חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • קנוניה דיסוציאטיבית: חיבור מחודש בזוגיות של מטופלים עם היסטוריה של טראומה

קנוניה דיסוציאטיבית: חיבור מחודש בזוגיות של מטופלים עם היסטוריה של טראומה

ד"ר עירית קליינר-פז וד"ר רון נסים

הקדמה

במאמר זה אנו מציגים את המושג קנוניה דיסוציאטיבית כגרסה ייחודית של "קנוניה זוגית" המתועדת בספרות, ומתארת ​​דינמיקת יחסים לא מודעת שבה היבטים מפוצלים של אחד מבני הזוג או שניהם מתנתקים באופן הדדי, הופכים לחלק מהלא מודע המשותף ותורמים לשחזורים פתולוגיים בקשר. הבנת הקנוניה הדיסוציאטיבית רלוונטית במיוחד למטפלים ומטפלות שעובדים עם יחידים וזוגות בעלי היסטוריה רוויית טראומות, המשתמשים לעיתים קרובות בדיסוציאציה כמנגנון הגנה ראשוני. אנו מציעים כי האתגר המרכזי בטיפול זוגי עם אוכלוסייה זו, הינו החיבור המחודש בין היבטי-עצמי ומצבים זוגיים מנותקים, וכן החזרת התנועה בין קונפיגורציות עצמי-אחר שונות.

המאמר מתאר דרכים לאבחון וטיפול בקנוניה דיסוציאטיבית בהתבסס על שילוב של גישת יחסי אובייקט, העמדה ההתייחסותית והגישה הנרטיבית. בחלקו השני יוצג מקרה של טיפול זוגי באישה שהייתה קורבן להתעללות מינית בילדות ובן זוג שסבל בעברו מטראומה התקשרותית. שניהם ענו להגדרה של טראומה מורכבת, ונטו לשימוש תכוף בהגנות דיסוציאטיביות. המקרה יבחן את הקנוניה הדיסוציאטיבית שנוצרה בקשר שלהם, ויציע דרכים להתמודדות עימה. 

קנוניה והזדהות השלכתית בזוגיות

הוגות והוגים בתחום הטיפול הזוגי בגישת יחסי אובייקט, מדגישים את תפקידם של מנגנונים בין-אישיים ובין-סובייקטיביים אשר לוקחים חלק מרכזי בתקשורת הלא מודעת בין בני הזוג (Scharff & Scharff, 2000; Sharpe, 2000). המושג הבולט לתיאור הדינמיקה המורכבת המתרחשת בין שתי מערכות לא-מודעות במערכת יחסים זוגית ארוכת טווח, הינו "הזדהות השלכתית"; מושג אשר ניתן להגדירו כהגנה תוך-נפשית ובין-אישית שבאמצעותה ייצוגים מופנמים מושלכים על הזולת (Bion, 1959; Klein, 1946). בעקבות המשגה זו, פותח רעיון ה"קנוניה" (collusion), המתאר תהליך דו-כיווני של הזדהות השלכתית הדדי, בו ייצוגים לא מודעים של שני בני הזוג מפוצלים ומושלכים זה על זה, ויוצרים לא מודע משותף (קליינר-פז, 2021; Dicks, 1967; Willi, 1982).

חוקרים כמו ווילי (1982) ודיקס (1967) הציעו סיווג התפתחותי של קנוניה (אוראלית, אנאלית וכדומה), בעוד שאחרים הזכירו מערכות שונות כמו "קנוניה של הזנה הדדית" (2000 ,Sharpe). במאמר הנוכחי, אנו מציגים סוג של קנוניה האופיינית לזוגות בהם אחד מבני הזוג או שניהם נפגעו קשות במהלך הילדות, וכתוצאה מכך נוטים להשתמש במנגנוני הגנה דיסוציאטיביים בחייהם הבוגרים. בהמשגה של קנוניה דיסוציאטיבית, אנו מתייחסים גם למשמעות המורחבת של דיסוציאציה כמושג מרכזי בעמדה ההתייחסותית.   

