איה רוט
"..אחר כך הלכנו יחד מול השמש העולה
שהאירה את עולמו של כל איש באור חדש,
הבטחנו לעצמנו ללמוד מהתחלה
מה פשר טוב או רע, טמא או מקודש"
(רחל שפירא, השכם השכם בבוקר, מתוך אדבר איתך)
פציעה מוסרית היא מושג המתאר חוויה שבה האדם נפגש עם שבר עמוק בעקרונות המוסריים שהאמין בהם. שבר המתרחש כאשר הוא עצמו, או זולתו, פועל בניגוד לעקרונות אלו, או כאשר המציאות עצמה מפריכה אותם באופן בוטה.
המשגה זו מדגישה כי הפציעה אינה מתמצה בתגובת דחק לאירוע מאיים אשר לו השפעה רגשית של פחד או חוסר אונים, כפי שמתמקדת ההגדרה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) במדריך ה- DSM-5, אלא בפגיעה בתשתיות העמוקות שמארגנות את חוויית העצמי: התשתית האתית, כלומר מערכת הערכים והאמונות המוסריות, והתשתית הנרטיבית, כלומר הסיפור הפנימי שמעניק לאדם תחושת זהות ומשמעות.
טראומה מוסרית עשויה להיחוות כסבל נפשי עמוק, משום שהיא פוגעת בליבת העצמי המוסרי, בתחושת המשמעות, באמון בזולת או באמונה בעולם כמקום בעל צדק מוסרי. פציעה מוסרית עשויה להופיע כתחושת אשמה כבדה, בושה בלתי ניתנת לעיבוד, ייאוש ואף תחושה של קריסה בסדרי הקיום עצמם.
מתוך כך, פציעה מוסרית, כפי שמתוארת כאן, מערערת על היסודות שעליהם נשענת החוויה האנושית. כדי להבין את עומק הערעור, נעשה שימוש במונחים מתחום הפילוסופיה: אונטולוגיה ואפיסטמולוגיה. אונטולוגיה עוסקת בשאלה מה יש, מה טבעה של המציאות, ולעומתה, אפיסטמולוגיה עוסקת בשאלה מהי ידיעה, כיצד אנו יודעים את מה שאנו יודעים.
מושגים אלה מקבלים ביטוי ממשי בפציעה המוסרית. השימוש במושג “קריסה אונטולוגית” במאמר זה מתייחס לחוויה של התמוטטות במבנה הקיום הבסיסי של האדם – אובדן תחושת עצמי, משמעות, ויכולת להיות בעולם. לעיתים קרובות חוויה זו שזורה גם בקריסה אפיסטמולוגית, קרי, התערערות של האמון בידיעה, באפשרות להבין את העולם, ובמקורות הסמכות לערכים.
אציע במאמר לראות בפציעה מוסרית הרחבה פרשנית-אתית של הבנת טראומה, ולא קטגוריה אבחנתית נפרדת. לשם כך אשתמש בתיאור מקרה קליני (בהסוואת פרטים מזהים ובאישור המטופל), וארחיב על מסגרות תיאורטיות שונות להבנת המושג. משם, אטען כי יש צורך בהרחבת השפה הטיפולית והמחקרית על טראומה, מפיזיולוגיה של חרדה ואימה אל אתיקה של כאב נפשי, כמפה משלימה והכרחית. שפה זו נענית לא רק למצוקה, אלא גם לשבר מוסרי ונרטיבי, וכוללת הכרה בעוול, שהות עם שבר, ולעיתים גם טקסיות משקמת.
לפני הצגת המקרה, חשוב לציין כי שמו של המטופל שונה וכי פרטים מזהים הוסוו, לשם שמירה על פרטיותו ועל חיסיון המידע. פנחס (שם בדוי) קרא את התיאור כפי שהוא מובא כאן, העיר את הערותיו שהוטמעו בטקסט, ונתן את אישורו לפרסום.
