חיפוש

הזמן שניתן, הזמן שנלקח: ממד הזמן בטיפול מרחוק ובימי קורונה

פורסם על ידי פרופ' דנה אמיר

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ
זְמַן לַכֹּל.
וְאֵין לוֹ עֵת שֶׁתִּהְיֶה לוֹ עֵת
לְכָל חֵפֶץ. קֹהֶלֶת לֹא צָדַק כְּשֶׁאָמַר כָּךְ.

אָדָם צָרִיךְ לִשְׂנֹא וְלֶאֱהֹב בְּבַת אַחַת,
בְּאוֹתָן עֵינַיִם לִבְכּוֹת וּבְאוֹתָן עֵינַיִם לִצְחֹק
בְּאוֹתָן יָדַיִם לִזְרֹק אֲבָנִים
וּבְאוֹתָן יָדַיִם לֶאֱסֹף אוֹתָן,
לַעֲשׂוֹת אַהֲבָה בַּמִּלְחָמָה וּמִלְחָמָה בָּאַהֲבָה.

וְלִשְׂנֹא וְלִסְלֹחַ וְלִזְכֹּר וְלִשְׁכֹּחַ
וּלְסַדֵּר וּלְבַלְבֵּל וְלֶאֱכֹל וּלְעַכֵּל
אֶת מַה שֶּׁהִיסְטוֹרְיָה אֲרֻכָּה
עוֹשָׂה בְּשָׁנִים רַבּוֹת מְאוֹד.

אָדָם בְּחַיָּיו אֵין לוֹ זְמַן.
כְּשֶׁהוּא מְאַבֵּד הוּא מְחַפֵּשׂ
כְּשֶׁהוּא מוֹצֵא הוּא שׁוֹכֵחַ,
כְּשֶׁהוּא שׁוֹכֵחַ הוּא אוֹהֵב
וּכְשֶׁהוּא אוֹהֵב הוּא מַתְחִיל לִשְׁכֹּחַ.

וְנַפְשׁוֹ לְמוּדָה,
וְנַפְשׁוֹ מִקְצוֹעִית מְאֹד
רַק גּוּפוֹ נִשְׁאַר חוֹבֵב
תָּמִיד. מְנַסֶּה וְטוֹעֶה
לֹא לוֹמֵד וּמִתְבַּלְבֵּל
שִׁכּוֹר וְעִוֵּר בְּתַעֲנוּגָיו וּבְמַכְאוֹבָיו.

מוֹת תְּאֵנִים יָמוּת בַּסְּתָו
מְצֻמָּק וּמְלֵא עַצְמוֹ וּמָתוֹק,
הֶעָלִים מִתְיַבְּשִׁים עַל הָאֲדָמָה,
וְהָעֲנָפִים הָעֲרֻמִּים כְּבָר מַצְבִּיעִים
אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ זְמַן לַכֹּל.

יהודה עמיחי

בשיר הזה, אחד האהובים עלי מנעורי, יהודה עמיחי מדבר על הדחיסות של הזמן. מול אשליית הזמן הליניארי – זה שבתוכו "עת לכל" – זה שבתוכו אפשר לשנוא ברגע מסוים ולאהוב ברגע אחר, למשל, או לאבד ברגע אחד ולמצוא ברגע אחר – זמן החיים האנושי הוא זמן שבתוכו אנחנו אוהבים ושונאים ובוכים וצוחקים "בבת אחת", כלומר אנחנו מצויים לא רק בתוך ה"אין זמן" אלא גם בתוך איזה "בו-בזמן" של חיים ומוות, של טוב ורע, של סופי ואינסופי. לא, כמו שהיינו אולי מבקשים לעצמנו, ראשית מאבדים ואז מחפשים, או ראשית מוצאים ואז שוכחים - אלא מאבדים ומחפשים ומוצאים ושוכחים בו-זמנית. כלומר רגעי החיים העזים ביותר שלנו כבר מחזיקים בתוכם, בלב התרחשותם, את אפשרות חדלונם.

