חיפוש

הגוף בשיח הפסיכואנליטי - מבוא

פורסם על ידי ד"ר אירית בן עטר כהן

מאמר זה לקוח מתוך הספר הגוף בפסיכואנליזה: קריאה ביקורתית בכתבים פסיכואנליטיים, מאת ד"ר אירית בן עטר כהן ומפורסם כאן באדיבות הוצאת רסלינג והמחברת. 

--

נוכחותו של הגוף הייתה רווית מתח כבר בראשיתה של החשיבה הפסיכואנליטית. הגוף הוצג הן כמקור הראשוני הבסיסי של המערכת הנפשית והן כנתון למרותו של המבנה המשני המתפתח ממנו. בספרו האני והסתם (פרויד, תשכ"ח [1923]) כתב פרויד כי האני הוא בראש ובראשונה אני-גוף, והצביע על תהליכים גופניים כמקור של האנרגיה הנפשית (הפסיכית); בו-בזמן טען שהתהליכים הגופניים עצמם נתונים להשפעתם של התהליכים הנפשיים ונשלטים על ידם. כלומר, הגוף הוא מקור האנרגיה של התהליכים הנפשיים, אך ראשוניותו זו אינה נותנת לו קדימות שכן הוא נתון למָרותו של החוק הפסיכולוגי. הוא המצע, הבסיס, המטפורה העיקרית ומקור הכוח, אבל הוא גם נתון לשליטה, להפעלת כוח ולהדרה.

כמו שאראה להלן, ההיבטים הבלתי-רציונליים, הרגשיים, החווייתיים והגופניים הוצגו והודגשו בהרחבה בשיח הפסיכואנליטי, ולכן לכאורה מקומם בשיח מרכזי מאוד, אלא שלטענתי הם אינם עומדים כשלעצמם והם זקוקים למשמעות. הגוף ומאפייניו נוכחים אפוא באופן מסוים מאוד בשיח הפסיכואנליטי: הם אפשריים בתנאי שעבר עליהם תהליך של הבניה; הם יכולים להיכלל בתהליך הטיפולי, אך חייבים להיות מפורשים, מייצגים משמעות נפשית. ובמונחי החשיבה הביקורתית נאמר כי במקום שיש בו הבניה, יש גם הפעלה של כוח והדרה. הגוף נדחק למקום מסוים מאוד בשיח, שם אופני הנוכחות שלו – כמקור, כמטפורה או כסימפטום – הם צורות ההופעה שלו. במונחי השיח הביקורתי אפשר אפוא לטעון כי הגוף מתפקד כמודר הכרחי שנדחק למקומו כדי לשמר את הקוהרנטיות של השיח כשיח מדַבר, אבל עם זאת, מקום זה מכיל את האפשרות של שיבוש השיח בפער שנפער בין התיאוריה לקליניקה, בין הגוף כמטפורה לנוכחותו הקונקרטית.

את טיעוניי בנוגע למקומו של הגוף בשיח אבסס על בחינתם של שני המרכיבים, הגופני מכאן והדיבור ומתן המשמעות מכאן: ראשית אסקור את אופן הבניית הדומיננטיות הבלתי ניתנת לרדוקציה של השיח הפסיכואנליטי כשיח מדַבר ואת מרכזיות התוצרים המנטליים של מתן המשמעות וההסמלה, ולאחר מכן אדגים את גילוייו הדחוקים של הגוף, המשרתים את החוקיות הנפשית-המילולית ומוכפפים לה.

