דפנה מיטרני דגן
לפניכם מאמרה של דפנה מיטרני דגן - "מסע בעקבות התקווה - לברוא את האור", אשר התפרסם בספר "קו ארוך מחוק: מחשבות על תקווה בימי מלחמה" בעריכת ד״ר מירי רוזובסקי וד״ר מוריה דיין קודיש מהוצאת שְׁתַּיִם. בספר מקובצות שמונה־עשרה מסות של כותבים נוספים, ביניהן פרופ’ מירב רוט, פרופ’ דנה אמיר וד"ר אורנה ראובן.
במאמרה, מציעה מיטרני דגן נקודת מבט חדשה באשר לחילוץ התקווה אל מול שבר וטראומה, באמצעות תנועה בין מיתולוגיה, פסיכואנליזה ואמנות, תוך ניתוח יצירותיהם של זאב אנגלמאיר ומשה גרשוני. בפתח הדברים, היא מציגה את המיתוס של פנדורה, בדבר הצרה והתקווה אשר נולדו מכד אחד. היא דנה בהקבלה בין מושג התקווה בסיפור המיתולוגי ליצירתיות כפי שהומשגה בכתבי ויניקוט, ומעלה את השאלה – מדוע נעלמה התקווה בראשית המיתוס?
במסגרת הדיון, סוקרת המחברת מושגי ליבה בשדה הטראומה, דרך המשגותיהם של ברומברג, פרויד, לאוב, בעז שלגי, יולנדה גמפל ואחרים. היא פונה אל האמנות, אותה תופסת כמרחב של בריאה ויצירה, בניסיון למצוא את התקווה. בתחילה, מנתחת מיטרני דגן את יצירתו של זאב אנגלמאיר לאחר מתקפת השבעה באוקטובר ואת התהליך שהתחולל בה במרוצת הזמן החולף. לאחר מכן, היא מסבה את המבט אל הטיפול הנפשי, אל תקוות המטופל והמטפל, ועוסקת בעבודה בשדה הטראומה בראי מחשבתם של שלגי ולאוב. היא מציעה כי העבודה הטיפולית באזורים אלה מחייבת מפגש אנושי אמיתי של המטפל והמטופל, אשר כרוך בחוויה משותפת של קריסה אל מחוזות הייאוש ואי הידיעה.
בתוך כך, מציעה המחברת התבוננות מחודשת במיתוס פנדורה עמו פתחה את הפרק, וגורסת כי "רק פתיחת הכד ושחרור חלקיקי הביתא אל המרחב המשותף הבינאישי הטיפולי, יכולה לאפשר לנו את עיכולם ועיבודם באמצעות פונקציית אלפא, וכתוצאה מכך את בריאת התקווה. מגע של כוח החיים וכוח המוות". בהמשך הדברים, היא מציעה הבחנה בין תקווה "ניסית" לתקווה "מפוכחת". היא אינה מתייחסת לתקווה אחת כבריאה ואחרת כפתולוגית, אלא מדגישה את התרומה של שתיהן ואת חשיבות התנועה ביניהן. היא ממשיכה ומפתחת את הרעיון בדבר התנועה בין החושך לאור, האופל לתקווה, דרך יצירותיו של הצייר והפסל משה גרשוני.
בסיום הדברים, מביאה מיטרני דגן את המשגתו של אייגן –"מחוז האמונה", חווית החיים מתוך פתיחות ותשוקה, ואת תפילתו של ויניקוט – "עשה שאהיה חי במותי". היא דנה בהדהוד שתפילה זו קיבלה לשיטתה לאחר השבעה באוקטובר: דווקא בעת הזו, אל מול מופעי דחף המוות, עולה החשיבות לחיות את החיים במלואם. להמשיך ולנוע במסע אחר התקווה.
בימים אלו, ימי מלחמה, עולה הצורך לדמיין וליצור את העולם שיבוא. לכתוב את הסיפור שלנו מחדש, כדי שנוכל להבין גם את מה שהיה. פעולת הכתיבה היא גם קריאת כיוון שניתן לכנותה בשם “תקווה”. איך אפשר לדבר על תקווה בימים קשים כל כך, כשהעבר עוד פעור, שותת, ההווה מאיים, והעתיד לוט בערפל? אולי כך: בזהירות, באמצעות קשת של קולות ומתוך רצון עז להשפיע על הסיפור שלנו.
הספר "קו ארוך מחוק" מקבץ שמונה־עשרה מסות של כותבים שונים, אנשי רוח, אומנים ופסיכואנליטיקאים – פרופ’ מירב רוט, פרופ’ דנה אמיר, נוגה פרידמן, יובל אביבי ועוד. הטקסטים מציעים מבט פסיכואנליטי, רעיוני ואומנותי, על מושג התקווה בישראל של היום. על האפשרות להרגיש אותה, או לפחות להבין את טיבה, בימים של פחד, ייאוש וכאב. המבטים השונים יוצרים מעין קליידוסקופ המאפשר הצצה על הכוח, הקושי וההכרח – לקוות. קו ארוך מחוק הוא מסמך תרבותי עמוק ומשמעותי. זהו ניסיון להחזיק את מה שנשמט. להחזיק מתוך הפצע המדמם את אפשרות התיקון וההבראה.
דפנה מיטרני דגן היא פסיכולוגית קלינית מומחית, מנהלת סניף 'עמך' רחובות והשפלה ופסיכולוגית ראשית. בעלת ניסיון רב בארץ ובארה"ב בפסיכותרפיה פסיכודינמית לאוכלוסיות מגוונות, מגיל ההתבגרות ועד בני הגיל השלישי. מדריכה פסיכולוגים קליניים ופסיכותרפיסטים.