הזמן הטיפולי מחזיק את הבו-זמניות הזאת ביתר שאת. בתוך הזמן הטיפולי יש מתח מתמיד בין הזמן לבין ה"אל-זמן": בין הזמן הליניארי שהכיווניות שלו היא כיווניות מצטברת, לבין ה"אל זמן" שהוא הזמן המעגלי, זמן הלא-מודע.

'אל-זמן' וזמן טראומטי

מירב רוט, בספרה "מה קורא לקורא" (2017), מציעה כי הקריאה מאפשרת מימוש רגעי של כמיהת הקורא לחרוג מעבר למגבלות הזמן העכשווי שהאדם לכוד בתוכו. בדומה למושג שטבע ליפטון, 'אל-מוות סימבולי', היא מציעה את המושג 'אל-זמן סימבולי' על מנת לאפיין את הכמיהה הזאת.

היא כותבת:

פנטסיית ה'אל-זמן הסימבולי' מעניקה הזדמנות לתיקון התרחשויות שכביכול תם זמנן. על פי מלאני קליין, האדם נולד עם דחף לתיקון. בעמדה הפרנואידית-סכיזואידית פנטסיות התיקון הן מאניות וגרנדיוזיות, כמו פנטסיית האל-זמן שמשיבה את הזמן לאחור ומוחקת את הקלקול והנזק שנגרם במציאות. לעומת זאת, אחד ההישגים הנפשיים החשובים של העמדה הדפרסיבית על פי קליין הוא בתנועה שהנפש עושה מניסיונותיה להתכחש למציאות אל ההכרה במורכבות של המציאות ולעבר ההבנה שהנפש של ה'עצמי' ושל ה'אחר' כוללת טוב ורע, בנייה והרס. עמדה זו מכירה בחלקיות ובנזקים הנובעים מן האחרים, מן המציאות וגם מן העולם הפנימי, והיא מובילה את האדם לנתיב של תיקון. מתוך דחף התיקון האדם מוצא בעצמו כוחות יצירה ועשייה.

(עמ' 190)

האל-זמן, לפי התפיסה שמציעה מירב רוט, יכול להופיע בשני מצבי צבירה: הוא יכול להיות אל-זמן גרנדיוזי, כזה המבוסס על הכחשת הזמן הדפרסיבי, והוא יכול להיות אל-זמן דפרסיבי, המאפשר חריגה מן הזמן האקטואלי לא כצורה של ביטול אלא כצורה של תיקון המבוסס על מלאכת אֵבל ועל מלאכת בדיעבד.

העיסוק שלי בזמן החל דווקא בחקר הזמן הטראומטי (2018). הזמן הטראומטי הוא, במובנים מסוימים לפחות, זמן מעגלי: זמן שאיננו נחווה כרצף ליניארי אלא כהווה נצחי, בלתי משתנה, שאיננו מקושר לעבר ואיננו מוביל לעתיד. בתוך כך, כך גיליתי, גם בתוך נרטיבים של עדות טראומטית ישנה יותר מתפיסת זמן אחת: ישנם נרטיבים של עדות טראומטית המצויים באופן מוחלט בתוך האל-זמן של המאורע הטראומטי, זה שקתי קרות (1996) טענה שמצד אחד אי אפשר לזכור ומצד שני אי אפשר לשכוח, ולעומתם נרטיבים של עדות טראומטית שמצויים בעת ובעונה אחת בתוך הזמן והאל-זמן, כלומר בתוך האפשרות הבו-זמנית להיות ולחרוג, לזכור ולשכוח.

