צוות בטיפולנט
מאמרו של קינג משנת 2011 - היחסים הקווירים בין מטפלים למטופלים הומואים ולסביות (The queer relationship between psychoanalysts and their gay and lesbian patients) עוסק ביחסי מטפל-מטופל במסגרת טיפול בחברי הקהילה הגאה.
היחס החברתי להומוסקסואליות הפך פחות פתולוגי ועוין במאה האחרונה וכך גם היחס הפסיכואנליטי להומוסקסואליות- אם כי לאט יותר. מאמר זה יציג את ההתפתחויות והשינויים שחלו בתפיסת ההומוסקסואליות ובאופן בו מטפלים ומטופלים תופסים כיום את הטיפול במטופלים/ות הומוסקסואלים/יות.
במאה ה-19 נטבע המונח הומוסקסואליות על ידי סקסולוגים שהאמינו כי מדובר במצב מולד וכי יש להגן על הומוסקסואליות מפני סטיגמה חוקית, פגיעה חוקית או בושה. יחד עם זאת, הומוסקסואלים נתפסו כעירוב בין גבר לאישה וההנחה היתה כי מדובר בתהליך התנוונות וכי צאצאיהם יסבלו מפגמים נוספים. על אף שניתנו טיפולים רפואיים, חלקם חודרניים ביותר, שכוונו לטיפול בהומוסקסואליות, היתה זו הפסיכואנלזיה שביססה את ההומוסקסואליות כהיבט נפשי הניתן לטיפול ותיקון.
פרויד הניח כי הומוסקסואליות נוצרת כאשר הילד אינו מצליח להתקדם מעבר לשלב האנאלי, לעבר בשלות הטרוסקסואלית גניטילית: הילד נותר תקועה בגניטליות אינוורסיבית (הפוכה) אשר הטיפול בה מורכב וחמקמק. פרויד התייחס להומוסקסואליות בהקשר להמשגות אחרות כנרקיסיזם והשלכה, כך שנראה שלא התייחס אליה כאל נוירוזה בפני עצמה.
במעגלים מסוימים פרויד נתפס כפתוח יחסית להומוסקסואליות מאחר ויצא נגד אפליית הומוסקסואלים אך בו זמנית, הוא ראה הומוסקסואליות כניתנת לשינוי תרפיוטי לעבר הטרוסקסואליות.
לאופן בו תפסו פרויד וממשיכיו את הנטייה ההומוסקסואלית היתה השפעה רבה על אופן הטיפול בהומואים ולסביות, והוא שעמד גם בבסיס אי קבלתם של הומוסקסואלים להכשרה כאנליטיקאים, מתוך תפיסה שעליהם להגיע לבשלות גניטלית לפני שיוכלו לעסוק באנליזה.
שנדור ראדו דחה את תפיסותיו של פרויד וממשיכיו לגבי בי סקסואליות מולדת כאנכרוניסטיות והציע תפיסה לפיה הטרוסקסואליות היא טבעית ומכוונת ליעילות הפריון ועל כן הומוסקסואליות היא מצב בלתי רצוי הנובע מקונפליקט לא פתור ומפחד מבנות המין השני. Irving Bieber טען כי הומוסקסואליות היא תוצאה עגומה של הורות מופרעת והרסנית אשר הפריעה להתפתחות "הנורמה הביולוגית", והצהיר כי הוא מסוגל לרפא 30% מההומוסקסואלים המעוניינים בשינוי. Charles Socarides, מייסד האגודה הלאומית למחקר וטיפול בהומוסקסואליות, תמך בקו זה וטען כי אבות להומוסקסואלים הם נעדרים, חלשים, מנותקים וסדיסטיים (הוא המשיך לתמוך בקו זה, אגב, גם כאשר בנו יצא מהארון באופן פומבי). התנגדותו ללגיטימציה חוקית להומוסקסואליות מתוך רצון להפעיל לחץ לשינוי, וגל הטיפולים הקוגניטיבי התנהגותי שהתפתח בשנות ה-60 בארה"ב, הביאו לכך שמטפלים רבים החלו להדגיש את מקום החשיפה בטיפול ולחצו על מטופליהם להתנסות ביחסי מין עם נשים.
השילוב המוזר בין פסיכואנליזה לקידום שינוי התנהגותי אפשר להיבטים רוחניים להתקבל בברכה, ועל רקע זה התפתחו מודלים טיפוליים "מתקנים". מודלים אלו משלבים בין תפיסה אנליטית פתולוגית של הומוסקסואליות, שימוש בעקרונות התנהגותיים ומסרים רוחניים-דתיים (בד"כ קתוליים) אשר מכוונים ל"תיקון" הנטייה ההומוסקסואלית והפיכתה לנטייה הטרוסקסואלית. מודל זה כמובן רחוק ביותר מעמדתו הראשונית של פרויד לפיה מטופלים הומוסקסואלים פשוט זקוקים לאפשרות לגדילה נפשית שתלווה בביטוי וסיפוק גניטליים.