פנחס הינו גבר חרדי מאזור מרכז הארץ בשנות הארבעים לחייו, אב לארבעה, אשר הגיע לטיפול קרוב לשנה לאחר ששני בני משפחתו נהרגו לנגד עיניו בתאונת דרכים רבת נפגעים כהולכי רגל בטיול משפחתי בצפון הארץ. פנחס, שמאז שנות העשרה של חייו שימש כמתנדב במד"א ובמקביל החזיק עסק של ייבוא ציוד רפואי מתקדם, תפקד באירוע התאונה באופן מופתי, ניהל את השיח הטלפוני עם מד"א עד להגעת הפרמדיקים, וידא ששאר בני משפחתו מורחקים מן הזירה וביצע פעולות עזרה ראשונה לפצועים.
סיבת הפנייה שלו הייתה התחושה שאיבד טעם לחייו, התקשה להחזיק עניין בעבודתו, ישן ושיחק בטלפון שעות ארוכות.
בטיפול פנחס סיפר על הפרעת קשב לא מאובחנת ממנה סבל, אשר בגללה התקשה לעמוד בשורה אחת עם רמת ההשכלה התורנית של בני משפחתו, משפחה חרדית ידועה. את תבנית התלמיד החכם המשפחתית החליף פנחס כבר בגיל צעיר בהתנדבות למד"א, ובתפיסת יעוד של נוכחות אנושית ומענה לצרכים של מי שנמצא במצוקה, בעזרת ידע משמעותי מעולמות העזרה הראשונה. יעוד זה אפשר לו למצוא את מקומו "המכובד" בסדר המשפחתי ולקבל מהם הכרה על דרכו.
עם הגעתו לטיפול מילא פנחס שאלונים להערכת מצבו הנפשי. ראשית, שאלון PCL-5, כלי דיווח עצמי להערכת חומרת תסמינים של פוסט-טראומה בעקבות חשיפה לאירוע טראומטי. בעולם הקליני מקובלת התפיסה כי ציון מעל 38 מעיד על הסתברות גבוהה לקיומה של הפרעת דחק פוסט טראומטית. הציון שהתקבל על ידי פנחס היה 50, המעיד על חומרה רבה. לצד ציון זה, התקבלו גם ציוני דיכאון גבוהים (שאלון PHQ) וציון חרדה (שאלון GAD) גבוה במיוחד.
על אף ציון הPCL הגבוה, ועל אף שגם נפצע בתאונה, פנחס לא הציג בטיפול תסמינים פיזיולוגיים רבים ולא דיווח על קשיי ויסות כקושי מרכזי או כהתמודדות שנדרש אליה. התלונה העיקרית נגעה לתחושת חוסר טעם לחייו, מעין התפוררות אונטולוגית שהתקשה להתמודד עימה.
על כן, עלתה ההכרה כי על הטיפול להוות מרחב בטוח בו ניתן יהיה לתהות על השאלות האונטולוגיות כבדות המשקל שעלו בו והטרידו אותו, לתת להן מקום ולגיטימציה ולהבין יחדיו היכן וכיצד נוצר השבר, על מנת שניתן יהיה לגשת, יחד, למלאכת ההרכבה של הסיפור החדש.
להעמקת ההבנה של הפציעה המוסרית אציג שלושה עוגנים תיאורטיים: ההתפתחות ההיסטורית של המונח מהשדה הצבאי ועד ימינו, קריסת האבסולוטיזם של סטולורו, ותיאוריית יסודות המוסר של היידט, שכל אחד מהם מאיר ממד אחר של השבר.
המונח “פציעה מוסרית” (Moral Injury) נטבע במקור על ידי שי (Shay, 1994) בהקשר של טראומות לחימה. שי הציע כי מעבר לנזק הפסיכולוגי הישיר הנגרם לחיילים בשדה הקרב, לעיתים מתרחש שבר עמוק יותר, פגיעה מוסרית פנימית, הנגרמת כאשר האדם נדרש לפעול בניגוד לערכיו, או חווה בגידה מצד דמויות סמכות.