טראומה ודיסוציאציה

דיסוציאציה הפכה למוקד חשיבה מרכזי בפרספקטיבה ההתייחסותית הפסיכואנליטית לצד ההבנה הגוברת של מקומה בהתפתחות חיי הנפש התקינה והטראומטית כאחד. חוקרים מתארים דיסוציאציה כחלק מתפקוד עצמי-מרובה רגיל, המאפשר הפרדה בין היבטים שונים של העצמי בהקשרים שונים (Howell, 2013; Howell & Itzkowitz, 2016). לדוגמה, גולדמן תיאר את הדרך בה התייחס ויניקוט לשימוש הבריא "מרצון" בדיסוציאציה כאמצעי לאפשר השתקעות-באחר ומשחק (2016 ,Goldman). אולם, כתגובה לטראומה, הצורך הקיצוני לפצל חלקים מחוויית הקורבן עקב עוררות בלתי ניתנת לניהול גורם לתהליכים דיסוציאטיביים שפירים אלה להיות בעלי אפקט מצמצם.

דייויס ופראולי (1994), דייויס (1996), ברומברג (1998) והאוול (2013) המשיגו דיסוציאציה כארגון של הנפש, שמטרתו להגן על האדם מפני זיכרונות בלתי נסבלים של אירועים טראומטיים, על ידי פיצולם מהחשיבה המודעת. בניגוד למנגנון ההדחקה שבו חומרים מודחקים הופכים לתסמינים, חומרים שעברו דיסוציאציה ממשיכים להתקיים במצב לא מנוסח וגולמי. לפיכך, נפשו של הפרט אשר סבל מטראומה, מורכבת מהיבטי עצמי שונים המנותקים זה מזה, כאשר כל אחד מהם יוצר כמו "אי" קונקרטי של רגש ודחפים בלתי מעובדים הנחווים כ"לא-אני" ולכן לא ניתנים להיחוות כמצויים בקונפליקט. על כן, הם לרוב באים לידי מימוש בפעולה (enactment) במערכות יחסים קרובות (Bromberg, 2003). לדוגמה, ניצולת גילוי עריות עשויה שלא להיות מסוגלת "להחזיק" בו-זמנית את שני היבטיו של הפרטנר הרומנטי שלה: כלומר, ההיבט הרך והאוהב של בן זוגה לא יכול לחיות לצד החלק התשוקתי שלו, מכיוון שהיבטים מנוגדים אלה של עצמי-זולת בנפשה נותקו בילדותה, בעקבות ההתעללות שעברה (Davies & Frawely, 1994; הרמן, 1992).

בהתאם להמשגה זו, פרנקל (2002) הציע כי אנשים שעברו טראומה חמורה נוטים לפתח נוקשות פנימית בהשוואה לאנשים פחות טראומטיים. נראה כי עבור הראשונים, מצבים רבים מהווים טריגר לאסוציאציות חוזרות ונשנות הקשורות לטראומה, ומייצרים בהם ציפייה לתגובה מסוימת. לכן, אנשים ששרדו טראומה עשויים להיות פחות גמישים ביכולתם לבטא היבטי עצמי שונים ובתנודה ביניהם, כמו גם בעלי יכולת מופחתת להכיר בהם אצל האחר.  

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο כשהשלם קטן מסכום חלקיו – הזדהות השלכתית בטיפול זוגי

ο מטפורות כגשר להכרה הדדית בטיפול זוגי פסיכואנליטי

ο סופר אגו זוגי והרשות למיניות - טיפול זוגי בסוגיות מיניות מפרספקטיבה פסיכואנליטית