זמן טיפולי

לא במקרה ישנו אזור חפיפה משמעותי בין הזמן הטיפולי והזמן הטראומטי: שכן גם הזמן הטיפולי איננו זמן בעל כיווניות אחת אלא זמן הפונה קדימה ואחור, מתמקם חליפות בהווה ובעבר ולמעשה יוצר מעין הווה מתמשך המכיל את הזמנים השונים באופן מעובה ודחוס. לכן אפשר לחשוב גם על הזמן הטיפולי במונחי מטאפורה ומטונימיה: ישנם רגעים בתוכו שבהם תפיסת הזמן היא תפיסה מטפורית, מפותחת, כזו האוחזת בו-זמנית את הזמן הליניארי ואת האל-זמן של הלא מודע; וישנם רגעים אחרים שבהם חווית הזמן היא מטונימית, כלומר היא חווית אל-זמן המכחישה לחלוטין, לפחות למשך זמן מסוים, את עצם הליניאריות של הזמן, או את עצם חלוף הזמן.

כמו שכולנו יודעים, חמישים דקות מרכיבות יחידת זמן בעלת משך משתנה: לרגעים הן נדמות כנצח, ברגעים אחרים הן חולפות ביעף. לא מדובר רק בפער התמידי בין הזמן הסובייקטיבי, הפנימי, לבין הזמן האובייקטיבי, הקלנדרי. מדובר בפער הקשור גם באחר/ת, במקרה הזה המטופל או המטופלת, החולקים איתנו לכאורה את אותו זמן – אך למעשה מצויים בתוך זמן שונה לגמרי. במילים אחרות, גם כשבאופן גלוי אנחנו חולקים עם המטופלים שלנו תפיסת זמן מטפורית – כזו המודעת, בין השאר, לממד הליניארי ולכיווניות הליניארית – באופן סמוי כל אחד מן השותפים לצמד הטיפולי מצוי גם בתוך הממד המטונימי של האל-זמן, כלומר בתוך חווית זמן מוחלטת האופיינית יותר לתהליכי חשיבה ראשוניים מאשר לתהליכי חשיבה שניוניים מפותחים. לרגעים, אמנם, הזמנים מסונכרנים: שני השותפים לצמד הטיפולי עשויים להרגיש, למשל, בתוך הסינכרון הרגעי הזה, שהזמן קפא, או להיפך – שהוא אזל עוד לפני שהחל להצטבר ביניהם. אך ברגעים רבים אחרים הזמן של האחד או האחת איננו הזמן של האחר או האחרת.

זמן שניתן מול זמן שנלקח: מחשבות על טיפול מרחוק

מעבר למתח בין הזמן המטפורי והזמן המטונימי, או בין הזמן והאל-זמן, הזמן יכול לשאת איכויות שונות עבור האחד ועבור האחר: למשל עבור האחד או האחת זהו זמן שניתן, כלומר זמן הקשור בתחושה של נדיבות, של רוחב לב, של מרחב פנימי סבלני – ואילו עבור האחר, או האחרת, זהו זמן שנלקח: זמן הקשור בתחושה של צרות עין וקוצר רוח.

מתי אנחנו בתוך מרחב "הזמן שניתן", ומתי אנחנו בתוך מֵיצָר "הזמן שנלקח"? ובהקשר הנוכחי – האם ובאיזה אופן הטיפול מרחוק משנה את היחס בין זמן לאל-זמן, או בין זמן מטפורי וזמן מטונימי, או בין זמן שניתן וזמן שנלקח?

עולָה בדעתי עכשיו מטופלת שבמפגשים הרגילים איתה פעמים רבות הרגשתי שאנחנו בתוך "זמן שנלקח". לזמן הייתה איכות צמיגה, דביקה, חומסת, נטולת אוויר; ודווקא במפגש מרחוק איתה הזמן שנלקח הפך, מעשה פלאים, לזמן שניתן, וקוצר הרוח שעוררה בי פינה את מקומו באופן שלא הבנתי עד תומו לרוחב לב סבלני.

מה יצר את השינוי?

תוך כדי כתיבת הדברים האלה עולה בדעתי המחשבה שהעובדה שאנחנו ממוקמות משני עבריו של מסך יצרה איזה הכרח לנוע זו כלפי זו. זה קשור אולי באיזו התכוונות שהטיפול מרחוק מייצר אצל שני הצדדים: הגוף רוכן קדימה, ישנה איזו חרדה הקשורה בכך שהמסך עצמו קופא מפעם לפעם בשל עומסי הרשת וחולשת החיבור, כלומר ישנה איזו "השתדלות נוספת", במילותיה של דליה רביקוביץ, הקשורה דווקא בקושי "לְהַשִּׂיג אוֹתְךָ כֻּלְּךָ".