מאוחר יותר, ליץ ושות׳ (Litz et al., 2009), הציעו מודל ראשוני להבנת פציעה מוסרית, הכולל אירוע אשר מעורר הפרה מוסרית עמוקה (כמו הרג אזרחים, הפקרה, או בגידה), ומוביל לרגשות כמו אשמה, בושה, בגידה, פקפוק בערך העצמי ואובדן אמון באחרים ובקיום. ההבנה העכשווית של פציעה מוסרית כוללת בתוכה גם פגיעה בעקרונות נוספים, מעבר לעקרונות מוסר אוניברסליים ליברליים, כפי שיוצג בהמשך המאמר, וכפי שבאים לידי ביטוי בסיפורו של פנחס.
קארי והודג׳סון (Carey & Hodgson, 2018), הציעו הגדרה שנועדה ללכוד היבטים רבים, לעיתים שונים, של פציעה מוסרית. ההגדרה שהוצעה על ידם הייתה:
פציעה מוסרית היא תסמונת הקשורה לטראומה, הנגרמת מהשפעה פיזית, פסיכולוגית, חברתית ורוחנית של מעשים החורגים מנורמות מוסריות באופן ברור, או של הפרה של אמונות מוסריות וסטנדרטים אתיים עמוקים של האדם כתוצאה מ:
1. ביצוע, כישלון למנוע, עדות או חשיפה למעשים לא אנושיים, אשר גורמים לכאב, סבל או מוות של אחרים, ואשר מערערים באופן מהותי את השלמות המוסרית של אדם, ארגון או קהילה, או
2. חווית הבגידה המוחלטת במה שנתפס נכון וצודק, שנגרמה על ידי אנשים מהימנים בעלי סמכות לגיטימית.
הפרת אמונות מוסריות וסטנדרטים אתיים עמוקים, ללא תלות בהקשר הממשי של הטראומה, עלולה להוביל לדיסוננס מוסרי עמוק. אם דיסוננס זה אינו נפתר, הוא מוביל להתפתחות של תסמינים עיקריים ומשניים המתרחשים לעיתים קרובות בו זמנית. התסמינים העיקריים הם: בושה, אשמה, אובדן אמון בעצמי, באחרים, או בישויות עליונות, וקונפליקט רוחני או קיומי, עד כדי אובדן משמעות אונטולוגי בחיים.
תסמינים עיקריים אלו משפיעים על התפתחותם של סימנים משניים כגון: דיכאון, חרדה, כעס, חוויה חוזרת של הקונפליקט המוסרי, קשיים חברתיים (לדוגמה, ניכור), בעיות במערכות יחסים (עם עמיתים, בני זוג, משפחה), ואף פגיעה עצמית (חבלה עצמית, שימוש בסמים, מחשבות אובדניות ומוות) (Carey & Hodgson, 2018).
פציעה מוסרית יכולה להתרחש בשדות שונים: לחימה, שירות רפואי, חירום, מערכות מוסדיות ואף בתוך יחסים אינטימיים. המטופלים לעיתים אינם מזהים את הפציעה ככזו, אך היא מתבטאת בדרכים עקיפות כמו: תחושת ריק, ניכור, תיעוב עצמי, זיהום מוסרי ואובדן אמונה באדם, בחיים או באלוהים. כאשר הפציעה אינה מזוהה, קיימת סכנה לפרש אותה כהפרעת חרדה או דיכאון בלבד – ולהחמיץ את עומק הקריסה האתית שהיא מבטאת.
עם זאת, חשוב להבחין כי פציעה מוסרית אינה תחליף לאבחנה של PTSD. כמו במרבית מקרי הטראומה, יש צורך במענה לגוף, למערכות הויסות, לקשיים התנהגותיים ולעבודת עיבוד האירוע. תהליכים של התייצבות וויסות לעיתים הכרחיים לפני כל פעולה נוספת. במובן זה, ניתן לראות את הפציעה המוסרית כהרחבה, לא במובן של הרחבת הסימפטומים, אלא כהוספת עדשה להבנת הסבל הנפשי בטראומה וכחלק ממפת הדרכים של תהליך הטיפול.