מימוש בפעולה (enactment) ודיסוציאציה ביחסים זוגיים ארוכי טווח

מכיוון שחלקים מנותקים אינם מודחקים אלא נותרים בלתי מסומלים - מחוץ למודעות של היחיד שסבל מטראומה - סביר להניח כי הדיסוציאציה תבוא לידי ביטוי ביחסים המשמעותיים שהוא יוצר בחייו (Bromberg, 2001). בהתחשב בעובדה כי זוגיות ממושכת היא מערכת היחסים המשמעותית ביותר בחייהם הבוגרים של רוב בני האדם, היא עלולה להפוך למרחב שבו היבטי עצמי מנותקים מתעוררים ומתממשים בפעולה, ללא מודעות (Ringstrom, 2014). הדיסוציאציה מסתננת לתוך המטריצה ​​האינטר-סובייקטיבית של מערכת היחסים הגלויה והסמויה של בני הזוג דרך הרגשות, המחשבות וההתנהגויות שלהם. למעשה, השתתפותו של אחד מבני הזוג במנגנונים הדיסוציאטיביים של האחר היא בלתי נמנעת, שכן היבטי הפיצול נחקקים באמצעות התנהגות יומיומית. לדוגמה, נפגעי טראומה מינית בילדות עשויים להציג התנהגויות מיניות המעבירות מסר לא מודע לבן הזוג לגבי מה מקובל ומה לא, ללא כל דיאלוג ישיר ביניהם.

לפיכך, היבטי עצמי מנותקים של אחד מבני הזוג יוצרים צמצום הדדי, כמו "הסכימו" שניהם באופן לא מודע לשמור כמה היבטים "מחוץ" למרחב היחסים המשותף. דוגמה נוספת לכך היא כאשר טראומה ודיסוציאציה משבשות את היכולת לשלב תצורות אירוטיות של עצמי-אחר, אלו של "אובייקט מרגש טוב" ו"אובייקט מרגש רע" (Davies, 2007) באחד מהשותפים. תהליך זה עשוי להתרחש באופן לא מודע ולהשפיע על מערכת היחסים הבין-אישית, ובכך להשבית את ההשתלבות הטבעית וההדרגתית של היבטים תאוותניים / מביישים של המיניות בחיי הזוגיות (קליינר-פז ונתן, 2022).

קנוניה דיסוציאטיבית: דיסוציאציה כהגנה משותפת

רינגסטרום (2014) הציע שמתוך נקודת מבט התייחסותית על טיפול זוגי, המטרה הטיפולית העיקרית היא לחשוף עוד ועוד היבטים מנותקים/מפוצלים של שני בני הזוג, להעלות אותם למודעות ולעזור לבני הזוג לחשוב ולתקשר אותם. היבטים מנותקים אלו מורכבים בדרך כלל מחוויות המעוררות בושה, אשמה או חרדה (2006 ,Goldner, 2004; Mitchell, 2003; Stein). תהליך זה מאתגר במיוחד כאשר הדיסוציאציה הופכת להגנה משותפת ושני בני הזוג מפתחים גבולות נוקשים בין היבטים מסוימים של עצמם (Buttenheim & Levendosky, 1994; MacIntosh, 2017; Maltas, 1996; Nasim & Nadan, 2013). אנו מציעים את המונח קנוניה דיסוציאטיבית לתיאור של דינמיקה התייחסותית בזוגות אלה, כאשר שניהם משתפים פעולה באופן לא מודע כדי לנתק היבטים של עצמם בצורה קיצונית.

פעמים רבות הסימן הראשון לדינמיקה לא מודעת כזו מתבטא בצורת מימוש בפעולה, בהתנהגות של אחד מבני הזוג או שניהם. כפי שידגים המקרה בהמשך, הדינמיקה המנותקת והמוחקת אינה רציפה או אחידה, וזוגות אלו יכולים לנוע בין תפקוד גבוה מאוד לנמוך מאוד בתחומים שונים בחייהם. קנוניה דיסוציאטיבית, כהגנה משותפת, יכולה ללבוש צורה של התרחקות, עיכוב, מריבות, נוקשות או קשיים במיניות. במקרים מסוימים ההיבטים המנותקים יבואו לידי ביטוי במערכת יחסים אמיתית עם אחרים, כמו למשל במקרה של רומן מחוץ לנישואים, אשר לא פעם מהווה מנגנון לביטוי היבטי עצמי שנותקו והועברו ל"מקום בטוח", הרחק מהזוגיות הרשמית (קליינר-פז, 2010; 2021; Perel, 2017).

