים מספקים להתמודדות עם המשימות המורכבות הניצבות בפניו.
Attachment style and its relationship to working alliance in the supervision of British clinical psychology trainees. Dickson, Joanne M.; Moberly, Nicholas J.; Marshall, Yehuda; Reilly, James. Clinical Psychology & Psychotherapy, Vol 18(4), Jul-Aug 2011, 322-330.