בגישות עכשוויות, טראומה אינה נתפסת כאירוע אובייקטיבי בלבד, אלא כאירוע הכרוך בקריסה של תשתיות המשמעות וההמשכיות העצמית. סטולורו (Stolorow, 2007) טבע את המונח “אבסולוטיזם" כדי לתאר את האמונה האנושית היסודית (והשגויה), שהעולם הוא מקום מובן, צפוי ובטוח. במאמרו, הוא מסביר כי חוויות טראומטיות קוטעות את תחושת המובנות הבסיסית של העולם ומציבות את האדם במצב של ניתוק אונטולוגי – אובדן הוודאות שבקיום עצמו.
ליבת המושג טמונה בהבנה שטראומה מערערת לא רק את תחושת הביטחון, אלא גם את האקסיומות שעל פיהן התארגן עולם המשמעות של האדם. אלה הן אמונות יסוד אבסולוטיות: שהעולם צודק והגיוני, שאני אדם טוב מיסודי, שהחיים מתנהלים לפי עיקרון של גמול, או שבחירה בעשיית טוב נושאת משמעות ומספקת הגנה.
בהקשר זה, פציעה מוסרית עשויה להיתפס כצורה של טראומה הפוגעת לא רק בגוף או בויסות הרגשי, אלא גם במבנה הערכי שעליו נבנתה תחושת הזהות של האדם. חוויות של בגידה, עדות לזוועה, או פגיעה בנורמות מוסריות מהותיות מחוללות קריסה של הסיפור שהאדם מספר לעצמו על העולם ועל עצמו, והאדם עשוי למצוא את עצמו חווה את העולם או את עצמו כפגום, מסוכן, מנוכר או חסר תקווה.
כך למשל, מטופל שפעל בבסיס שורה (אליו הובאו גופות הנרצחים בשבת של השביעי באוקטובר) תיאר במילים הבאות את חווייתו:
“ראיתי דברים שהעין האנושית לא אמורה לראות”.
המשפט הזה מצביע על הפרה של גבול מוסרי פנימי, של הנחת יסוד אוניברסלית-אנושית, לפיה יש מגבלות על מה שראוי שיקרה, על מה שאדם אמור לשאת.
בדוגמה שהוצגה בתחילת המאמר (פנחס), התרחשה למעשה קריסה אונטולוגית עמוקה. עבורו, הבחירה בעיסוק מציל חיים לא הייתה רק קריירה אלא ביטוי לאמונה שמעשיו הטובים יגוננו עליו. החוויה הטראומטית שינתה את יחסו לעולם ולמשמעות חייו, וערערה את אמונתו בעקרון מוסרי פנימי של כבוד למסורת, לסמכות ולחוקי הגמול.
שני המקרים מבטאים פגיעה באבסולוטיזם, קריסה של עקרונות שהיו אבני יסוד בזהות, וזו ליבת הפציעה המוסרית: לא רק עצם האירוע, אלא השבר שהוא מחולל בעצמי המוסרי, בעצמי המאמין, בעצמי החי.
על מנת להבין את ההנחות הבסיסיות שמרכיבות את המבנה הערכי של האדם, אותו מבנה שקורס בעת פציעה מוסרית, ניתן להיעזר בתיאוריה של היידט (Haidt, 2007) אודות יסודות המוסר (Moral Foundations Theory). תיאוריה זו מציעה כי המבנה הערכי של בני אדם, על כל מורכבותו התרבותית והאישית, נשען על מספר קטגוריות מוסריות בסיסיות, שהן בבחינת “תחביר מוסרי” אוניברסלי.
ששת יסודות המוסר הם:
• דאגה/פגיעה (Care/Harm): נטייה להגן על אחרים ולהימנע מפגיעה.
• הוגנות/רמאות (Fairness/Cheating): עיסוק בתחושת צדק, הדדיות ותגמול הוגן.
• נאמנות/בגידה (Loyalty/Betrayal): שייכות לקבוצה והגנה עליה.
• סמכות/חתרנות (Authority/Subversion): כיבוד היררכיות וסדר חברתי.
• קדושה/השחתה (Sanctity/Degradation): אידאלים של טהרה מוסרית וגופנית, למשל על ידי טקסים דתיים, איסור מיני, תזונה מוסרית.
• חירות/דיכוי (Liberty/Oppression): שאיפה לאוטונומיה והתנגדות לרודנות.
