שישה הרהורים על נוכחות אנושית

04.03.26

פרופ' דנה אמיר

א. בשירה Kindness כותבת המשוררת הערביה-אמריקנית Naomi Shihab Nye:

,Before you know kindness as the deepest thing inside"
.You must know sorrow as the other deepest thing
.You must wake up with sorrow
You must speak to it till your voice
"catches the thread of all sorrows

אני חושבת על ההצבה שלה בשורות הללו את הצער כתנאי, כמצע שרק בהינתנו יכול להתקיים גם חסד, או יכולה להתקיים עדינות אנושית. היכולת לאחוז בחוט המחבר את כל מיני הצער היא היכולת לאחוז בחוט המחבר את כל מיני האנושיות, לא רק מפני שאין אנושיות בלא צער, אלא גם בשל ההבנה שהצער לעולם איננו שייך רק לצידו האחד של העולם, או לסוג אחד של גילום אנושי. זהו צער העולם, צער שכל עברי העולם חולקים ביניהם ולכן הוא כבר, תמיד, החוט השזור בין העברים האלה.

ב. היכולת להיחלץ ממצבי אסון דומה ליכולת להיחלץ מבין הריסות. היא קשורה באפשרות לדמיין בעיני הרוח נתיב חילוץ, יד המושטת אלינו מן העבר האחר דווקא ברגע שבו הנתונים המציאותיים דוחקים בנו להרים ידיים. זהו הכוח לחרוג מן המציאות האקטואלית אל עבר מציאות אפשרית. הכוח הזה לא רק מאפשר לשאת את המציאות האקטואלית; הוא גם התנאי לכך שהמציאות האקטואלית לא תהיה זו שתשרטט את הגבול האחרון.

ג. את אחת הדוגמאות היפות לכוח הזה מצאתי בראיון עם נער בן 16 שנחטף לעזה והוחזק, עם אחותו בת ה-13, בבידוד במשך 50 יום; שגילה, כשחזר מן השבי, שהוריו נרצחו ושאין לו בית לחזור אליו – ושסיפר שכשהועבר לידי הצלב האדום הרגיש צער על האזרחים העזתיים, שברור היה לו שסובלים כמוהו: "אני מצטער עליהם בגלל שהם נשארים פה", אמר לאחותו, "ואנחנו הולכים הביתה". המילים האלה לא רק מגלמות את הערכיות האנושית של הנער הזה, ושל הבית שבו גדל וחונך; הן מביאות לידי ביטוי את היכולת שלו לדמיין, גם בלב האסון הפרטי הנורא מכל, עולם שבו הצער האחד איננו מוחק את הצער האחר, ממש כשם שפעולת ההצלה של האחד איננה סותרת את אפשרות ההצלה של האחר הזקוק לה.

ד. דורי לאוב (2005) טען לא פעם שאחד האפיונים של מצב טראומטי הוא שהוא מותיר את מי ששרד ללא נמען לפנות אליו, לא מחוצה לו ולא בתוכו. האובדן הטראומטי של האובייקט הטוב משחרר בתורו נגזרות בלתי מנוטרלות של דחף המוות ומעצים את השפעתן, והן, בתורן, חותרות עוד ועוד תחת האובייקטים הטובים והקשר איתם. התיקון למצב הזה, טוען לאוב, יכול להיות רק באמצעות יצירה מחודשת של "מחסה של נוכחות אנושית" היכול להעניק חוויה של הכלה ומשמעות לבלתי נסבל. אך נוכחות אנושית איננה קשורה רק באחר המוכן להתייצב למעננו; היא קשורה, לא פחות מכך, בנכונות שלנו להתייצב למען האחרים הממוקמים מכל צידי האירוע, מכל צידי הצער. בכל פעם שאנחנו מצליחים להעניק מחסה אנושי לצערו של האחר – אנחנו משיבים לעצמנו תמונת עולם שאנחנו רוצים לחיות בו; אנחנו משיבים לעצמנו את האופק שהמציאות האקטואלית מפקיעה מאיתנו פעם אחר פעם תוך שהיא מציבה תחתיו אופק מדומה: אופק המסתווה לגילומו של עתיד כשלמעשה הוא איננו אלא חזרה כפייתית, הרסנית, על העבר.