במילים אחרות, דווקא החלקיות של המסך, של תמונת הפנים ללא גוף, יוצרת איזה ניסיון לא מודע "להשיג את האחר כולו". הניסיון הזה להשיג את האחר מחולל איזו התכוונות – אולי סוג של ערנות – המחליפה את הלך הרוח של ה-reverie שהוא הלך רוח של הרהור, כזה הקשור בפנייה פנימה ולא בפנייה החוצה, כזה המרשה לעצמו חיבורים יותר רופפים, חופשיים, ואיננו עסוק דווקא בקשירת קשרים הדוקים בין אלמנט אחד למשנהו; כזה הקשור, אם תרצו, בזמן המטונימי ולא בזמן המטפורי, או באל-זמן ולא בזמן.

במפגש הטיפולי הממשי לזמן יש רשות להיות מה שהוא. הוא לא רק דינאמי, אלא גם ספציפי וייחודי, כלומר מאפיין טיפולים שונים באופנים שונים, ומאפיין גם רגעים שונים באותו טיפול באופן שונה. ואילו בטיפול מרחוק כל מה שהיה מובן מאליו דורש הבניה מחדש. לכן אנחנו מהנהנים יותר, לכן אנחנו מוצאים את עצמנו לעיתים מתאמצים להתנסח באופן בהיר יותר ודחוס יותר, חשים, אולי, שהעמעום המהורהר, שבמפגש הרגיל הוא חלק ממה שיוצר את המרחב הטיפולי – איננו עובד באופן המוכר לנו כשהמרחב איננו מתוח בין גוף לגוף אלא בין מסך למסך. במילים אחרות, הטיפול מרחוק מכניס באופן חד ומודגש יותר, ולא רק משום שהשעון מהבהב מצידו התחתון של מסך המחשב, את ממד הזמן הליניארי, האקטואלי.

לייצר מחדש את האל-זמן

המשימה הגדולה של הטיפול מרחוק היא אפוא לייצר מחדש את האל-זמן. להצליח לכונן מרחב לא מתוזמן, מרחב שנע בין הסינכרוני והאַ-סינכרוני במובן זה שהוא מאפשר גם מצבי נדידה. בתוך כללי המפגש ב"זום" – ה"זום" שעל השאלה "איפה?", המובנית לתוך ההזמנה הרשמית, עונה בשליחת קישור המוביל למרחב שהוא הכל חוץ ממקום – אנו נכפים אפוא, בלית ברירה, לחשוב מחדש גם על שאלת ה"מתי".

מרחב ה"מתי" הטיפולי הוא לאין ערוך יותר מרחב של היסטוריוּת מאשר מרחב של היסטוריה. הוא איננו עוסק בעובדות אלא בהבניה שלהן, לא בסיפור אלא במספר. דווקא בזמנים "היסטוריים" כמו הזמן הנוכחי, זמנים שבהם אנחנו נתבעים, מרצון או שלא מרצון, להתייצב בתוך מה שמכונה "מפת ההיסטוריה" – השאלה הגדולה היא איך לייצר מחדש דווקא את מפת ההיסטוריוּת: את אותו מרחב מלא דמיון ואישי הנעדר דחיפות מציאותית, אולי המרחב היחיד שבתוכו הדיאלוג הטיפולי יכול בכלל להתנהל, ויש אומרים שהוא אפילו המטרה של כל דיאלוג טיפולי באשר הוא.