קנוניה דיסוציאטיבית אם כן, מתארת ​​תהליך בין-סובייקטיבי של ניתוק הדדי מהיבטים של מערכת היחסים הלא-מודעת של בני הזוג, והעדפה נוקשה לתצורות עצמי-זולת מסוימות בלבד. החלקים המנותקים אינם מופיעים בתקשורת הזוגית ומתגלים בעיקר בפעולה, כחלק מהסכם בינאישי לא מנוסח (Mazor, 2004; Stern, 1997).

אחד הסימפטומים הנלווים למצבי ניתוק זוגיים הוא "עיוורון התייחסותי", כלומר, קושי להכיר בקיומו של הזולת כסובייקט נפרד ולראות אותה או אותו מחוץ להקשר הצר של הקנוניה. למשל, בת הזוג נתפסת כאובייקט מאיים, חודרני ותובעני, או שבן הזוג נתפס רק כדמות חלשה ותלותית, וקיים קושי משמעותי לראות את עצמי ואת האחר כבני אדם מורכבים בעלי היבטים סובייקטיביים שונים. הרעיון של "עיוורון התייחסותי" ו"עיוורון אספקט" הוא בעל שורשים עמוקים בפסיכולוגיה ופילוסופיה ותקצר היריעה כאן מלהרחיבו (קליינר-פז, 2020; Carmeli, 2022).

קנוניה דיסוציאטיבית וטיפול זוגי

רינגסטרום (2014) הציע שמסגרת הטיפול הזוגי כשלעצמה מזמינה מטופלים למצב מורכב בו מוצגת יותר מנקודת מבט אחת, מה שמחייב מאמץ אקטיבי להחזיק ברעיון של שתי מציאויות או יותר בו-זמנית. גולדנר (2014) תיארה את המרחב הטיפולי המשותף כמקום בו אנשים יכולים לעבד מחדש את סיפוריהם על ידי סיפורם מחדש ממספר נקודות מבט, ובכך להרחיב את רשת קונפיגורציות העצמי-זולת שלהם. מכל הסיבות לעיל, אנו מוצאים בטיפול זוגי מסגרת בעלת ערך רב עבור זוגות שאחד או שניהם עברו טראומה.

וינייטה קלינית קצרה (אחריה יוצג מקרה מפורט יותר) תמחיש את התהליך (קליינר-פז, 2010): יואב וריטה (השמות שונו מטעמי חיסיון), זוג יהודי חילוני הטרוסקסואלי ממעמד הביניים, הגיעו לטיפול כדי לשפר את התקשורת מלאת הכעס ומריבות ששררה ביניהם. לאחר שלב ראשוני של בירור דינמיקה מאבקי הכוח, פחתו העימותים והתקשורת השתפרה. משם, הטיפול העמיק לחקירת היחסים האינטימיים ועלו רגשות של בושה ועכבות מיניות. תהיה מצד יואב לגבי ביישנותה של ריטה בזמן יחסי מין הציפה בה לפתע זיכרון כואב של התעללות מינית בילדותה, טראומה שנותקה עד כה מזכרונה. בני הזוג הבינו בהדרגה שבמהלך נישואיהם הם נמנעו ממצבי חשיפה ותקשורת גלויה על נושא המין והבושה, כמעין הגנה משותפת. אולם היעדר התקשורת על כך צמצם את חיי המין שלהם שהיו מלאי מעצורים ועכבות. חשיפת הטראומה שפכה אור גם על הימנעותה של ריטה ממעשים וביטויים אשר עלולים היו להוות טריגר, וכן על הסתגלותו של יואב לניתוק מתשוקה משוחררת. מימוש בפעולה זוגי התבטא בכך שיואב הסתגל להימנעות לא רק כתגובה לעכבותיה אלא גם כהגנה מפני קונפליקט לא מודע בנוגע לתוקפנות שלו. שני בני הזוג שיתפו פעולה בכך ש"נכנעו" יחד לעכבות ונמנעו מדיון גלוי בקונפליקט לגבי דחפים של מין ותוקפנות. הקנוניה הדיסוציאטיבית שימשה הגנה משותפת מהשילוב של הורות, זוגיות, תוקפנות, אהבה ותשוקה.

