חיפוש

העברה כהתנגדות- תקציר מאמרו של Chiesa

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

כאשר זיגמונד פרויד זיהה לראשונה את תופעת ההעברה הוא התייחס אליה כאל מכשול לתהליך הטיפולי, אשר מהווה התנגדות לעלייתם של זיכרונות מודחקים. תפיסה זו השתנתה ועם הזמן פרויד זיהה את הערך העצום שבהעברה וכך סלל את הדרך למגוון תיאוריות וטכניקות טיפוליות המבוססת על הבנת חשיבות הקשר הנרקם בין המטפל למטופל. לצד תפיסה זו, אנו עדיין ערים לכך שבמקרים מסוימים ההעברה משמשת כהתנגדות. במאמרו, מציג (Chiesa (1996 תפיסה לפיה דפוסי העברה מסוימים הם אכן ביטויי התנגדות ומציג את התפתחות תפיסת ההעברה מימיו של פרויד ועד לתקופתנו.

פרויד פגש בתופעת ההעברה עוד לפני פיתוח הפסיכואנליזה: אנה או פיתחה העברה אירוטית חיובית כלפי הרופא המטפל ברוייר אשר הביאה בסופו של דבר לסיומו של הטיפול. מקרה זה הביא את פרויד לזהות את חשיבות הרגשות, המשאלות והמחשבות דרכם מתקשר המטופל למטפל. השימוש הראשון שפרויד עשה במונח העברה התייחס לחלומות בהם משאלה לא מודעת מותקת ומתבטאת באופן מוסווה בחלום. ב"מחקרים בהיסטריה" (1895) פרויד תיאר במונחים דומים מקרים בהם המטופל מעביר (transfer) רעיונות בלתי מודעים אל המטפל, ועם הזמן הבין כי מדובר בתופעה המאפיינת את הסיטואציה האנליטית.
פרויד הציע שתי משמעויות ושני תפקידים מובחנים של ההעברה. הראשון הוא סיוע להתנגדות המטופל לעליית זיכרונות וחשיפת הלא מודע המודחק, כאשר ההעברה השלילית ממלאת תפקיד מרכזי במיוחד בחסימת העבודה האנליטית. השני הוא אקטואליזציה ביחסים הטיפוליים של קונפליקטים, משאלות ופנטזיות עבר אשר המטופל אינו מסוגל להיזכר בהם בדרך אחרת. תפקוד זה אפשרי, לטענתו של פרויד, רק לאחר שנעשית עבודה טיפולית מסוימת שמרופפת את ההדחקה. במסגרת תפקיד זה ההעברה אינה מכשול או ביטוי להתנגדות אלא להיפך- גורם המסייע באופן משמעותי ביותר לתהליך הטיפולי ולאפשרות לעבד ולחקור חומרים מודחקים.

לפי (Laplanche&Pontalis (1973 הדואליות בחשיבתו של פרויד בנוגע להעברה מעולם לא נפתרה, והם מצביעים על מספר סתירות בעבודתו של פרויד. מצד אחד, העברה כהתנגדות נתפסת באופן שלילי ובתור תופעה עליה יש להתגבר כדי להמשיך בתהליך הטיפולי אך מצד שני- זהו המכשול דרכו האנליזה יכולה להתקדם. (Racker (1968 התייחס גם כן לדואליות זו ועל אף שזיהה מספר תנודות בעבודתו של פרויד, טען כי פרויד הצביע על שתי פונקציות אשר עשויות להתקיים במסגרת ההעברה. לטענתו של Racker פונקציות אלו אינן חייבות להות נפרדות לגמרי והוא טען כי יש לזהות מי מהן היא האקטיבית בכל רגע נתון של האנליזה.
(Klein (1952, בהתבסס על עבודתו של פרויד, הרחיבה את התפקיד שממלאת ההעברה ביחסים הטיפוליים. עולמו הפנימי של הילד נבנה בהדרגה דרך המשא ומתן בין העמדות הסכיזואידית-פרנואידית והדפרסיבית על החרדות, המנגנונים וההגנות המאפיינים אותן. אלו מעצבים בסופו של דבר את איכות יחסי האובייקט שלו- יחסים אשר נחשפים ומוחיים מחדש בסיטואציה הטיפולית. דרך הזדהות השלכתית, המטפל הופך למייצג של אובייקטים ארכאיים שהופנמו ועוצבו במהלך התפתחות הילד. ב-1952 קליין כתבה שבחשיפת פרטי ההעברה חיוני לחשוב במונחים של "סיטואציות טוטאליות" המועברות מהעבר להווה, על הרגשות, ההגנות ויחסי האובייקט המאפיינים אותן. כלומר, לכל דבר שהמטופל מביא למפגש האנליטי יש פוטנציאל של יישומים העברתיים. הרעיון לפיו בהעברה נדחסות כל הקומוניקציות הורבליות והלא-ורבליות של המטופל מדגיש את מרכזיות ההעברה בתהליך הטיפולי.