הסופר הצרפתי ז'ורז' פרק, בספר "W או זיכרון הילדות", העוסק בזיכרונותיו מתקופת מלחמת העולם השניה, כותב על המתח בין מה שהוא מכנה "ההיסטוריה", או "ההיסטוריה בהא הידיעה" – לבין סיפור חייו שכדי לכתוב אותו עליו להשתחרר, לפחות במובן מסוים, מן ההיסטוריה האובייקטיבית:

שנים רבות התנחמתי במחשבה שאין לי היסטוריה: האובייקטיביות היבשה שלה, ודאותה המדומה, תומתה וזכותה סוככו עלי, אבל מפני מה סוככו עלי אם לא מפני ההיסטוריה שלי, מסיפור חיי, מן ההיסטוריה המיוחדת לי, אשר לא הייתה, כפי הנראה, לא יבשה, לא אובייקטיבית, לא ודאית לכאורה ואף לא תמה וזכה?

(עמ' 13)

בהמשך הוא כותב:

הייתי פטור ממנה [מן השאלה מהי ההיסטוריה שלו – ד.א.]: היסטוריה אחרת, ההיסטוריה בהא הידיעה, ההיסטוריה וגרזינה, כבר השיבו במקומי: המלחמה, המחנות.

(שם)

מלאכת הבחנת ההיסטוריה האישית מזו הכללית היא אכן אחת המלאכות הספרותיות והטיפוליות הקשות ביותר. כמה קל, אומר פרק, לעשות שימוש בהיסטוריה האובייקטיבית כדי למחוק את זו הסובייקטיבית. כמה קל לעשות שימוש בהיסטוריה על מנת למחוק את הביוגרפיה. ההיסטוריה "בהא הידיעה" אכן עשויה לשמש לרבים מאיתנו כאופן של מילוט, תוך שהיא משאילה לנו את ניסוחיה ומספקת לנו באמצעותם מעטפת מלאכותית והקשר הפוטר אותנו מן הצורך לחקור את עצמנו בתוכו. לכן אפשר לומר אולי שברגעים "היסטוריים" מן הסוג שאנו נמצאים בתוכו כעת – רגעים שבהם העולם כולו, ולא רק המרחב הטיפולי, נמצא בתוך סוגריים – המשימה הטיפולית, בדומה למשימה הספרותית, היא לעזור למטופלים שלנו ליצור סוגריים בתוך הסוגריים: להשתחרר מעול ההיסטוריה הגדולה וההתמקמות המחייבת בתוכה, לטובת החזרה לביוגרפיה הפרטית של כל אחד ואחת מהם; להיחלץ מנרטיב ההדבקה וההידבקות הגלובאלי, לטובת החזרה להיסטורית ההדבקה וההידבקות הפרטית, היסטוריה המתעוררת ללא ספק ביתר שאת נוכח ההיסטוריה הכללית – אך בשום אופן איננה מצטמצמת לממדי הכלל הזה.

אולי זה ההבדל האמיתי בין הזמן שניתן והזמן שנלקח: הזמן שנלקח הוא הזמן ההיסטורי, הזמן שעמדת היחיד מופקעת בתוכו תדיר לטובת הכלל; ואילו הזמן שניתן הוא האל-זמן הביוגרפי, זה המאפשר לנו לדחוס ולפרום, לקפל פנימה והחוצה, ודווקא מתוך החירות האינסופית הזו מאפשר לנו לכונן מחדש לא רק את הסיפור שלנו – אלא גם את המספרים שאנחנו.

על הכותבת - פרופ' דנה אמיר

פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, ראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה בחוג לייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה, משוררת וחוקרת ספרות.

מקורות

אמיר, דנה (2018). להעיד על העדים: ארבעה מודוסים של עדות טראומטית. ירושלים: מאגנס.

עמיחי, יהודה (1983). שעת החסד. ירושלים: שוקן.

פרק, ז'ורז' (1991). W או זכרון-הילדות (מצרפתית: אביבה ברק). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

רביקוביץ, דליה (1964). חורף קשה. תל אביב: דביר.

רוט, מירב (2017). מה קורא לקורא? ירושלים: כרמל.

Caruth, C. (1996). Unclaimed experience: Trauma narrative and history. Baltimore, MD: Johns Hopkins University Press