חיפוש

עדיף שהיה מת במלחמה: התאבדות והשפעתה על בני המשפחה

פורסם על ידי ד"ר שירלי אברמי

פתח דבר

"עדיף שהיה מת במלחמה" הוא, כפי שכתב פרופ' יוסי לוי-בלז, ראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי על שם ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין, "ספר ראשון בישראל, ואחד הראשונים בעולם, המתמקד בהווייתם של שארי ההתאבדות, ומאפשר הבנה של הווייתם הייחודית". הספר, שפורסם לאחרונה (2020), מתייחס להשפעותיה השונות של התאבדות על ארבע קבוצות שארים: הורים, אחים, ילדים ובני זוג של אנשים שהתאבדו, ולכל אחת מן הקבוצות מוקדש פרק בספר. בכל אחד מן הפרקים ניתן למצוא ראיונות שערכתי עם מרואיינים מהקבוצה הזו; ורקע תיאורטי ומחקרים העוסקים בהשפעת ההתאבדות, על כל קבוצה בנפרד.

לצד זאת, ניתן למצוא גם פרקים העוסקים בראייה נרחבת יותר על אובדנות: פרק המציג את ההתאבדות כפי שהיא מוסברת על ידי דיסציפלינות שונות (עמ' 18-35) ומביא את עמדות החברה כלפי התאבדות (עמ' 36-39), וכן פרק העוסק בניתוח 'ההיררכיה של השכול', אשר גם נתן לספר את שמו. 

שארי התאבדות

את המונח "שארי התאבדות" (Suicide Survivors) טבע לראשונה פרופ' אלברט קיין, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת מישיגן, במחקר-חלוץ בנושא זה שערך בשנת 1969 (Cain, 1972). את המונח "שארי התאבדות" הוא הגדיר כ"אנשים הקרובים למי שהתאבד, כולל בני משפחה, חברים, עמיתים, מורים, רופאים, וכל מי שנותר עם תחושות כלפי המת" (שם). לסוגיה זו מוקדש בספר הפרק "שארי התאבדות" (עמ' 47-49).

פרופ׳ קיין הגיע לחקר הנושא במקרה: במחקר המקורי שערך, הוא ראיין נשים וגברים שבני זוגם התאבדו, במטרה לזהות סימנים מוקדמים למעשה בקרב המתאבדים. מטרת מחקרו הראשוני הייתה מניעת מקרי אובדנות עתידיים. כלומר, לא האלמנים והאלמנות היו מושאי-מחקרו, אלא עולמם של בני זוגם, שהתאבדו. להפתעתו, קיין גילה כי הנחקרים ביטאו תחושות דומות, למרות נסיבות התאבדות שונות של בני זוגם, וביניהן, מצוקה, פחדים, חרדות והשפעות ארוכות-טווח כמו כעסים ורגשות אשמה, פחדים וחששות באשר לאפשרות שהתאבדות תתרחש שוב במשפחתם, שמירת ההתאבדות בסוד בשל הסטיגמה החברתית ועוד.

בנימה אישית: מסע אישי ושבירת קשר השתיקה

כשאבי התאבד הייתי בת תשע, תלמידה בכיתה ג'. תוך יום אחד ובאבחה חדה הוא נעלם מחיי כאילו לא היה שם מעולם. לפיכך, הספר הנוכחי הוא חלק ממסע אישי, שבו לא בחרתי, אלא שנסיבותיו נכפו עלי. אולם במסע זה צברתי כוחות אשר באמצעותם אני יכולה לסייע היום גם לאחרים. הספר "עדיף שהיה מת במלחמה" מהווה עבורי ציון דרך ומראה מקום במסע שנמצא עדיין בעיצומו. בתוך כך, תהליכי ההתמודדות והצמיחה האישיים שלי הובילו אותי לכתיבה ולחקירה, למפגשים מעוררי השתאות ולהתבוננות מעמיקה על אחרים, ואל עצמי פנימה.

המסע שלי החל במפגשים עם נשים וגברים שהוריהם התאבדו, התרחב לקרובי משפחה אחרים והמשיך בהיכרות מאוחרת עם אבי, שעם מותו זכרו נגדע מן הסיפור המשפחתי. המפגשים עם כל המרואיינים היו מטלטלים ומשמעותיים. מכל אחד מהם למדתי משהו ולקחתי איתי כצידה להמשך הדרך. אחד המרואיינים, "מתן" (כל הראיונות בספר מופיעים בשמות בדויים), אמר לי כי החליט לצאת למסע של הכרות מאוחרת עם אחותו שהתאבדה בהיותה בת שש-עשרה, משום שלא רצה ש"השם שנתן לה מותה" יהיה שמה היחיד. משפט זה שלח אותי למפגשים עם סיפור חייו של אבי, דרך דמויות מפתח אשר פגשנו לראשונה, אחי ואני, מתחנות חייו השונות, ולשתילתו מחדש בסיפור המשפחתי לאחר שנעקר ממנו.