ה. בימים האחרונים הגיע אלי סרטון שבו מצולמת נבחרת כדורגל הנשים הלאומית של איראן כשהיא מסרבת לשיר את המנון המשטר במשחק הפתיחה של גביע אסיה. המצלמה נעצרת על שתיים מהן: הראשונה היא אישה צעירה, חברת הנבחרת, הניצבת בין חברותיה, עוטה חיג'אב, עיניה הכהות מישירות מבט קדימה, אל הקהל ומעבר לו. לרגע, כשהסירוב הופך מול עיני הקהל לעובדה מוגמרת, היא מחייכת חיוך קטן של ניצחון, חיוך הנראה כמופנה אל עצמה, כמו מאשר איזה הישג שבינה לבינה. מיד לאחר מכן נעה המצלמה אל פניה של המאמנת הצופה בהתרחשות מן הצד, מחייכת בעיניים דומעות מגאווה. משהו בחיבור בין הפניית המבט קדימה של האישה הצעירה – לבין מבטה של המאמנת המבוגרת יותר, המייצגת דור שלא ידע את האפשרות לסרב ואף על פי כן הצליח לגדל נשים צעירות מסרבות, חולמות – מצביע על כך שזרעי הסירוב למציאות האקטואלית, זרעי ההתעקשות על החופש לחלום מציאות אפשרית, כבר מצויים שם וכאן, מדור דור. הכוח של הליריות האנושית הוא הכוח לסרב לכוחות ההרס. אני מאמינה בכוח הזה. אני מאמינה ביכולת ליצור קהילה שיודעת לסרב ויודעת לחלום, קהילה שאיננה מוותרת, גם כשהיא קבורה עמוק תחת הריסות הזמן הזה, על הזכות לכוון את עצמה אל עבר אופק ועתיד.

ו. Naomi Shihab Nye מסיימת את השיר בשורות הבאות:

,Then it is only kindness that makes sense anymore"
only kindness that ties your shoes
,and sends you out into the day to gaze at bread
only kindness that raises its head
from the crowd of the world to say
,It is I you have been looking for
and then goes with you everywhere
".like a shadow or a friend

הנוכחות האנושית היא בת הלוויה שלנו לא רק באזורי שבר ואסון. לא פחות משהיא סוללת את דרכנו החוצה מכל סוגי המבוי הסתום, היא גם זו המאפשרת לנו להעריך את המחוות הפשוטות שבלעדיה היו הופכות מובנות מאליהן. בכל פעם שאנחנו מסכינים עם ההרס אנחנו משתפים פעולה עם הפיכתו לחלק מן השגרה השקופה. רבות נכתב על הבנאליות של הרוע ועל האופן שבו היא שואבת את כוחה בדיוק מן היכולת הזו להסתוות כצו השעה, כשליחות, כהרגל. מעט מדי נכתב, אם בכלל, על האופן שבו הבנאליות של הרוע הופכת גם את הטוב לבנאלי, לשקוף, לבלתי נראה. אבל הטוב הזה הוא הכוח היחיד שיכול להרים לא רק את ראשו, אלא גם את ראשנו, מתוך הערב הרב הזה. הוא הכוח היחיד שעתיד להפנות את מבטנו קדימה, אל הזמן במלוא יופיו: לא "הַזְּמַן הַמִּסְתּוֹבֵב הַחוֹזֵר", כמו שכותב עמיחי (שביט, 2014) באחד משיריו הגנוזים , אלא "הַזְּמַן הַזּוֹרֵם וְהוֹלֵךְ".

על הכותבת - פרופ' דנה אמיר

פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית-מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל; ראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה בבית הספר לטיפול, ייעוץ והתפתחות האדם באוניברסיטת חיפה; יו"ר תכנית "זרמים" לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, בית הספר למדעי הפסיכולוגיה, אוניברסיטת חיפה; משוררת וסופרת. הוציאה לאור שבעה ספרי שירה, ארבעה ממוארים בשירה ופרוזה וחמישה ספרי עיון פסיכואנליטיים שראו אור בעברית ובאנגלית. זכתה בפרסים שונים על כתיבתה העיונית והספרותית, ביניהם 6 פרסים בינלאומיים על כתיבתה הפסיכואנליטית.