התפתחויות תיאורטיות נוספות המעוגנות בעבודה הקלייניאנית, כעבודתו של ביון (1962) על מיכל ומוכל והבנתו של רוזנפלד (1987) את ההזדהות ההשלכתית כביטוי לתקשורת אם-תינוק פרה-ורבלית, שמו דגש נוסף על המשגת המפגש הטיפולי כיחסים דו צדדיים בהם מעורבים העברה והעברה נגדית. התפיסה הקלייניאנית של העברה שינתה גם את הטכניקה במובן של הדגשת המתרחש ב'כאן ועכשיו' של היחסים הטיפוליים, וכך הרחיבה גם את האפשרות לטיפול במטופלים שנחשבו עד אז כ"בלתי ניתנים לטיפול".
התפתחויות תיאורטיות וטכניות אלו הפחיתו את העיסוק בהעברה כהתנגדות וגם רעיון ההתנגדות עצמו ספג ביקורת. עם זאת, הבנת המטפל וניסיונו לעבוד דרך יחסי האובייקט לא תמיד מספיקים ליצירת שינוי נפשי. ייצוגי יחסי אובייקט ספציפיים ופרימיטיביים יוצרים מכשולים טיפוליים ותגובות העברה נגדית שליליות, כפי שתיאור מספר כותבים. מאפיין שכיח בסיטואציות קליניות אלו הוא שקונסטלציות העברה מסוימות הופכות חזרתיות ומקובעות ומשתלטות על הטיפול.

פרויד תיאר התנגדות ככל מילה או פעולה של המטופל אשר חוסמות את גישתו אל הלא מודע. בדומה להיבטים אחרים בעבודתו של פרויד, רעיון ההתנגדות עבר מספר שינויים שלא קל לעקוב אחריהם. לדוגמא, ב-1926 פרויד תיאר שלושה סוגי התנגדויות לאגו (הדחקה, העברת התנגדות והתנגדות הנובעת מרווחים משניים למחלה), התנגדות אחת לאיד והתנגדות אחת לסופר אגו. עם זאת, קישור בין תיאורו של פרויד את ההתנגדות לרעיונות כחזרה הכפייתית, סדיזם ומזוכיזם והדגש ששם על הרסנות- עשוי להביא למסקנה כי הוא הניח כי בטבע האנושי יש דבר מה- שמרני במקרה הטוב ומשחית במקרה הרע- המתנגד באופן מהותי לשינוי, התקדמות, חיים ומורכבות.
מאחר וכל הביטויים הנובעים מהעולם הפנימי נגרמים על ידי מגוון גורמים, סביר להניח כי גם ההעברה משרתת פונקציות שונות כקידום או הכשלת התהליך הטיפולי. במאמר זה Chiesaמציג דוגמא להעברה מסוג פרנואידי המהווה התנגדות ומכשול לתהליך הטיפולי.