על מקומם המרכזי של המשמוע, ההסמלה והדיבור בשיח הפסיכואנליטי אפשר ללמוד כבר מהגדרתה של הפסיכואנליזה: במילון המונחים הפסיכואנליטיים של לפלנש ופונטליס (2011 [1967]), אוצר המילים של הפסיכואנליזה הפסיכואנליזה מוגדרת באופן שמשקף את ההטיה של השיח לשפה ולמילה ואת מרכזיותם של המשמוע והמילול לצד היעדר הגוף:

דיסיפלינה שנוסדה על ידי פרויד, ואשר, בהסתמך על דבריו ניתן להבחין בה בין שלוש רמות:

א. שיטת חקירה שמהותה בחשיפת המשמעות הלא מודעת של הדיבורים, של המעשים ושל התוצרים הדמיוניים (חלומות, פנטזיות, מחשבות שווא) של סובייקט. שיטה זו מושתתת בעיקר על האסוציאציות החופשיות של הסובייקט, שהן בבחינת אסמכתה לתקפות הפירוש. הפירוש הפסיכואנליטי עשוי להתרחב גם אל תוצרים אנושיים שאין עבורם אסוציאציות חופשיות.

ב. שיטה פסיכותרפויטית המבוססת על חקירה זו ואשר מאופיינת בפירוש מבוקר של ההתנגדות, של ההעברה ושל המשאלה. למובן זה שייך השימוש בפסיכואנליזה כמילה נרדפת לטיפול פסיכואליטי.

ג. מכלול של תיאוריות פסיכולוגיות ופסיכופתולוגיות, המארגנות באופן שיטתי את הנתונים שמניבה שיטת החקירה הטיפול הפסיכואנליטיים (שם: 620).

באחד ממאמריו המוקדמים של פרויד1, "הטיפול הנפשי" (פרויד, 2002 [1890]) – שנכתב בימי ראשית הפסיכואנליזה, עוד לפני שקיבלה את שמה, ומבטא את ראשית עבודתו הקלינית, נראה כיצד עם הולדת השיטה ניתן מקום מיוחד למילים ולמשמעות. כאן מוצגות מחשבותיו של פרויד על המילים כ"כישוף שאיבד מחיוניות", וכאן כבר מוצגת הבנתו על הקשר שבין הנפשי לגופני:

המילה היא בראש ובראשונה אמצעי כזה, ואכן מילים הן כלי העבודה העיקרי של הטיפול הנפשי. ההדיוט יתקשה בוודאי לתפוס כיצד ניתן לסלק הפרעות חולניות של הגוף והנפש "אך ורק" באמצעות מילים של רופא. הוא יטען שמצפים ממנו להאמין בכשפים. ובאמת אין זאת טעות גדולה, המילים שאנו משתמשים בהן בדיבורנו היום יומי אינן אלא כישוף שאיבד מחיוניות (שם: 59).

פרויד עצמו הגדיר את הפסיכואנליזה פעמים אחדות, ובכולן נתן ביטוי למרכזיותם של התהליכים המנטליים של משמוע ודיבור. אחת מהגדרותיו היותר מפורשות מופיעה בראשיתו של "מאמר אנציקלופדיה" שחובר ב-1923 (Freud, 1923b), שם נכתב כך:

פסיכואנליזה היא השם

1. של פרוצדורה לחקירה של תהליכים מנטליים שברובם אינם נגישים בשום דרך אחרת.
2. של שיטה (המבוססת על חקירה) לטיפול בהפרעות נוירוטיות.
3. של אוסף של מידע פסיכולוגי שהושג באמצעות הקווים הללו, המצטרפים לכדי דיסציפלינה מדעית חדשה (שם: 235).

גם בהגדרות של פסיכואנליטיקאים בני זמננו נמשיך למצוא כהנחה בלתי ניתנת לרדוקציה את קדימות הדיבור בפסיכואנליזה, כמו שציינה אליזבט רודינסקו:

הפרוידיזם מקיף את מכלול הזרמים המסתייעים, בו בזמן, בשיטה קלינית הממוקדת בטיפול על-ידי דיבור (הפסיכואנליזה) ובתיאוריה המניחה התייחסות משותפת למיניות, ללא-מודע ולהעברה (רודינסקו, 2005 [1999]: 107).