בצעירותנו, אף אחד לא היה צריך לומר לנו שאסור לדבר על אבי או לשאול אודותיו – היה זה "מסר שתוק". סבתי, אמו, נהגה אף להגיד ש"יש דברים שהשתיקה יפה להם". עשרים וחמש שנים חלפו מהתאבדותו, עד שהבנתי כי השתיקה אינה יפה לְדָּבר, אלא שהיא מכוערת, ומְכַערת. לרוב, השתיקה נועלת את המשפחה שהתרחשה בה התאבדות בכאבה ובסודותיה, ובתוך המשפחה – כל אחד נסגר לתוך עצמו. אילולא הייתי יוצאת למסע לגילוי השפעות ההתאבדות על בני המשפחה ולגילוי מחדש של אבי וזכרו, אני מניחה שאֶחָי ואני היינו ממשיכים לא לדבר על כך בינינו עד היום.

השתיקה הזו, שנמשכה עשרות שנים, איננה יוצאת דופן. כשפָנְיה קלאוזנר, אמו של עמוס עוז, התאבדה, בנה היה בן שתים-עשרה. בן שישים ושלוש היה כשכתב את "סיפור על אהבה וחושך". כלומר, חמישים ואחת שנים חלפו עד שהעז לגעת בכאבה, ובכאבו; ואף הוא כותב בספרו, "על אמי לא דברתי כמעט אף פעם במשך שנות חיי, עד כתיבת הדברים האלה. לא עם אבי, ולא עם אשתי, ולא עם ילדיי, ולא עם שום אדם" (עוז, 2002).

מפִּרְקי הספר

באירוע השקת הספר "עדיף שהיה מת במלחמה", אמר פרופ' יורם יובל כי "פרויד טען ש'ביולוגיה היא גורל' – 'Biology is a destiny' – "וזה", הוסיף פרופ' יובל, "כמובן לא נכון". הדבר מהדהד את אחת מהשפעותיה של התאבדות על בני המשפחה והיא השאלה האם מדובר בתופעה גנטית או ביולוגית, שעלולה לחזור על עצמה. רבים מהמרואיינים בספר מזכירים את הפחדים הללו, הקשורים גם ל"שעון החיים" השונה הקיים במשפחות שחוו התאבדות. זהו ״שעון״ שבו מניין השנים נספר אחרת; הפרק, "גיל של מוות" (עמ' 108-114), מטפל בסוגיה זו בדיוק. במסגרת אותו שעון, הגיל שבו היו המתאבדים בעת מותם הופך לגיל שחוששים להגיע אליו, כי "אולי הגֶּן מתפרץ אז", כפי שאמר לי אחד המרואיינים. באותה נשימה, אותו הגיל עשוי לעורר תחושות הקלה כאשר עוברים אותו. כמו כן, גם השאלה "כמה ילדים יש לך?" מהלכת על התפר שבין עבר והווה עבור הורים למתאבדים ומייצרת מקור לכאב וקונפליקט, אותו חווים לרוב גם האחים הנותרים. קונפליקט לו הקדיש רועי אופנבכר (2017), שאחותו התאבדה, את כותרת ספרו "יותר מאחד, פחות משניים" – תשובתו לשאלה ״כמה אחים יש לך?״.

את הפרק "תופעת ההתאבדות" (עמ' 18-35) הקדשתי לשאלה ״מהי התאבדות?״ ומובאים בו הסברים ומחקרים מדיסציפלינות שונות העוסקים בשאלה. בין השאר, מוצגים בו מחקרים העוסקים בהיבטים הביולוגיים-רפואיים של ההתאבדות, כגון אלו של פרופ' גיל זלצמן ועמיתיו (2002); מובאת בו הבנתו הסוציולוגית של אמיל דורקהיים (1951) לנושא האובדנות לצד תיאוריות פסיכולוגיות שונות, החל מרעיונותיו של פרויד המובאים דרך כתביו של פרופ' ישראל אור-בך (1987), שהיווה עבורי 'מנטור' בחקר האובדנות ומניעתה ולזכרו הקדשתי את הספר, וכלה ברעיונותיה של אלבארז (1971). לבסוף, מובאת בפרק גם הכתיבה הפילוסופית על הנושא, שכן הוגים רבים עסקו בכתיבתם בשאלת ההתאבדות; כפי שניתן לראות למשל במשפט הפתיחה של אלבר קאמי (1979) ב'המיתוס של סיזיפוס' – "שאלה פילוסופית אמיתית ישנה רק אחת: להיות או לא להיות?".