ניתן לראות כיצד חוויות של פציעה מוסרית, כפי שתוארו בחלק הקודם, מתמקמות כהפרות חמורות של יסודות מוסריים. כך למשל, המטופל שתיאר שראה “דברים שהעין האנושית לא אמורה לראות”, מצביע על פגיעה ביסוד הקדושה: תחושת זיהום מוסרי, חדירה של הרוע אל תוך החוויה האנושית, שכן בחוויה שלו כפי שהוא מתאר אותה, "גבול אנושי" נחצה.
פנחס מציג קריסה של יסודות הסמכות והנאמנות: הערך שהעניק למסורת, לדמויות הסמכות המגוננות, ולעקרון הגמול הטוב, התפוגג לנוכח חוויית ההפקרה. תגובתו התרחשה על אף, ואולי אפילו בגלל, התפקוד המיטבי שלו בזמן האירוע, שהביא לידי ביטוי מלא את כל הידע ויכולותיו שנרכשו עם השנים, ואשר עדיין לא מנעו את התוצאה הקשה.
במילים אחרות, התגובה שמעוררת החוויה הטראומטית אינה רק זעזוע רגשי, אלא ערעור על יסודות המוסר של האדם. במובנים אלה, פציעה מוסרית פוגעת לא רק בתפקוד, אלא באתיקה הקיומית של האדם, בתשתית שמכוננת תחושת זהות, שייכות ומשמעות.
מבחינה טיפולית, ההתייחסות לתיאורית יסודות המוסר מספקת כלי להבנת עומק הפגיעה, היא מאפשרת זיהוי של מוקד הפציעה, וכן כיוון פוטנציאלי לשיקום, דרך שיח מוסרי-נרטיבי עם המטופל, המכבד את עולמו הערכי הפנימי ולא רק את מצוקותיו ההתנהגותיות.
הכרת הפציעה המוסרית כהרחבה של אבחנת PTSD אינה רק שינוי מושגי, היא מייצרת שינוי פרדיגמטי באופני ההתערבות, בציפיות מהטיפול וביחס בין מטפל למטופל. בעוד הגדרות דיאגנוסטיות ממקדות את הפוקוס הטיפולי בסימפטומים, הרי שפציעה מוסרית פונה לרובד עמוק יותר, כזה שבו המטופל אינו רק סובל, אלא מערער על המשמעות של סבלו, על ערכו, על תחושת שייכותו לעולם מוסרי. ערעור זה מביא תחושת ניכור מחברת בני האדם, ומוסיף לסבלו חוויית בדידות מצמיתה.
מטופלים המתארים פציעה מוסרית אינם רק מחפשים מזור לתסמינים, הם מחפשים אימות של חווית הבגידה, של קריסת האמונה, של התהום שנפערה. הפער בין עולמם המוסרי לפני הפגיעה לבין זה שלאחריה לעיתים בלתי ניתן לגישור, ולעיתים מבקש דווקא פרשנות חדשה, תיקון, או אפילו טקסיות.
בימים אלה נבנה טקס עבור מטופלי המרפאה שהיו בבסיס שורה בשבועות שלאחר השביעי אוקטובר. הטקס פונה לעבודה משותפת, המאפשרת פרידה מהנרצחים ועיבוד רוחני של חוויות האובדן והפגיעה, באופן שיסמל את ההמשכיות האנושית והמוסרית גם לנוכח ההרס. בטקס ייעשה שימוש במונחים הלקוחים מן הדת היהודית (כגון זיכוי הנשמות, אמירת קדיש, פעולת תיקון משותפת לעילוי הנשמות) ומתפיסות בודהיסטיות שונות כנוכחות שקטה, עבודת מטא שפונה הן לנרצחים והן לעדים עצמם.
מטרת הטקס תהיה לתת מקום לחוויה הסובייקטיבית של המטופלים כעדים לפגיעה בקדושת החיים, תוך שימוש בשפה רוחנית נגישה שתעגן את החוויה במערכת ערכים קיימת. ההנחה הקלינית היא כי הכרה, הקשבה ומשמעות, במיוחד כאשר הן מעוגנות בהקשר סימבולי וחברתי, תורמות להשבת תחושת שלמות פנימית ולצמצום הסבל האתי שנוצר בעקבות חשיפה לזוועות.