יתר על כן, בשיח הפסיכואנליטי הסובייקט מוגדר כ"יצור מדבר":

הסובייקט הפרוידיאני הוא סובייקט חופשי, מחונן בבינה, אף על פי שזו מתנודדת בתוך עצמה. דיבורה ומעשיה, לא תודעתה המנוכרת, הם התקווה להחלמתה [...] הוא יצור מדבר, המסוגל לנתח את משמעות חלומותיו, אשר בהם אין הוא רואה עקבות של זיכרון גנטי (שם: 55?56).

ג'ויס מקדוגל היא פסיכואנליטיקאית שבספרה תיאטרוני הגוף (1998 [1989]) הציבה על מרכז הבמה את הדיון בגוף בשיח הפסיכואנליטי והפגינה חדשנות ביחסה לגופניות כתחום חקר וטיפול בתוך המסגרת הפסיכואנליטית. עם זאת, עיון בכתביה חושף אף את הנחות היסוד בדבר הדומיננטיות של הדיבור וההסמלה. מקדוגל דבקה בהכפפה של הגוף לחוקיות המנטלית והלשונית, לדוגמה, ביחסה אל השפה והדיבור כאל ציר מרכזי בפסיכואנליזה: "מראשית ימיה העניקה הפסיכואנליזה לשפה, בהשראתו של פרויד, מקום של כבוד בהבניית הנפש ובטיפול הפסיכואנליטי" (שם: 17). בניתוחה של מקדוגל נשמרת ההנחה שהשיח הפסיכואנליטי מניח כי המהלך ההתפתחותי ההיררכי מתקדם מן הגופני הדומם אל המישור המילולי של המשמעות: "החוויה הפסיכואנליטית היא להפוך באיטיות את המסרים המסתוריים הדוממים, העולים מתהליכים פסיכוסומטיים, למסרים מילוליים" (שם: 38). אבל בעיקר משתמרת אצלה ההנחה כי גם כשהגוף נוכח הוא חסר ביטוי, ויש לראות בו מסמן של הייצוגי והסמלי ונתון לחוקיות מנטלית:

בפרקטיקה הפסיכואנליטית אנו ניצבים תכופות לפני דרמות גופניות, המאותתות על קיומן של דרמות נפשיות בלתי נגישות – כלומר בלתי ניתנות לביטוי – שכן הגוף, בדומה לנפש, כפוף לאותה נטייה של חזרה כפייתית (repetition compulsion). לכן אותות אלה כוללים מסרים נפשיים שחמקו מהייצוג השכלי. כיצד נוכל "להקשיב" להם? וכיצד נוכל להפוך אותם במרוצת הזמן לסמליים ובכך לניתנים להעברה באמצעות השפה? (שם: 51).

בסוף ספרה שבה מקדוגל ביתר שאת למטפורה של השפה בעת תיאור הגוף: "להקשיב ל'שפת' הגוף, שפה בעלת 'ניבים' רבים. כפי שניתן לראות, כל מטופל משתמש בתרגומים הגופניים המורכבים של המסרים של הנפש" (שם: 182).

ניצה ירום, פסיכואנליטיקאית שפרסמה ספרים אחדים על הגוף בטיפול הפסיכואנליטי (ירום, 2001, 2010, 2013) ניסחה גם היא את הדומיננטיות של השפה והדיבור: "לרוב נתפס הטיפול הפסיכולוגי, הן על ידי הציבור הרחב והן על ידי ציבור המטפלים, כמיועד לנפש וכמתנהל באמצעות מילים בלבד" (ירום, 2010: 10). אבל ירום אינה מדגישה את הדומיננטיות של השפה והדיבור רק במהלך הטיפול הפסיכואנליטי; גם באופן דיבורה על הגוף עצמו היא אינה משתחררת מהמטפורה של השפה, הדיבור והסיפור כדי להציג את הגוף: "לפענח בעבודה הטיפולית את המסרים הגופניים ההדדיים באמצעות שלוש 'שפות גוף' [..] חשובה השליטה של כל מטפל בכל אחד משלושת אופני הדיבור של הגוף" (שם: 15). לטעמי, השימוש במירכאות למונח "שפת גוף" מצביע על הרווח של האי-נוחות או על ההבנה בדבר הפער בין השפה ובין מה שהגוף הוא, וכך המירכאות מנכיחות את שארית הגוף המוכפפת לדיבור, לשפה ולמשמעות.