דוגמא קלינית
ב', רווקה בת 26, מובטלת שהתגוררה עם הוריה, פנתה לטיפול על רקע דיכאון, חרדה חברתית, ערך עצמי נמוך ובידוד חברתי, ובפגישות ההערכה נראתה קהה, חסרת הבעה ושקטה והאינטראקציה שלה עם המראיין היתה בוטה והגנתית. מאחורי העמדה הסכיזואידית שלה, נראה היה כי היא מתמודדת עם חרדות קלסטרופוביות ופרנואידיות חמורות.
כבר מהפגישה הראשונה ב' היתה עסוקה ביותר במטפל, בסטינג הטיפולי ובתהליך הטיפולי. היא ביקשה אינפורמציה רבה על פסיכותרפיה והציפה את המטפל בשאלות. כאשר שאלות אלו לא נענו, היא הגיבה בזעם ובהאשמה כי הוא משאיר אותה בחשכה ללא סיבה. בשלב מוקדם מאוד היא פיתחה העברה רודפנית: כל אמירה או שתיקה של המטפל פורשו כהתקפה או כעדות לכוונות הזדון של המטפל, והחומרים שהעלתה הבהירו כי היא חשה שהוא מנסה לבלבל ולשגע אותה. כל ניסיון לפרש ולחקור תפיסה זו ואת החרדות העומדות בבסיסה לא רק שלא הועילו, אלא הגבירו את העיסוק במטפל ובטיפול: למה המטפל אמר מה שאמר? האם זה לקוח מהספר? האם היא משמשת שפן ניסיונות לתיקוף התיאוריות של המטפל? היא החלה לכתוב למטפל ולשלוח לו בעילום שם קטעי עיתונות אשר יוצאים נגד הפסיכואנליזה. כך, למעשה, היא יצרה העברה שהפכה רודפנית עבור המטפל.
בהדרכה נעשו ניסיונות לחזק את ההבנה של ההעברה הרודפנית, לקשר אותה לחוויות ילדות מוקדמות ולהפוך את החרדות שבבסיסה לנגישות יותר. אלא שנראה היה שככל שהושם יותר דגש על פירוש ההעברה, הרגשות הרודפניים הפכו דומיננטיים יותר.

חוסר היכולת להגיע לפריצת דרך עורר בסופו של דבר את תשומת הלב למיעוט החומרים שמביאה המטופלת בנוגע לחייה בשלב זה. היא מעולם לא דיברה על חייה בבית ההורים או על סביבתה החברתית, על קשייה בבניית חיים בוגרים או על הקושי ביצירת קשרים. כלומר, ההתמקדות בניסיון לפרש את ההעברה יצרה שיתוף פעולה עם המטופלת ואפשרה להשאיר חומרים משמעותיים רבים מחוץ לטיפול. התפקיד של ההעברה הנוקשה היה הגנתי ושימר את האנליזה במצב סטאטי. כך, נוצרה בועה טיפולית אש מנעה התמודדות עם נושאים קשים ובלתי נוחים. העיסוק בהעברה אפשר למטופלת לשלוט במטפל ולמנוע ממנו מלחשוב ולפתח חומרים שעלו בטיפול.

בדוגמא זו Chiesa מדגים למעשה כיצד תפיסתו הראשונית של פרויד את ההעברה כהתנגדות עדיין רלוונטית. בדוגמא, Chiesa מתאר דפוס העברה פרנואידי אשר הפונקציה המרכזית שהוא ממלא היא הגנה מפני עלייתם וחקירתם של חומרים מכאיבים מעולמה של המטופלת. במקרה זה, כל עוד המטפל חוקר את ההעברה מתוך הנחה כי היא תקשורתית במהותה וכי המטופלת מנסה לספר לו על עצמה דרכה- הוא משתף פעולה עם ההתנגדות ועם הדחקתם ודחיקתם של חומרים נפשיים משמעותיים.


ביבליוגרפיה

Chiesa, M. (1996). Paranoid Transference as Resistance to Progress. Psychoanal. Psychother., 10:221-231.