מתוך התייחסות לחוויה המרכזית של אותה תהום אונטולוגית שנפערה בעקבות האירוע הטראומטי, העבודה הטיפולית מצריכה:
• שפה מוסרית ונרטיבית, המאפשרת קריאה מחדש של הפצע לא רק ככשל פסיכולוגי אלא כקריסה של חוזה מוסרי.
• נכונות של המטפל להעניק תוקף לחוויית העוול ולאבל המוסרי.
• הכרה באבל על העצמי שהיה מאמין, תמים, מתמסר, ושכעת נותר חשדן, כועס, חסר תקווה או ציני.
• התייחסות לחוויית הבדידות המצמיתה שתחושת ההישמטות מסדרי הקיום כוללת בתוכה. התייחסות זו, ובתוכה היכולת של המטפל לחלוק עם המטופל את הבדידות הטראומטית, נקראה באופן כה יפה על ידי סטולורו (stolorow, 2007), יצירת "בית התייחסותי".
כל אלה מאפשרים תנועה עמוקה יותר, לא רק של הפחתת מצוקה, אלא של שיקום זהותי.
תפקידו של המטפל אינו לתקן את החוויה אלא לשאת אותה עם המטופל, להעניק לה תוקף ומשמעות חדשה, ולאפשר לה לעבור טרנספורמציה. זהו תהליך של תיקון, לא בהכרח סליחה, של יצירת משמעות חדשה, לא בהכרח חזרה לאמונה קודמת.
כעבור כשנה וחצי, הטיפול של פנחס הסתיים. בתהליך הטיפול התאפשר לנו לחקור יחד שאלות קיומיות, ואת סיפור הבחירה המוקדמת שעשה ומשמעותה עבורו בתוך המבנה המשפחתי והקהילתי שגדל בו. בעיקר, התאפשר לנו להבין את ההשפעה המטלטלת של אירוע התאונה על המבנה המוסרי של פנחס – סדר והיררכיה מבניים בהם לכל אחד יש את מקומו ואת תפקידו, אשר מגוננים עליו בתורם ומספקים משמעות והקשר קיומיים.
כדי להבין את חוויותיו, פנינו למיתוס של סיזיפוס, מלך במיתולוגיה היוונית שנענש על רצונו לגבור על האלים ולהימנע בתחבולות ממוות, בכך שנגזר עליו לגלגל סלע כבד במעלה ההר, רק כדי שיתדרדר שוב ושוב, ללא סוף. סיזיפוס נאלץ, לאחר תחבולות רבות ומרהיבות, לפגוש את היותו בן אנוש, בר מוות, הנענש בכך שעליו לחוות את חייו שוב ושוב באפרוריותם. בכך, הסיפור מעלה בפנינו שאלות של תוחלת ומשמעות אנושית (פנחס, שלמד ברשת החינוך החרדית, לא הכירו).
אלבר קאמי, בספרו המיתוס של סיזיפוס, משתמש בדמות זו כדי לתאר האבסורד שבקיומו של האדם: הסתירה בין הכמיהה למשמעות והגיון בתוך עולם שרירותי, לא מובן וחסר תכלית. לפי קאמי, הפתרון הוא מרד קיומי: הבחירה לאהוב, לשחק, ולהתחבר לתחושת הגדולה של רוח האדם, על אף סופיותה, ללא הבטחה לתכלית. הוא מסיים את ספרו בקביעה כי "יש לחשוב על סיזיפוס שמח", ביטוי לכך שהשלמה עם האבסורד ופעולה מודעת בתוכו הן עצמן מקור לחירות ומשמעות.