ההנחה בדבר הדומיננטיות של השפה, כאמור לעיל, היא גם אחת מאבני היסוד של הגישה הלאקאניינית בראשית דרכה, שלפיה הסובייקט מאופיין בדיבור: "היצור המדבר שהוא האדם" (גולן ואח', 2008: 14); והפסיכואנליזה והלא-מודע הם שפה: "פסיכואנליזה, שהיא שדה של התנסות ייחודית [...] ובה החוק היחיד הוא 'חוק האסוציאציה החופשית', כלומר: מבנה השפה, הדיבור והאיווי הלא-מודע הלכוד בו" (שם: 9).

נראה אפוא כי בשיח הפסיכואנליטי תפקידם הדומיננטי של השפה, הלשון והמשמעות בטיפול ידוע ומוכר, או במונחיה של באטלר, זה החלק הדומיננטי בשיח, הנדמה כבלתי ניתן לרדוקציה וכקוהרנטי. עם זאת, כמו שלמדנו מדבריה, לכל קוהרנטיות שכזאת יש גם צד אחר, ה"המודר ההכרחי". ואולם מודר זה אינו נעלם לחלוטין, והוא צץ מדי פעם בפעם ומצריך התייחסות. במקרה שלנו, כמו שאראה בהמשך הניתוח, מדובר בגוף, שעצם ההנגדה לו מאפשרת את השיח הממשמע, והוא עצמו, כדי להיכנס לשיח, צריך לעבור הבניה של משמעות נפשית. וכשהוא מופיע ללא הבניה, מופעל עליו כוח לדוחקו ולהרחיקו כתחום מפוקפק שיש להתעלם ממנו.

כך מובנה הגוף ככזה שמאותת על דרמות נפשיות וכפוף לחוקיות נפשית, ועל כן הופעתו מעידה תמיד על רגרסיה או על שלב התפתחות ראשוני ומסמנת כישלון וכניעה: "כולנו נוטים לסומטיזציה ברגעים שבהם הנסיבות הפנימיות והחיצוניות מכניעות את דרכי ההתמודדות הנפשית המקובלות עלינו" (מקדוגל, 1998 [1989]: 9). בעיני מטפלים רבים הגוף עצמו מוגדר בשיח הפסיכואנליטי כתחום מפוקפק, שצריך להכניעו או להתעלם מהופעותיו. מקדוגל נתנה על כך את הדעת:

מחלות פסיכוסומטיות קשות [...] נתפשות לעתים קרובות על-ידי פסיכואנליטיקאים כתחומים מפוקפקים. כאשר הן מופיעות בכל זאת באנליזה, האנליטיקאי נוטה תכופות להתעלם מן האפשרות הפרשנית הטמונה בהן. גם אני, בשנים הראשונות לעבודתי כפסיכואנליטיקאית, לא התייחסתי כמעט לחדירותיו של הגוף לתהליך הפסיכואנליטי (שם: 15).

תחום הגוף כמחוז שיש להילחם בו כבר מופיע אצל פרויד ב-1914, במאמר "היזכרות, חזרה ועיבוד":

קל להצדיק את הטקטיקה שעל הרופא לאמץ במצב הזה [...] הוא נערך לקרב ממושך עם המטופל כדי לשמור בתחומי הנפש את כל הדחפים שהמטופל מבקש להסיט לתחום המוטורי (פרויד, 2002 [1914]: 118).

