גבו וייס
ספרי "פסיכותרפיה דו" מציג היבט מסוים מדרך החשיבה הטיפולית שלי, השייכת לזרם של זן, כפי שמתבטא באמנויות הלחימה המסורתיות ובחיבורן לפסיכותרפיה. גישתי מושפעת מהמקורות העתיקים של הבודו היפני (דרך הלוחם BUDO), ובפרט כתיבתו של מוסאשי (ספר חמשת הטבעות), פונקושי (מייסד הקראטה) ואושימה (תלמידו של פונקושי ומפיץ הקראטה במערב) ומדרכם המועברת אליי דרך המורים שלי לקראטה החל מילדותי בקיבוץ ועד היום. למידה זו משתלבת עם עולם הפסיכותרפיה, הפסיכותרפיה המינית והעבודה עם זוגות וקבוצות. בחיבור זה בין הדרכים (דרך הפסיכותרפיה ודרך אמנויות הלחימה) עסקתי וניסיתי לפתח בפגישות ההדרכה שלי על פסיכותרפיה בשנים האחרונות. צורת החשיבה העיקרית הנה אינטואיטיבית, פיזית ותנועתית, ואינה מילולית בעיקרה. בדיוק כמו בעולם אמנויות הלחימה, המטפל נדרש לנוכחות מלאה וברורה בטיפול, להבנת המרחב והסיטואציה, זיהוי מלכודות וסכנות לצד הזדמנויות לאפשרויות לפריצת דרך במטרה להגיע להכרעה.
מטפלים שקראו את הטיוטות של ספרי או שמעו אותי מרצה על הדרך המתוארת בו, מציינים את השוני הברור בין קרב ובין טיפול "הרי טיפול זה לא קרב, אולי ההיפך מזה". נקודה זו מקבלת מענה לאורך הספר, אך כבר בשלב זה ניתן להגיד שיש אלמנטים זהים הקשורים לנוכחות ולעומק המפגש. כמו כן, אני בטוח שכל מטפל יכול לזהות את הקרבות או המלחמות המתנהלים במרחב הטיפולי: של המטופל עם פחדיו וחרדותיו, של המטפל עם חוסר בטחונו, עם המציאות שחודרת לטיפול, או עם פריצות בביטחון של הסטינג הטיפולי. אלו רק דוגמאות מעטות של איומים ממשיים היוצרים סיטואציה של קרב במרחב הטיפולי. כפי שכתוב בספר: ברור שהקרב אינו עם המטופל עצמו, או לפחות אינו אמור להיות כזה, אך הקרב מתקיים עם היריבים הנמצאים בתוכו ואשר כדי לנצחם הוא הגיע אלינו לטיפול. כעת, האם אנו מוכנים להילחם בהם יחד איתו?
אני מצרף בהמשך הדף את ההקדמה מתוך הספר ודוגמא לאחד הפרקים. את הספר כולו ניתן לראות ולהוריד ללא תשלום דרך הלינק המצורף:https://sites.google.com/site/psychotherapydo/
אין בגישה שאני מציג דבר לתת לאיש אמנויות הלחימה, אולי רק את האזכורים של המורים הגדולים שבתוכו. אני פונה בדפים אלו לאנשים העוסקים במפגש הבין אישי הרגיש שבין מטפל ובין מטופל, משפחה או קבוצה, או בין מדריך לבין מודרך. למפגש השביר והעדין שבין מחנך לתלמידיו, בין הורים לילדיהם ובין בני זוג. בזמן הכתיבה, עמדו מול עיניי תמונות ממפגשים טיפוליים, ולכן עיקרו יעסוק בטיפול. תקוותי היא כי אוכל להעביר מעט מרוח הבודו ואמנויות הלחימה המסורתיות, המשתרגות באמנות הטיפול הפסיכותרפויטי. אציג כאן רגעים ושניות בודדות מתוך מפגשים טיפוליים ואבדוק אותם בעיניו של לוחם. מתוך הסתכלות זו ניתן לראות את משקלה של שנייה, של רגע מסוים, של דפוס חוזר בתוך המפגש הטיפולי, רגע שבקרב יכול להיות מכריע באופן חד וברור, ואילו במפגש הטיפולי, גם אם אין בו הכרעה של חיים ומוות, יש בו, או בכמה רגעים החוזרים על עצמם, הרס של היכולת לשמור על היציבות והביטחון של המפגש המרפא.
