צוות בטיפולנט
אחד הכללים האנליטיים הראשונים והמרכזיים שפרויד ניסח נגע לשיתוף של המטופל באסוציאציות החופשיות העולות בדעתו, באופן שוטף וללא צנזורה. כמובן, פרויד היה ער לכך שהשיתוף ברצף האסוציאטיבי עשוי להיקטע עקב תחושות בושה, חוסר אמון של המטופל בכך שכל רסיס מחשבה הוא בעל ערך לתהליך הטיפולי ועקב התנגדות. ואכן, מחקרים מצביעים על כך שמטופלים רבים לא רק שאינם משתפים את המטפל בכל אסוציאציה שעולה בדעתם, אלא אף מסתירים ממנו מידע באופן אקטיבי. הוק וברניס (Hook & Bernice ,2005) בחנו במחקרם את נטייתם של מטופלים להימנע מחשיפה עצמית, את הקשר בין נטייה זו לבין חוויות של בושה ואת השפעתה על יעילות הטיפול. בסיכום זה מובאים עיקרי ממצאיהם.
הספרות המחקרית המעטה אשר עוסקת בהימנעות מחשיפה עצמית בטיפול מצביעה על שכיחות התופעה של הסתרת מידע משמעותי מהמטפל. במחקרם של Weiner & Schuman (1984) 42% מהמטופלים דיווחו על הסתרת מידע ממטפליהם, ומחקרים דומים הניבו תוצאות דומות של 41% ו-46%. בדומה, Swan & Andrews (2003) מצאו כי 42% מהמטופלות במחקרן אשר טופלו על רקע הפרעת אכילה הסתירו מידע, כאשר 48% מאלו שהסתירו מידע דיווחו על כך שהסתירו בעיקר סימפטומים והתנהגויות הקשורים בהפרעת האכילה. במחקר נוסף (McDonald & Moreley, 2001) נמצא כי משתתפי מחקר אשר ביקשו לנהל יומן המתעד את תחושותיהם במהלך השבוע לא חשפו 68% מהתחושות השליליות שהתעוררו בפני מטפליהם.
במחקרים אשר התמקדו בסיבות לאי החשיפה נמצא כי בושה ומבוכה היו גורמים שכיחים עליהם מטופלים הצביעו. בושה מלווה פעמים רבות ברצון להסתרה ובהתאם, מספר חוקרים הציעו כי נטייה מוגברת לתחושת בושה מסבירה במקרים רבות את הנטייה שלא לחשוף מידע בפני מטפלים. בהתאם, Swan & Andrews (2003) מצאו כי נשים עם הפרעות אכילה אשר נטו להסתיר מידע ממטפליהן דורגו גבוה במדדים של נטייה לבושה בשאלוני אישיות.
בהתייחס להיבטיה של ההימנעות מחשיפה עצמית יש לציין כי קיים גוף מחקרי אשר מצביע על תרומותיה הפיסיולוגיות והפסיכולוגיות החיוביות של חשיפה עצמית. כך, למשל, נמצא כי היעדר חשיפה של חוויות טראומטיות קשור בפגיעות גבוהה לתחלואה, דיכאון וביקורים אצל רופאים על רקע פציעות ומחלות. גם בתחום הטיפולי נמצא קשר בין חשיפה עצמית של המטופל לבין שיפור בתוצאות הטיפול, על אף שהמחברים מציינים כי המחקרים שתמכו בטענה זו סבלו מבעיות מתודולוגיות.
על רקע ממצאים מחקריים אלו, Hook & Bernice (2005) ערכו מחקר על הקשר בין בושה לחשיפה עצמית בטיפול בקרב מטופלים הסובלים מדיכאון. במחקר השתתפו 85 גברים ונשים אשר פנו לטיפול על רקע סימפטומים דיכאוניים.
ממצאי המחקר הצביעו על כך ש-54% מהמטופלים הסתירו ממטפליהם מידע הנוגע לסימפטומים, התנהגויות וחוויות הנוגעים לתחושת הדיכאון. בושה היתה הגורם המרכזי עליו הצביעו המטופלים כסיבה להסתרה ולהימנעות מחשיפת האינפורמציה, ובפרט בנוגע לסימפטומים דיכאוניים (ופחות בנוגע לחוויות של דיכאון). כמו כן, נמצא כי מועדות אישיותית (proneness) לבושה היתה קשורה בהימנעות מחשיפת סימפטומים דיכאוניים, אך לא בהימנעות מחשיפת חוויות רגשיות הקשורות בדיכאון. ממצא משמעותי נוסף אשר עלה מתוצאות המחקר נגע לקשר בין היעדר חשיפה לבין רמות הדיכאון. בקרב מטופלים אשר עדיין היו בטיפול לא נמצא הבדל משמעותי ברמות הדיכאון בין מטופלים שנטו לחשוף את עצמם לבין אלו שנטו להסתיר אינפורמציה ולהימנע מחשיפה. לעומת זאת, בקרב מטופלים אשר כבר לא היו בטיפול עם סיום המחקר נמצא הבדל משמעותי בין מטופלים שחשפו עצמם בטיפול לבין אלו שנמנעו מחשיפה: מטופלים אשר דיווחו על נטייה גבוהה יותר להסתרת מידע ממטפליהם התמודדו עם רמות גבוהות יותר של דיכאון ביחס לאלו שנטו יותר לחשיפה עצמית בפני מטפליהם.
על סמך ממצאים אלו, Hook & Bernice הסיקו כי על המטפלים לגלות רגישות גבוהה לאפשרות של הסתרת מידע ולפעול להקלת חווית של חשיפה עצמית של מטופלים.
The relationship of non-disclosure in therapy to shame and depression. Hook, Anne; Andrews, Bernice. British Journal of Clinical Psychology, Vol 44(3), Sep 2005, 425-438.