דיאן סאדוף (Sadoff, 1998), שניסתה לפרש את מקומו המיוחד של הגוף בשיח הפסיכואנליטי, הציגה את הגופניות בשיח זה ככלואה בתיאוריה חדשה של ייצוג שהעמיד פרויד בסוגיה של גוף ונפש, תיאוריה שבמסגרתה הגופני מסמן את המנטלי ואת הפסיכולוגי. כך, אף שהגוף נוכח בשיח האנליטי, הוא בהכרח נקשר תמיד לייצוגים מנטליים, או כמו שניסח זאת פיירה אולאנייה: "נדון לכל החיים, על ידי החיים, להעמיד למחשבה את המרחב הגופני שלך" (אולאנייה, 2007 [1982]): 222). או בניסוחה של מיוריאל דימן: "הגוף הפיזי ודאי קיים, אולם עבור הפסיכואנליזה המשמעות הפסיכית שלו היא שנחשבת" (Dimen, 2000: 12); "מיד כשפרויד הוציא את הגוף מהארון, הוא דחף אותו פנימה" (שם: 18).

את אי-הנוחות ממקומו של הגוף בשיח הפסיכואנליטי המתפתח אפשר למצוא בדבריו של דידייה אנזייה (2004 [1995]), הפסיכואנליטיקאי בן-זמננו הטוען כי הנעדר הגדול של תקופתנו הוא הגוף, המחליף את המיניות:

מה שהודחק בתקופתו של פרויד, בשיח הפרטי ובייצוגים הקולקטיביים, היה המין [...] הנעדר הגדול, הלא מוכר, שמתעלמים ממנו [...]ואפילו במסגרת הטיפול בתינוקות, היה ונותר במידה רבה הגוף. (אנזייה, שם: 64).

אלו עדויות מועטות מן הכתובים המבססות את טענתי בדבר היות הגוף מודר הכרחי לצורך ביסוס הקוהרנטיות של השיח הפסיכואנליטי כשיח של דבור ומתן משמעות. מימיו של פרויד ביטא אפוא מקומו של הגוף בשיח את הכפפתו למשמעות הנפשית לצד היותו המקור לה. בדורות שלאחר פרויד החלו תיאורטיקנים רבים לעסוק במקומו של הגוף בשיח הפסיכואנליטי, והדיון נסוב ברובו על גילויי הגופניות בשיח כמסמלים רגרסיה ואי-התפתחות וכממתין לקבל ייצוג מילולי ומשמעות. עם זאת, מהדוגמאות לעיל עולה שישנם קולות הרואים בגוף את הנעלם הגדול או המודר בשיח הטיפולי, וקוראים לחשוב מחדש על מקומו בשיח. עתה נפנה לבחון את הכתבים הפסיכואנליטיים באופן מפורט יותר, בעזרת השיח הביקורתי, כדי להצביע על שלבי התפתחות של הקשר הבל יינתק בין הגופני לנפשי, עד גיבוש המבנה המורכב המצוי כיום: של הגופני שהוא המקור לכוח הנפשי אך גם המוכפף לחוקי הנפשי; וכן של הגופני המופיע כביסוס החלק המדעי של הפסיכואנליזה לצד דחיקתו הגוברת והולכת מחדר הטיפולים.

זיגמונד פרויד

במהלך ההתפתחות של התיאוריה של פרויד עברו עליה מהפכים, ואת גלגול רעיונותיה אפשר לבחון מנקודות מבט של מעברים מגישה טופוגרפית (המתארת את המבנה הנפשי ככזה המחולק לחלקים: מודע, סמוך למודע ולא-מודע) לגישה מבנית (חלוקה לאיד, אגו וסופר אגו); וכן מתיאוריית הטראומה (גישה שהניחה טראומה בילדות בשל פיתוי מיני) לתיאוריית הדחף (תיאוריה הרואה במיניות הילדית חלק ממהלך אוניברסלי של גלגולי דחפים). בין היתר, חל שינוי גם במופעיו של הגוף, וכדי להתחקות אחריו יש לחזור אל שלהי המאה ה-19, אל ראשית הפסיכואנליזה והמפנה שהוביל פרויד, ולקרוא קריאה דקדקנית את אופן הופעת הגוף בעבודתו.