בהמשך הטיפול, יואב גילה שריטה מנהלת רומן ובו הופיעו לתדהמתו היבטי-עצמי אירוטיים שלה, שהוסתרו מתודעתה של ריטה ומידיעתו של יואב. לאחר שקרא כמה מההתכתבויות הסודיות עם המאהב שלה, יואב אמר בפגישה: "מי זו האישה הזו? אני רוצה לפגוש אותה". פירוק הקנוניה הדיסוציאטיבית וחשיפת התשוקות הנסתרות של ריטה יחד עם הקונפליקטים של יואב לגבי הגבריות שלו, איפשר להם בהמשך לשחרר חלק מהמיניות הסודית שלה ולשלב אותו בחיי הנישואין, וכך לתת דרור לתוקפנות בריאה, להעשיר את התקשורת ואת יחסי המין. עבודה עם זוגות כמו יואב וריטה מספקת מרחב בו שני בני הזוג יכולים לפתח יכולת טובה יותר לנוע בגמישות ולתת ביטוי להיבטי עצמי שונים (Aron, 2006). תנועה זו מובילה לשינוי איכותי במרחב הבין-סובייקטיבי והתוך-נפשי התומך הן בפירוק הקנוניה והן בריכוך המנגנון הדיסוציאטיבי (Benjamin, 2004).  

מרחב העדות בטיפול זוגי מעמדה אינטגרטיבית

הן העמדה ההתייחסותית והן הגישה הנרטיבית מתייחסות לריבוי היבטי העצמי ולשתיהן עקרונות דומים לגבי חשיבותו של הזולת בכינון העצמי (2013 ,Feld, 2004; Nasim & Nadan). הפרקטיקה של "עדות מבחוץ" (outside witnessing) מתאימה במיוחד לעבודה עם נפגעי טראומה במסגרת זוגית (2007 ,Freedman & Combs, 2015; White). שימוש ב"עדות מבחוץ" עשוי לאפשר למטפל לקחת חלק פעיל בהרחבה והעשרה של סיפורים אלטרנטיביים, אשר מספקים גישה להיבטי עצמי חדשים ומגוונים: הטיפול הזוגי "משכתב" סיפורים של כעס ובושה, אמון ובגידה, ובאמצעות מערכת היחסים הטיפולית התלת-כיוונית, מסייע לרכך את הדיסוציאציה הנוקשה בין היבטים אלו אצל שני בני הזוג (White, 2007; 2009). בהמשך לכך, מייקל וייט האמין שאחת המטרות העיקריות של טיפול זוגי היא לעזור לכל אחד מבני הזוג לשמש כעד ולהבין בחמלה את מאבקו של האחר. במקרה של ניצולי התעללות בילדות, קורבנות שלא היו מסוגלות ומסוגלים לראות את אשר קרה להם (מכיוון שהיו ילדים), ושלא היו להם עדים לטראומה, עשויים לקבל בזוגיות ובטיפול זוגי הזדמנות לפיצוי מסוים על מה שנמנע מהם במקור (זליגמן, 2004).

נסים, נדן וזליגמן תיארו את חשיבות העדות של המטפל ובן/בת הזוג בטיפול הזוגי של ניצולות טראומה מינית בילדות (Nasim and Nadan, 2013; נסים, נדן וזליגמן, 2015). תהליך העדות יכול להתרחש בשני מישורים. במישור אחד, המטפל הזוגי מהווה עד לשחזורי הטראומה הנוטים לצוץ ביחסים הזוגיים; במישור השני, בן או בת זוגו של הניצול משמשים כעדים להשפעת הטראומה על חייהם האישיים ועל מערכת היחסים בין השניים. כתוצאה מכך, שורדי התעללות זוכים בשני "עדים" המקשיבים להם ומאמינים להם, נותנים אישוש לחווייתם ובכך משפרים את יכולתם להעיד עבור עצמם (לדיון נוסף, ראה Davies & Frawely, 1994; Nasim & Nadan, 2013; מקינטוש, 2017). במקרה הבא (של ר.נ.), יפורט תהליך זיהוי הקנוניה הדיסוציאטיבית בין בני זוג ושילוב של טיפול פסיכואנליטי, התייחסותי ונרטיבי לשם השגת תנועה גמישה וריכוך הדיסוציאציה. גם המטפל עצמו נע בין היבטי–עצמי מקצועיים שונים, כפסיכולוג קליני שהוכשר הן במודל פסיכואנליטי-התייחסותי והן במודלים אינטגרטיביים, הוא נע בין דרכי התערבות שונות ובכך מהווה מודל ושותף לתנועה של חילוף מצבי העצמי במרחב הטיפולי.  