על רקע תפיסות שונות אלו, מחבר המאמר ושותפיו החלו לחקור את הפרקטיקה הקלינית בטיפול במטופלים הומוסקסואלים ולסביות.
מנתוני סקר שנערך בתחילת שנות ה-90 עלתה תמונה מדאיגה למדי. מטפלים רבים ראו את הנטייה המינית כמוקד בעיותיהם של המטופלים וגם כאשר לא החזיקו בתפיסה זו- ראו בחקירת הנטייה המינית ובתנועה לעבר הטרוסקסואליות התפתחויות טיפוליות חשובות. גם בראיונות פנים אל פנים שנערכו עם חלק מהמטפלים ניכר קושי בתפיסת הנטייה ההומוסקסואלית כחלק מהשונות האנושית הטבעית, ומרבית המטפלים הסתייגו מהאפשרות שמטופליהם ידעו מהי נטייתם המינית. הסתייגות זו, על אף שהוסברה ברצון לשמור על אנונימיות אנליטית, אינה תואמת את הידע המחקרי שלנו לגבי תרומת ההתאמה התרבותית בין המטפל והמטופל ליצירת הברית הטיפולית ולהצלחת הטיפול. באופן פרדוקסלי, מרבית המטפלים התנגדו להגבלת זכותם של הומוסקסואלים להכשרה אנליטית: נראה היה כי קיימת הפרדה בין תפיסת ההומוסקסואליות של המטופלים לתפיסת ההומוסקסואליות של קולגות.
בשנת 2004, ניסו המחברים לבחון את חוויות העבר של מטפלים ומטופלים שהתנסו בטיפולים "מתקנים". מטופלם דיווחו על פנייה לטיפול מתוך בלבול, מצוקה ורצון להשתנות ותיאור לחץ וקושי במהלך הטיפול. עם סיום הטיפול, חלקם החלו במערכות יחסים הומוסקסואליות שנתפסו כמספקות וחלקם נישאו ודיווחו על זוגיות הטרוסקסואלית ב מספקת. חלק מהמטפלים תיארו, בדיעבד, חווית טיפוליות של חוסר הצלחה ואף של גרימת נזק למטופלים אם כי אחרים עדיין דבקו ביעילות הטיפול ובזכותם של הומוסקסואלים לקבל סיוע לשינוי נטייה מינית שאינה מקובלת עליהם.
מטא אנליזות של מחקרים אמפיריים מצביעות על כך שהומוסקסואלים, בי סקסואלים ולסביות נמצאים בסיכון מוגבר לקשיים נפשיים, פגיעה עצמית, התנהגות אובדנית ושימוש בחומרים. למרבה הצער, על אף השינויים החברתיים נתונים אלו אינם נמצאים במגמת שיפור, כאשר אפליה ולחץ הנובע מנסיבות סביבתיות נחשבים לגורמים המרכזיים לסיכון הנפשי בו נמצאת האוכלוסייה ההומו-לסבית.
פסיכותרפיה נחשבת ונמצאת במחקר כגורם מסייע בהתמודדות עם נסיבות החיים המלחיצות יותר איתן מתמודדת הקהילה ההומו-לסבית, ומרבית התרפיות יוצאות מנקודת מבט התומכת בקבלה של הנטייה המינית. עם זאת, עדיין קיימים מטפלים ומודלים טיפוליים המבוססים על תפיסת ההומוסקסואליות כפתולוגיה.
מנתוני מטא אנליזות שערך המחקר, נמצא כי עמדת המטפל, הידע שלו והפרקטיקה שלו בטיפול באוכלוסייה ההומו-לסבית משמעותיים יותר מנטייתו המינית והתאמתה לזו של המטופל/ת. מעבר לכך, המחבר מציע מספר דגשים לעבודה עם מטופלים הומו-לסביים המתייחסים לרכישת ידע על אופי הקהילה וחייה, כדי למנוע מהמטופל תחושת שונות, מוזרות וחוסר קבלה ומובנות, ולניסיון "לנקות" עד כמה שאפשר תפיסות מוקדמות של הפסיכולוגיה של המטופל/ת ההומו/לסבית, במטרה לאפשר התבוננות אותנטית בפסיכולוגיה האינדיווידואלית שלו/ה. כמו כן, המחבר מדגיש על סמך מחקרים שנסקרו כי אין המלצה חד משמעית לגבי הסתרה או חשיפה של האוריינטציה המינית של המטפל/ת.
The queer relationship between psychoanalysts and their gay and lesbian patients. King, Michael. Psychoanalytic Psychotherapy, Vol 25(4), Dec 2011, 308-318.