ראשית הדרך: ההיסטריה והנפש

ראשיתה של הפסיכואנליזה במפגש בין גוף לנפש. עניינו של פרויד הנוירולוג בפסיכולוגיה התעורר בעקבות ביקורו בבית החולים סלפטייר בפריז בשנת 1885, שם שהה לצורך השתלמות במחלקה הנוירולוגית בניהולו של ז'אן מרטין שרקו, מראשוני הנוירולוגים הידועים, שחקר ומיין מחלות נוירולוגיות רבות ובין השאר הבחין בין ההיסטריה – תופעה של חוסר תפקוד גופני ללא מקור אורגני – ובין מחלת הנפילה. להיסטריה ולטיפול בה באמצעים נפשיים נחשף פרויד במהלך הופעותיו הפומביות של שרקו במחלקה. שרקו ראה בהיסטריה חולי אמיתי ולא התחזות, והציע כלי טיפולי נפשי לריפוי – ההיפנוזה. במהלך הצגות המקרה גרם שרקו לשיתוק היסטרי אצל המטופל וריפאו באמצעות סוגסטיה היפנוטית, תהליך שהרשים מאוד את פרויד הצעיר, שבעקבותיו הסב את עניינו המקצועי מחוקר מעבדה למרפא מחלות עצבים (גיי, 1993 [1988]: 54-55). 

באותה התקופה עוררה ההיסטריה, שתחילה נודעה כ"מחלת האימא" או הרחם, עניין מחקרי רב, וככלל נטו הרופאים למקמה באיברי הרבייה הנשיים ולראות בגוף הטעון מיניות את הבסיס להבנת ההיסטוריה הרפואית שלה. בשובו לווינה הביא עמו פרויד את החידוש של שימוש בהיפנוזה לריפוי היסטריה, ובשנת 1886 פתח קליניקה לטיפול במחלות עצבים והחל לקבל פציינטים היסטריים. בראשית דרכו, כשהציג את ההבנות שרכש אצל שרקו בפריז עוד בטרם החל לפתח את חידושיו, הייתה עמדתו בנוגע לגוף שונה מאוד מעמדתו המאוחרת ודומה מאוד לעמדתו של שרקו:

ב-26 בנובמבר 1886, בסקירה של בעיית הגוף והנפש [..], הציג זיגמונד פרויד הצעיר מקרה לפני החברה הווינאית לרפואה. "הפציינט הוא חרט בן 29, אוגוסט פ [...] מקרה קשה של המי-אנסטזיה בגבר היסטרי" [...] לאחר שהציג את ההיסטוריה הרפואית והמשפחתית, פנה פרויד להדגים לקהל הרופאים הסקפטי פרוצדורה של בדיקה רפואית. הוא לחץ על "העצבים המנטליים" של אוגוסט כדי להדגים שינוי נוירולוגי, דקר, צבט ועיקם את אוזניו וגבותיו. הוא דחף גליל קטן של נייר לתוך אפו כדי להדגים את רגישותו המתמשכת של הצד השמאלי של הפנים והרקות, לעומת הרגישות הנורמלית בצד ימין, תחב את אצבעותיו לתוך גרונו בצד הרגיש [...] וכן הלאה (Sadoff, 1998: 2-3).

