נרקם במפגש: תקווה וצמיחה פוסט־טראומטית בטיפול ובקהילה

2/10/26

פרופ' דני חמיאל | ד"ר בעז שלגי | פרופ' שרון זיו ביימן | פרופ' ענר גוברין | דפנה מיטרני דגן

בשבוע החולף הזמין אותנו חג הסוכות לנוע מן המוכר אל הסוכה הארעית – לשהות במרחב גמיש ופתוח שבו הבית מתרחב מעבר לקירותיו, ומאפשר לקולות מן החוץ להדהד בתוכו.

תנועה זו, מן הבית הפנימי אל המפגש הבין-אישי והקהילתי, נושאת בחובה גם את אפשרות מחודשת לתקווה. בשנים האחרונות, בצל משבר וטראומה מתמשכים, הנכונות לפגוש יחד כאב, ייאוש ואי־ידיעה במרחב הקהילתי והטיפולי יצרה לא פעם תנאים להחזקה נפשית ולצמיחה פוסט־טראומטית.

בגיליון השבוע מובאים לפניכם תכנים מאת אנשי ונשות מקצוע, המבקשים לפגוש את מבטו של האחר גם בלב השבר והכאב, ולדלות מתוך שותפות זו כוחות להתמודדות, להחלמה ולתקווה.

נפתח עם הרצאה מאת פרופ' דני חמיאל – "בניית חוסן, חווית בטחון ותקווה אצל הפרט והקהילה בתקופה של משבר עמוק ומתמשך", אשר נערכה ביום העיון "לקום יחד, לבנות מחדש: על משמעות, קהילה, טראומה והחלמה" מטעם מכון ק.מ.ה למחקר ופיתוח באקדמית אחוה. בהרצאתו, עסק פרופ' חמיאל בדרכים לטיפוח תחושת תקווה וחוסן נוכח מציאות בלתי צפויה, תוך התמקדות ביכולת לנהוג באמפתיה ובאחריות כלפי הזולת.

נמשיך עם מאמרו של ד"ר בעז שלגי – "בין טראומה מתגלגלת לתקווה רדיקלית", בו הוא מבקש לבחון כיצד עשויה לצמוח תקווה לנוכח פגיעות טראומטיות חוזרות המערערות את תחושת המשמעות. תוך הישענות על הגותו של ג'ונתן ליר אודות "תקווה רדיקלית" ועל מושג האורפה אצל פרנצי, דן ד"ר שלגי באפשרות לחיבור מחודש לכוחות החיים מתוך המפגש הכואב עם הייאוש של המטפל ושל המטופל.

נעבור לפרק מאת פרופ' שרון זיו ביימן ופרופ' ענר גוברין – "מפציעים אל מול השברים: מבט על עקרונות הפעולה להתמודדות נפשית של יחידים וקהילות" מתוך הספר "מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה", בעריכתם של פרופ' זיו ביימן וד"ר בעז שלגי בהוצאת מודן. דרך תיאור התהוותה של סדרת ההרצאות "מפרשי נפש" בעקבות השבעה באוקטובר, מציגים המחברים עקרונות להתמודדות אישית וקהילתית עם טראומה, ובהם התייצבות, שייכות ונדיבות.

נסיים עם פרק לקריאה מאת דפנה מיטרני דגן - "מסע בעקבות התקווה - לברוא את האור" מתוך הספר "קו ארוך מחוק: מחשבות על תקווה בימי מלחמה" בעריכת ד״ר מירי רוזובסקי וד״ר מוריה דיין קודיש ובהוצאת שְׁתַּיִם. תוך שילוב בין פסיכואנליזה, מיתולוגיה ואמנות, בוחנת מיטרני דגן את היווצרות התקווה מתוך המפגש המשותף של המטפל והמטופל, ואת חשיבות התנועה בין תקווה "ניסית" לתקווה "מפוכחת" בתוך מפגש זה.