על אף הקשיים הרגשיים הרבים המלווים את חייהם של שארי ההתאבדות והתהייה האם אובדנות היא שאלה של גנטיקה גרידא או לאו, צמיחה פוסט-טראומטית היא אפשרית, והיא אף חלק מהמסע שלי ושל רבים אחרים. נראה כי פרופ' יורם יובל צדק כשאמר: "הביולוגיה, אם אכן ישנם כאן רכיבים תורשתיים, אינה גזירת גורל". על פי לוי-בלז ווינטר (2020), על מנת להתגבר עליה, יש צורך לשתף אחרים במורכבות ובקושי בגילוי לב על מנת לייצר ולקבל תמיכה חברתית. בפועל, משמעות הדבר היא שבכדי לעבור תהליך של צמיחה פוסט-טראומטית יש צורך גם, ואולי בראש ובראשונה, להכיר בטראומה שהייתה. לשם כך יש להיפרד מן הסוד ומן השתיקות, מדינמיקות משפחתיות שהתקבעו והשתרשו, מהרגלים וממסורות. זוהי פרידה מורכבת, אולם שְׂכרהּ בצדה, בעיקר כי היא מאפשרת להפנות את האנרגיה העקרה שהושקעה בסודות ובהסתרתם, לעבר יצירת תקשורת מסוג אחר, בתוך המשפחה ומחוצה לה. יש לזכור כי עוצמתו של הסוד במשפחות שהתרחשה בהן התאבדות היא עצומה, וכעומקה – גם גודל תעצומות הנפש הנדרשות על מנת להיפרד ממנו.

על ההיררכיה של השכול

את ההשראה לשמו של הספר, "עדיף שהיה מת במלחמה", שאבתי מהתייחסותם של רבים מהמרואיינים להתאבדות של בן המשפחה שלהם. הביטוי "עדיף שהיה מת במלחמה", משקף את ההיררכיה של השכול ופירושו הוא כי אם כבר נגזר על בן המשפחה למות, עדיף שהיה מת במלחמה, מוות שנסיבותיו מכבדות את המת עצמו ואת משפחתו. המוות בהתאבדות, לעומת זאת, גוזר במקרים רבים על בני המשפחה חיים בצל סוד וסטיגמה, בושה והסתרה. זהו סולם נסיבות-המוות שבראשו ניצבים הנופלים בקרב ובתחתיתו – המתאבדים.

בעת כתיבת הספר, החלטתי לקרוא לפרק העוסק בהיררכיה של השכול בשם "עדיף שהיה מת במלחמה" (עמ' 189-200). לכך הוספתי תת-כותרת בשם "להתאבד בישראל", זאת משום שריבוי הדוגמאות והירידה לדקויות במדרג סוגי המוות ואופן אזכורו נדמו לי כחוויה ישראלית מאוד ש'זר לא יבין'. להפתעתי, כשהספר יצא באנגלית והגיע לקוראים בעולם (Avrami, 2016), התחלתי לקבל תגובות דומות מבני משפחה ממדינות אחרות. כך, כתבה לי אישה אמריקאית שאחיה התאבד עם שובו ממלחמת וייטנאם, כי חבל שלא נהרג שם. אֵם אחרת, שבנה חזר הלום-קרב מאפגניסטן, ציינה עד כמה קולע שם הספר לחוויה ולכאב שהיא מכירה כה היטב מקרוב ובאופן אישי. דוגמאות אלו מלמדות אותנו כי על אף שיש היבטים ייחודיים ופרטיקולריים בסיפורים שלנו, יש סוגי מכאוב שהם אנושיים ורחבים יותר ממה שיכולנו לשער: מדובר בחוויה אוניברסלית.