בקטע המתואר בולטים המגע הגופני הישיר, הדגש הרב על חלקי הגוף והחודרנות הממוקדת, שהופכים את הגוף למושא מרכזי של חקירה על פי המסורת הרפואית, המותירה מקום מועט לחלק המנטלי ולדיבורו של המטופל. גוף המטופל תופס מקום רב בתיאור זה, אך הוא בעיקר אילם, מגורה ונחדר. אף שאת תיאור המקרה הראשון הזה אי אפשר לשייך לשיטה הפסיכואנליטית, בכל זאת ניתן למצוא בו את ניצני רעיונותיו המהפכניים של פרויד. כך, בתיאור היסטוריית הסימפטומים של אוגוסט, פרויד מייחס את הופעת הפתולוגיה הגופנית לשני אירועים נפשיים (הטראומה שחש אוגוסט כשאחיו רץ אליו בסכין שלופה בהאשימו אותו שלא החזיר לו כסף שלווה; ושלוש שנים לאחר מכן, סמוך לבדיקה, כשאישה האשימה אותו בגנבה) – ייחוס שהוא בגדר חידוש.

עניינו של פרויד בקשר בין הגופני לנפשי סביב מחלת ההיסטריה מסמן את ראשית דרכו שלו ודרכה של הפסיכואנליזה. בראשית עבודתו הקלינית, בד בבד עם עבודתו ופרסום ספרו המשותף עם ברויר על ההיסטריה (פרויד וברויאר, 2004 [1895]), התפרסם מאמרו "הטיפול הנפשי" (2002 [1890]), שנזכר לעיל, המיטיב לסמן את הכיוון שאליו התפתחה השיטה הפסיכואנליטית. מאמר זה הציב עם הולדת השיטה את המילים והמשמעות שבלִבה, ובו מנוסחות לראשונה מחשבותיו של פרויד על המילים כ"כישוף שאיבד מחיוניות", והבנתו את הקשר בין הנפשי לגופני.

במאמר מוקדם זה מוצגים יחסי הגוף והנפש והקשרים ביניהם באופן חדשני ומהפכני בהשוואה לתקופתו של פרויד. כיום השפעתו של הנפשי על הגופני, או הסבר נפשי לתופעות גופניות, נראה לנו מובן מאליו. אבל בתקופתו של פרויד הניח השיח הרפואי-מדעי את השפעתו של הגופני על הנפשי דווקא, ולא את השפעתה של הנפש על הגוף. על פרויד היה לשכנע בתפיסתו השונה ועדיין להגדיר עצמו חלק מהקהילה המדעית, שכן בעת כתיבת מאמר זה ראה עצמו שייך לשדה הרפואה:

היחסים בין הגוף לבין הנפש (אצל האדם כמו גם אצל בעלי החיים) הם יחסי גומלין, אך לפן השני של היחסים האלה, להשפעה של הנפשי על הגופני, לא נטו הרופאים חסד בתקופות מוקדמות יותר. נדמה היה שהם חוששים להעניק עצמאות לחיי הנפש שמא ישמטו על ידי כך את הקרקע המדעית שעליה הם ניצבים. בעשור וחצי האחרונים חל שינוי הדרגתי בעמדה החד צדדית הזאת שאפיינה את יחסה של הרפואה לגוף (פרויד, 2002 [1890]: 60).

בשאלת קשרי הגומלין בין הגופני לנפשי (הלשוני, המדבר הממשמע) בשיטה הפסיכואנליטית, נקודת המוצא שממנה היה על פרויד לפלס מקום לשיח מדבר בהבנת הנפש, הגופני הוא אפוא דומיננטי ומסביר את הנפשי. רק עם התבססות השיטה, לאחר תהליך ארוך, הושלם ההיפוך ביחסי הגומלין. הנפשי הממשמע נהיה דומיננטי גם בהסבר הגופני, והגוף הודר לשיחים נושקים כמו השיח הביולוגי והרפואי. לשינוי בתנועת המטוטלת בשיח הפסיכואנליטי ולתפיסה של השפעה הדדית וסינתזה בין הגופני לנפשי אנו עדים לראשונה רק בשנים האחרונות.