טיפול בקנוניה דיסוציאטיבית: תיאור מקרה

עומר ועמליה (כל השמות והפרטים המזהים הוסוו מטעמי חיסיון), זוג הטרוסקסואלי בשנות ה-30 לחייהם, עולים מחבר העמים, עם שני ילדים בני שנתיים וחמש, בעלי הכנסה נמוכה, מזהים עצמם כיהודים שומרי מצוות. המטפל, גבר ממעמד בינוני, מזדהה כיהודי חילוני. עמליה עבדה כאחות בבי"ח ועומר כמורה מחליף.

בהגיעם לטיפול, עמליה הביעה דאגה מתמשכת ממצבם הכלכלי, תסכול מעומסי ניהול משק הבית ותחושה שהכל 'נופל עליה' כי לא קיימת שום 'אחריות משותפת' בזוגיות שלהם. עומר נטה לחלום בהקיץ, לדחות את מטלותיו האקדמיות והתקשה להחזיק בעבודה קבועה. לעתים קרובות התפתה להשתתף במיזמים פיננסיים מקוונים שכשלו, ועמליה פחדה שיוזמות אלה יערערו עוד יותר את מצבם הכלכלי. בתגובה להתנהגויות 'חסרות אחריות' של עומר, עמליה הייתה מאבדת את העשתונות ומתייחסת אליו בצורה שיפוטית, משפילה ותוקפנית. כתגובה עומר היה נכנס לעמדה של קורבן, נעלב ונסוג. במקרים מסוימים, כאשר ההתפרצות של עמליה היתה קיצונית, היה מתנתק ונרדם (דבר שהתרחש גם במהלך הפגישות). אינטראקציות אלו הותירו אותה בתחושה תלושה, בודדה ומבוהלת, עם חרדה ממשית שעומר יקום ויעזוב אותה.

הרושם הראשוני מהזוג היה של תפקוד בשתי רמות, מאוד מובחנות: ברמה אחת, הם היו אנשים בעלי תפקוד גבוה, רהוטים ובעלי יכולת לתובנה, שנאבקו בהצלחה יחסית עם לחצי יומיום לא מבוטלים. ברמה אחרת, התקיים מרחב זוגי אליו היו נקלעים או נבלעים, בו חוו סבל נוראי, שעליו התקשו להתבונן ולבטח לא לנסחו במילים. עומר היה מספר: "אין לי מילים באמת לספר לך איך היא משתנה ברגעים האלה – היא באמת מפחידה ומשפילה אותי". עמליה, קצת מופתעת מהתיאור, ענתה: "איך אתה בכלל יכול לדעת כשאתה לא שם?! אם היית נוכח בחיינו לא הייתי צריכה לשלוף אותך מהבועה שלך ככה".

אחרי מספר שבועות בטיפול, הם הגיעו לאחת הפגישות לאחר ניסיון נוסף לשוחח על הקושי של עמליה לסמוך על עומר, שיחה שלדבריהם הידרדרה שוב להטחת האשמות קשות. המטפל הציע לראיין את עומר על האופן בו השיחה השפיעה עליו ועל נושא 'לקיחת האחריות' בחייו. בהתאם לפרקטיקה של "עד חיצוני", התבקשה עמליה להתמקם מחדש כעדה ולהקשיב ממקום "נייטרלי ולא שיפוטי", בתקווה כי הדבר יאפשר לעומר לוותר באופן זמני על הגנותיו ולדבר בחופשיות (לתיאור מפורט של טכניקה זו ראו Freedman & Combs, 2015, pp 282-285).

