חיפוש

בושת האנליטיקאי: תקציר מאמרו של Morrison, 2007

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

בושה היא רגש של תיעוב וגינוי המופנים כלפי העצמי. אנחנו מתכווצים, רוצים להיעלם לנגד אותן "עובדות" על עצמנו אשר נחשפו על ידי האחר ולכן בושה מביאה להסתתרות והסתרה. ה"תרופה" לבושה היא הקבלה של הפגם האישי על ידי העצמי או האחר, אך לא תמיד קל לנו לחוות תחושות אלו. במאמרו מוריסון (Morrison, 2007) דן בהיבטים השונים של תחושות הבושה המתעוררות במטפל במהלך המפגש הטיפולי, ובהשפעותיהן על התהליך הטיפולי. תקציר זה יביא את עיקרי ממצאיו.

מודלים של אשמה

מוריסון מציג שני מודלים תיאורטיים רלוונטיים במיוחד לבושת האנליטיקאי. המודל הראשון הוא המודל של סנדלר, הולדר ומירס (1963, Sandler, Holder, and Meers). חוקרים אלה הציגו את רעיון העצמי האידיאלי המתייחס לעצמי שאנו שואפים להיות, בניגוד לעצמי הממשי שהוא העצמי כפי שאנו חווים אותו. הפער בין שני עצמיים אלו, לדידם, מסביר את דרגת הבושה שנחווית על ידי האדם. המודל התיאורטי השני הוא מודל אותו מוריסון מכנה "הדיאלקטיקה של הנרקיסיזם" (The Dialectic of Narcissism). שאיפות נרקיסיסטיות, או מטרות עצמיות, נעות בדרך כלל על שני קטבים המצויים במתח תמידי כאשר אף אחד מהם אינו ניתן להשגה מלאה. בקוטב אחד נמצאת השאיפה לאוטונומיה ועצמאות מוחלטת, ובקוטב השני נמצאת הכמיהה לאיחוד ומיזוג עם האחר האידיאלי. בושה היא תוצאה של כישלון בהשגת כל אחד מקטבים אידיאליים אלו, אך יכולה להתעורר גם בתגובה לעצם חווית הצורך בכל אחד מהם. כך, נוצר קונפליקט אינטרה-פסיכי בין אידיאלים מנוגדים של העצמי המלווה בבושה הנובעת מחוסר היכולת לממש כל אחד מהם. כאשר הבושה היא בלתי נסבלת, היא מוסתרת על ידי הדחקה או דיסוציאציה ומובילה לשימוש בהגנות של זעם, בוז, צרות עין, דיכאון, אפתיות ונסיגה.

כעת, כדי לעבור לדון במשמעויות הקליניות, מוריסון מתייחס ל"שפת הבושה"- אותם ביטויים המעידים על נוכחותה של בושה ועליהם להסב את תשומת ליבנו ורגישותנו לרגשות העומדים תחתיהם. ביטויים אלו כוללים שימוש במילים כחוסר ערך, פגימות, חוסר יכולת, חולשה, כישלון, קטנות, חוסר משמעות, טריוויאליות, מגוחך ופתטי. כאשר מילים אלו עולות במהלך המפגש הטיפולי, על המטפל להיות רגיש לאפשרות של חווית בושה ולנסות לסייע למטופל לזהות את מקורה: באילו עיניים אתה מרגיש פגוש או פתטי? בעיני אדם אחר (השפלה)? בעיני עצמך (אשמה המופנית פנימה)? כמובן, בושה יכולה גם לקבל ביטויים פיסיים שאינם מילוליים כהסמקה, אשר גם אליהם יש לשים לב.

בושה והמפגש הטיפולי

בושה, בהיותה רגש שקשה לשאתו, נוטה להיות מדבקת ביותר. במפגש הטיפולי אנו עשויים לראות סוגים שונים של בושה שביניהם שיתוף פעולה הדדי המכוון להימנעות ממפגש עם הבושה, הדהוד אינטר סובייקטיבי של בושה בין האנליטיקאי למטופל ובושה של המטפל המתעוררת כאשר הוא חש שהטיפול נכשל.

בהתייחס לשיתוף הפעולה ההדדי להימנעות מהתייחסות לבושה, מוריסון טוען כי לא ניתן להתייחס לחווית בושה של מטופל מבלי שחוויה זו תהדהד לחווית בושה שלנו עצמנו. במקרים אלו, חוסר הרצון שלנו לפגוש ולהיזכר בחוויות מבישות שלנו יכול לגרום לניסיון לא מודע שלא לחשוף גם את חוויותיו המביישות של המטופל. מוריסון אף טוען כי ניסיון זה להימנע ממפגש עם חוויות של בושה הוא שגרם לזמן הממושך שלקח לקורפוס הפסיכואנליטי לעסוק בחוויות של בושה. פרויד עצמו עסק בנושא של בושה באופן עדין ורגיש, אך רגישות זו מילאה ככל הנראה תפקיד בפנייה מהבושה אל האשמה בתיאוריה המבנית, ובכך שלפסיכואנליזה לקח זמן רב יחסית להקדיש תשומת לב לחוויות של בושה. רק בהתייחס לנרקיסיזם על ביטוייו והיבטיו הנורמליים, במיוחד דרך תרומותיו של קוהוט, נפתח פתח לבחינה מעמיקה יותר של חוויות בושה.