ראוי לציין כי במאמר מוקדם זה אנו פוגשים לראשונה שלושה רעיונות מרכזיים השזורים כחוט השני ביסודות הפסיכואנליזה. האחד, שכבר נדון לעיל, הוא השפעת הנפשי על הגוף, השפעה חזקה עד כדי התחייבות לקשר סיבתי: "במחלה של מערכת העצבים המכונה עצבנות, והפרעה פונקציונלית. בה מקור המחלה הוא שינוי בהשפעה של חיי הנפש שלהם על גופם [...] את הסיבה המיידית להפרה יש לחפש בנפשם" (שם: 61); הרעיון השני שאת ניצניו אנו פוגשים כאן הוא הצורך להסתיר רגשות (רעיון שמאוחר יותר יתפתח למושגים הדחקה, לא-מודע ומנגנוני הגנה); הרעיון השלישי, הרלוונטי לדיוננו כאן ולמקומו המיוחד והמורכב של הגוף בשיח – רעיון שלא השתנה ונותר דומיננטי בהמשגת הגוף עד ימינו אנו הן בתוככי השיח הפסיכואנליטי והן מחוצה לו – הוא הרעיון כי הגוף חושף (לאַחר, לסובייקט) את ה"אמת" על רגשותיו של האדם ללא תלות ברצונו או במודעתו, והוא דרך המלך ל"אמת", שעוקפת את המילים ואת המשמעות המבוטאת:

השפעת הנפשי על הגופני [...] מוכרת לכל אחד [....] שינויים גופנים הנלויים ל"תנודות הרגשות" [...] אינם בעלי ערך אלא להפך, הם נצבים בדרכו של אדם המבקש להסתיר מן האחרים את המתחולל בנפשו, אבל לאחרים הם מהווים סימנים אמינים יותר מביטויים מילוליים מכוונים (שם: 61).

כבר במאמר זה מופיעה אפוא לראשונה ובמלוא תפארתה ההנחה הראשונית שנדמה שאינה ניתנת לרדוקציה ושעליה מושתת השיח הפסיכואנליטי כולו, בדבר מרכזיותן וקדימותן של המילים או כמו שהציגן פרויד – "קסם המילים". בטרם ניתן לשיטה שמה המלווה ומגדיר אותה – הפסיכואנליזה – כבר הונחו היסודות המוצקים של מרכזיות המילים והמשמוע2:

כעת נוכל להבין גם את "הקסם" שבמילה. מילים הן האמצעי החשוב ביותר שבידי האדם כדי להשפיע על זולתו: מילים הן האמצעי טוב להשגת שינויים נפשיים אצל מי שהן מופנות אליו, ולכן הטענה לפיה הקסם שבמילה מסוגל לסלק תסמיני מחלה, ובפרט כאלה הנובעים בעצמם ממצבים נפשיים, אינה מצלצלת תמוהה במיוחד (פרויד, 2002 [1890]: 65).

--

מאמר זה לקוח מתוך הספר הגוף בפסיכואנליזה: קריאה ביקורתית בכתבים פסיכואנליטיים, מאת ד"ר אירית בן עטר כהן ומפורסם כאן באדיבות הוצאת רסלינג והמחברת. לקריאה נוספת אודות הספר ולריכשתו: www.resling.co.il

על המחברת - ד"ר אירית בן עטר

ד"ר אירית בן עטר-כהן היא חוקרת תרבות שעוסקת בפסיכואנליזה וחשיבה ביקורתית; תחומי המחקר העיקריים שלה הם הגוף בפסיכואנליזה, גוף ומגדר, והשפעתם של שינויים טכנולוגיים על הגוף והסובייקט.

הערות שוליים

1.  מאמר זה יוחס בעבר בטעות לשנת 1905, אך לאמתו של דבר נכתב מוקדם יותר (ברמן, 2002).

2.  שמה של שיטת הטיפול - "פסיכואנליזה" - מופיע רק במאמר מ-1896, ראו: Freud, 1896.