סיכום

כשכתבתי את הספר לא הבנתי עד כמה משמעותי הוא יהיה לקוראות ולקוראים שלו. לא הבנתי אז, כי עבור שארי ההתאבדות הוא יאפשר מעין "קבוצת תמיכה בהתכתבות". כפי שציינתי לאורך המאמר, שארי התאבדות חווים לרוב את השפעותיה במחשכים, בשל הבושה וההסתרה הנלוות לסיפור שלהם. דבר זה מקשה עליהם לגלות כי מה שעובר עליהם הוא חלק מתהליך האבל הטבעי המתרחש לאחר התאבדות, ולעיתים מונע מהם את האפשרות להיעזר באחרים ולקבל תמיכה. עצם ההבנה שהסוד, הבושה, הכעס, האשמה, הפחדים והתהיות, הינם מנת חלקם של רבים אחרים שעברו חוויה דומה לשלהם, מהווה תמיכה וחיזוק משמעותיים. אני מקווה שהספר הנוכחי, הוא בדיוק חיזוק מסוג זה.

מֵעבר לחשיבותו של הספר לשארי ההתאבדות, לסֵפר חשיבות ורלוונטיות רבה גם לנשות ואנשי המקצוע. לצד היותו כלי להבנה ולהיכרות מעמיקה עם תופעת ההתאבדות, ההסברים לה, השפעותיה והשלכותיה על שארי התאבדות – נדמה לי כי הנושאים בהם הוא עוסק, ביניהם הכעס ורגשי האשמה, התהייה האם זה יכול לקרות שוב והנגיעה מקרוב במוות, עם כל מה שהיא מייצרת, הינם גם נחלתם של מטפלים אשר חוו התאבדות של מטופל. לכן, אני מקווה כי בקריאה בספר יוכלו מטפלים אלו, כמו גם קוראים אחרים, לצד ההתרגשות והעצב שעשויים לעלות בהם מן הסיפורים הקשים, לשאוב כוחות מאופני ההתמודדות שבספר ומן הראייה האופטימית הניבטת ממנו.

לסיכום, התאבדות במשפחה היא כאבן המוטלת לבאר, כאשר דימוי זה נושא בעיניי שתי משמעויות מרכזיות. ראשית, ההתאבדות כאירוע מכונן, המזעזע את מי הבאר ומותיר אחריו אדוות שמסמנות את מעגלי השפעתו. השפעות אלו, כמו האדוות, מגיעות הרחק מן המוקד שיצר אותן. שנית, הדימוי מחזיק בתוכו גם את משמעותה של הבאר כמקור מים חיים, שהמתבונן אל תוכה יכול לראות בה את עצמו, אך גם את עומקם של הנביעה והשורשים שמהם עשויים סיפורי חיינו.

על הכותבת – ד״ר שירלי אברמי

שירלי אברמי הינה ד"ר (PhD) לעבודה סוציאלית. במסגרת עיסוקה בנושא האובדנות ומניעת התאבדות, היא פעילה ולשעבר חברת הנהלה בעמותת "בשביל החיים" למניעת התאבדות ולתמיכה במשפחות שיקיריהן התאבדו. במסגרת עבודה רבת שנים בכנסת ישראל ניהלה את ועדת העבודה, הרווחה והבריאות של הכנסת, כמו גם את מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) בכנסת. כיום מנהלת את יחידת הכנסת לפיקוח פרלמנטרי.

ספריה הנוספים: מטבעות הזיכרון (פרוזה, הוצאת צמרת, 2013); להביט אל האור (שירים וציורים, הוצאת עיתון 77, 2018). בקרוב עומד לצאת לאור ספר שיריה השני.

מקורות

אופנבכר, י. (2017). יותר מאחד, פחות משניים. תל אביב: מודן.

אור-בך, י. (1987). ילדים שאינם רוצים לחיות. רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר אילן.

לוי-בלז י., ווינטר, מ. (2020). "ימיך שחלפו תלויים על סף דלתי": תהליכי התמודדות וצמיחה בקרב בני משפחה שיקיריהם התאבדו. פסיכולוגיה עברית. אוחזר מתוך https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=4006

עוז ע. (2002). סיפור על אהבה וחושך. ירושלים: כתר. עמ' 581.

קאמי, א, (1979). המיתוס של סיזיפוס. תל אביב: עם עובד. עמ' 13.

Avrami, S. (2016). If Only He Had Died in the War: The Impact of suicide on Surviving Family Members. Tel Aviv: Ofir

Alvarez, A. (1971). The savage God – a Study of suicide. New York and London: Norton and Company

Cain, A. C. (1972). Survivors of suicide. Illinois: Charles C. Thomas

Durkheim, E. (1951). Suicide – A study in Sociology. Illinois: Free press

Zalsman, G., Frish, A., Apter, A., and Weizman, A. (2002). Genetics if Suicidal Behavior: candidate association Genetic Approach. Israeli Journal of Psychiatry and Related Sciences 39(4)252-261