במסגרת הרצאתו, עסק גבי בונויט בתנועה המאפיינת את התקווה, אשר מגלמת את הפיכת הקונקרטי לאבסטרקטי. בתוך כך, הוא תיאר את הקושי ביצירת מרחב מטאפורי ואבסטרקטי כאשר אנו נמצאים תחת התקפה ובתוך מרחב טראומטי. בדבריו, דן בונויט בתפקיד המטפלים והמטפלות בהחזקת התקווה, תוך התייחסות להגותם של ויקטור פרנקל, אדית אווה אגר וכן לדמויות שונות אשר החזיקו ושימרו את התקווה גם בעת מלחמות ובמצבי קיצון.