"הקראטה מתחיל ומסתיים בקידה" (פונקושי). גם פגישה מתחילה בקידה. הקידה היא הדדית. ללא הבדלי דרגה, ותק ומקצוע. תמיד. הקידה היא אמירה ברורה: אני מכבד אותך. שנינו מכבדים את הדרך בה אנו הולכים במפגש זה. לפעמים בטיפול אני קורא לזה "מסע משותף". לתפקידי יש חשיבות כמדריך כמורה (סנסיי), גם בקראטה וגם בטיפול או חינוך, אך בשום פנים אין זה אומר כי ערכי רב יותר או שאני ראוי לכבוד מיוחד. תמיד חשתי, ועד היום אני רוכש כבוד רב למוריי ומדריכיי, כבוד הנובע גם מתוך יכולתם הענווה לעשות ריי לכיווני, בעוד אני עושה זאת לכיוונם, גם כילד אשר אינו יודע דבר ברזי הדרך. הקידה היא גם הצהרה על אחווה ושותפות. ללא קידה יהיה קשה לנוע על הדרך, נצטרך להגיע לשלב בו נצליח לעשות ריי מהלב. משימה קשה היא לעשות ריי לאויב, לאחר - יריב, או מטופל התוקף אותי, מאיים עליי, מסכן ומשפיל אותי. אך זו אמנות גבוהה שיש לשאוף אליה. פעמים רבות בעבודתי עם מטופלים מבוגרים, ילדים או נערים המאיימים ופוגעים בסביבתם ומנסים אף לפגוע בי, הרגע בו הצלחתי לחייך אליהם בנינוחות, מתוך כבוד וחמלה וללא כל פחד, היה רגע השינוי במצבם. בעבודתי עם מטופלים עם נכויות שונות, אני חווה את רגע הקידה בתחילת הטיפול כמשמעותי ביותר. אדם עם לקויות קשות, לעיתים קרובות לקויות שהוא מתבייש בהן, חש חסר ערך בגללן ונבוך להתייצב מול העולם, מתיישב מולי, מול המטפל היושב בבטחה בקליניקה שלו. עיניו מופנות למטה ומתרוממות לכיווני בחשש ומבוכה, כשהשאלה שעומדת בינינו כרגע היא: האם אעשה ריי אמתי לכיוונו. עלייך להתכוון לכך בכל ליבך. ללא ריי לא יתאפשר קשר בו המטופל יוכל לבטוח בי כשותף ומנחה במסע שהוא לעיתים קרובות מפחיד ומסוכן שעומד לפנינו. לעיתים המצב הוא הפוך, בו המטופל אינו מוכן לעשות ריי לכיוון המטפל. מטופל הרואה עצמו כמומחה בתחום הטיפול בעצמו, מתיישב מולי ואומר "אני מומחה על! איך אתה תוכל לעזור לי?!". זו דוגמא למקום בו המטופל חש מאוים מידי בכדי לבצע ריי, מטופל זה קורא אותך לקרב ולא לעבודה משותפת. ועליי לזכור כי המטרה הגבוהה ביותר של הקראטה היא למנוע קרב. השאלה כאן היא כיצד תוכלו להגיע למצב בו יתבצע באופן טבעי ריי לשני הכיוונים, עד שזה לא נעשה, אין דרך להתחיל את המסע.
לספר המלא לחצו כאן