כאשר אנו עוסקים בבושה במפגש הקליני, אנו מוצאים כי אלמנטים אינטר סובייקטיביים לצד אלמנטים הקשורים בזולתעצמי ממלאים תפקיד בדפוסי ההעברה-העברה נגדית. בושה טרנספרנסיאלית בהקשר האנליטי מתייחסת לבושה הנובעת מהא-סימטריה של היחסים הטיפוליים, בה מובלעת עליונות האנליטיקאי והפוטנציאל המבייש הגלום בחלק מהפירושים. טריגרים אלו לחוויות של בושה ביחסי ההעברה יוצרים שברים ופגיעות של הזולתעצמי לצד קרעים אינטר סובייקטיביים, אשר רובם נובעים ישירות מחווית הבושה. כאשר בושה תופסת מקום מרכזי בדינמיקה בין המטפל למטופל, יש להתייחס אליה בו זמנית מפרספקטיבות של זולתעצמי, של יחסים בין אישיים ושל הלקאה עצמית.

אינטראקציה טיפולית נוספת הכרוכה בתחושת בושה של המטפל נוגעת לסיטואציות בהן המטופל מדגיש בפנינו שוב ושוב שאיננו עוזרים לו. לעיתים בושה זו משקפת את רגשות המטופל אשר מועברים אלינו באמצעות הזדהות השלכתית, אך במקרים אחרים היא משקפת תחושה קשה של המטפל שאינו מצליח לסייע ולבסס קשר רגשי של ממש עם המטופל, או תחושות ניתוק ושעמום המתעוררות מולו ומלוות בערעור תחושת היכולת המקצועית. בהתאם, גם עזיבה טרם זמנה של המטופל יכולה לעורר תחושות בושה במטפל.


בושה עלולה להתעורר גם כאשר מתעוררת במטפל תחושה כי הוא זקוק לדבר מה מהמטופל (הכרת תודה, כבוד, הערצה, תגובתיות מינית), מאחר ורגשות אלו מעוררים פעמים תחושה של בידוד ("אף אחד אחר לא חווה צרכים כאלו ממטופליו) ושל קושי בשליטה הרגשית, ובפרט כאשר לצרכים יש ביטוי התנהגותי.

בשורה התחתונה, מוריסון מציע כי כל אחד מהמקרים המערבים תחושות של בושה של המטפל כרוך בפער בין העצמי הממשי כפי שהוא נתפס על ידי המטפל לבין העצמי האידיאלי שלו. בושה במצבים אלו מלווה גם בחשש מאובדן הערכה של קולגות ומאובדן הפניות והכרה מקצועית ("העזיבה הזאת היא אסון. אנשים יפסיקו להפנות אלי מטופלים"). אלו, בתורם מעוררים גם רגשות קנאה, תחרות וזעם.


מוריסון מציע כי תחושות בושה עשויות להתעורר במטפלים לא רק במפגש הטיפולי אלא גם במפגש מטפל-קהילה. כך, לדוגמא, מטפלים עשויים לחוש בושה סביב דחייה או קושי בקבלה למוסדות הכשרה יוקרתיים, או סביב ביקורת חברתית הנוגעת לעיסוק בטכניקה טיפולית מסוימת (למשל, עיסוק בפסיכואנליזה גם בתקופה העכשווית ה"מקדשת" טכניקות טיפוליות קצרות מועד).


כמו כן, מוריסון מתאר כיצד אירועים אישיים ונסיבות חיים מסוימות בחיי המטפל מלווים פעמים רבות בבושה. כך, למשל, הוא מתאר תחושות בושה המתעוררות סביב מחלות והזדקנות אשר כופות על המטפל חשיפה בפני קולגות ומטופלים, ומעוררות חרדה רבה מפני פגיעה בערך העצמי המקצועי וביטול היכולות הסביבתיות על ידי הסביבה.

לסיכום, מוריסון מתאר במאמרו כי מטפלים פוגשים חוויות של בושה בפרקטיקה הקלינית שלהם, כאשר הם מעורבים בחוויות הבושה של מטופליהם וכאשר הם פוגשים חווית מעוררות בושה שלהם עצמם. הקושי במפגש עם חוויות הבושה עלול להביא להימנעות מהתבוננות בתכנים אלו, ו- Morrison מדגיש כי עלינו להיות ערים אליהן יותר, על אף הנטייה הפסיכואנליטית ארוכת השנים להתמקד באשמה ולראות בבושה תחושה שטחית ו"חברתית" יותר ביחס לקונפליקטים תוך נפשיים אחרים. 

ביבליוגרפיה

The analyst's shame. Morrison, Andrew P. Contemporary Psychoanalysis, Vol 44(1), 2007, 65-82.