האם ניתן לספר סיפור אחר על חורבות הסיפור הישן? כשנה לאחר תחילת הטיפול פנחס נרשם להכשרה כפרמדיק ואף סיים אותה, פעולה שחלם עליה שנים רבות אך בעבר חש שהיא למעלה מיכולותיו האקדמיות, בהיעדר לימודי ליבה ולאור קשיי הקשב שלו. בכך הוא השלים את התנועה לעבר הכרה ואמונה ביכולות עצמו, מתוך נכונות להסתכן במפגש עם האתגרים הלימודיים, ותוך הקמה יציבה ומשמעותית מחדש של המבנה המוסרי שקרס, הפעם באופן אקטיבי, כמי שבוחר להישען על יכולותיו, ולא רק על המבנה ההיררכי חברתי, לצורך החזרה של חווית השליטה והמשמעות לחייו. ציון ה- PCL-5 שערכנו שוב עם סיום הטיפול היה 30.
הדיון בפציעה מוסרית כצורה של טראומה אינו מבקש להחליף את ההבנה הקיימת של PTSD, אלא להרחיבה. באמצעות שילוב בין תיאוריות שונות, הוצע כי טראומה מוסרית היא שבר בערך אבסולוטי – אמונה מוסרית פנימית שהעולם (ואני בתוכו) הוא מקום עם חוק, תכלית, או הגנה. כל אלה באים לידי ביטוי כתפיסה של יסודות מוסר רחבים עליהם מושתתים חיי כבן אנוש בעולם. שבר זה אינו מתבטא רק בתסמינים של דריכות-יתר או הימנעות, אלא באובדן משמעות, ערעור זהותי ותחושת בדידות.
בתוך כך, ראוי לציין כי גם מושג הצמיחה הפוסט-טראומטית (Post-Traumatic Growth) נוגע באופן עקיף במרחב זה (Taku et al. , 2019). גישה זו עוסקת ביכולת של הפרט לצמוח מתוך משבר טראומטי, בין היתר דרך בחינה מחודשת של אמונות היסוד שלו לגבי העולם, הטוב, הצדק, הסדר, והסיפור האנושי. הפציעה המוסרית והצמיחה הפוסט-טראומטית אוחזות בשני צידיו של אותו השבר, אולם בעוד שצמיחה פוסט-טראומטית מתמקדת בעיקר בפוטנציאל השיקום, הרי שפציעה מוסרית מדגישה את עומק הפגיעה הערכית שמתרחשת קודם לכן – הפרת חוזה מוסרי שקט בין האדם לבין העולם.
פציעה מוסרית, אם כן, אינה רק קטגוריה נוספת לאבחנה, אלא הצעה למסגרת חשיבה חדשה, אשר מכירה בכך שמטופלים מבקשים לא רק הקלה אלא תיקון ערכי או שיקום נרטיבי, ובכך, תופסת את הקליניקה כמרחב של הכרה הדדית, נוכחות אתית, חקירה אונטולוגית ויצירת משמעות.
כדי להיענות לפנייה זו, נדרשת תנועה מתמשכת בין הפן האתי והנרטיבי של הטיפול – תנועה שמבקשת לראות לא רק את מה שנשבר, אלא את הסיפור שהפגיעה עצמה מבקשת לספר.
קרימינולוגית קלינית, מטפלת ב-CBT, בעלת הכשרה לטיפול בפוגעים מינית, טיפול באמצעות EMDR ו-SI. ראש צוות ומטפלת בטראומה במרפאה של מטיב, המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה.
Carey, L. B., & Hodgson, T. J. (2018). Chaplaincy, spiritual care and moral injury: Considerations regarding screening and treatment. Frontiers in Psychiatry, 9, 619
Haidt, J. (2007). The new synthesis in moral psychology. Science, 316(5827), 998-1002
Litz, B. T., Stein, N., Delaney, E., Lebowitz, L., Nash, W. P., Silva, C., & Maguen, S. (2009). Moral injury and moral repair in war veterans: A preliminary model and intervention strategy. Clinical Psychology Review, 29(8), 695–706
Shay, J. (1994). Achilles in Vietnam: Combat Trauma and the Undoing of Character. Scribner
Stolorow, R. D. (2007). Trauma and Human Existence: Autobiographical, Psychoanalytic, and Philosophical Reflections. The Analytic Press
Taku, K. et al. (2019). Paths from core belief disruption to posttraumatic stress symptoms and posttraumatic growth among Korean undergraduates. International Journal of Psychology