עומר והמטפל חקרו את נושא 'נטילת האחריות' בחייו. עומר אמר: "אני יודע שיש צדק בדבריה: יש לי דפוס כזה שגורם לאנשים להתאכזב ממני ולהוריד ציפיות. ככה זה היה תמיד עם אבא שלי... מצד שני, בא לי להגיד לה שמה שיש ביננו הוא אחר. שאני רוצה ויכול לתת לה ביטחון ושהנוכחות שלי יכולה לעטוף אותה". עומר נזכר באירוע מגיל 11: "אבי נהג להביא הביתה כל מיני חיות קטנות וציפורים והייתי מטפל בהן במסירות רבה. אני זוכר שאמא שלי ראתה את היכולת שלי לטפל בהם. אבל בשלב מסוים, האחריות הזו הייתה פשוט יותר מדי עבורי ואמרתי שאני לא יכול לטפל בבעלי החיים יותר. הרגשתי את האכזבה הגדולה של אבי. הוא ממש לא דיבר איתי במשך כמה שבועות ואני זוכר שנעלבתי והרגשתי נרמס. זה קרה שוב ושוב במהלך חיי, אז התחלתי להתחמק מכל אחריות. אני כמעט ולא מסיים משימות ואני תמיד נושר".

בנסיון להרחיב ולעבות נרטיב זה, התברר שנשכחו לא מעט מצבים בהם עומר אכן לקח אחריות, התמסר ודאג לאחרים, למשל לנערים במקלט בו התנדב, ובעבר סביב תקופת העליה ארצה. "יוצאי הדופן" החיוביים הללו כללו היבטי-עצמי שונים ומעצימים של עומר שהרחיבו את האופן בו הוא ואחרים תפסו אותו. עם זאת, היה ברור כי במידה רבה עומר הרחיק וניתק את היבטי העצמי המוצלחים הללו, והתעוררה סברה שייתכן וחוויית הילדות שתיאר (או אחרות) היו כה טראומטיות עד שהורחקו ונותקו מזרם תודעתו (עברו דיסוציאציה; Bromberg, 2003).

כשחזרנו לעמליה, היא סיפרה שהופתעה מהמידה בה חשוב לעומר להיות עם מישהו שמאמין בו ושיוכל לזכור, בו זמנית, את היבטי העצמי האחראיים לצד ההיבטים חסרי-האחריות שלו: "אני לא מתפלאת שאם אני לא אתן לו את ההרגשה הזאת - הוא ירגיש נטוש", אמרה. עמליה הוסיפה שהרעיון שכל אחד יוכל להחזיק, לזכור ולהזכיר היבטים שונים של האחר שיקף את הערכים הרוחניים והמוסריים של השקפת עולמם ואת המחויבות המשותפת שלהם להביא משהו בעל ערך לעולם. היא נזכרה בתקופה שלאחר הלידה הראשונה, בה בנם הבכור היה צריך לעבור הליכים רפואיים שונים. במהלך חודשים אלה חוותה את ההיבטים האחראים והמסורים של עומר, דבר קירב ביניהם. "אז הצלחנו להחזיק את החיים האלה ביחד", אמרה, תוך שהיא מסתובבת ומביטה בחום לעברו.

נראה היה כי ההקשבה של עמליה כעדה חיצונית אפשרה לה לבטא היבט עצמי שונה ו'בוטח' אשר סיפק לעומר הזדמנות להופיע כפי שהוא רוצה להיתפש על-ידה. כאשר התמקדנו בחזרה בעומר, הוא הודה בעובדה שבמערכת היחסים שלהם הוא לא הצליח לספק את "הנוכחות הרוחנית העוטפת" שכל כך חשובה לעמליה. הוא אמר שכעת הבין שהנטייה שלו להישבר ולסגת לנוכח עלייה במתח בינהם עשויה להיות אחת ההשפעות של עברו הטראומטי. כאשר גם עומר וגם עמליה הצליחו לראות את עומר כסובייקט פגיע עם כוונות טובות, ולא רק כאובייקט שאי אפשר לסמוך עליו, עמליה הצליחה לקבל אותו ולסמוך עליו יותר, ועומר השיג נפרדות ויכולת להתחבר לרצון הפעיל שלו להשתנות. תובנה הדדית זו עשויה, כפי שנסביר בהמשך, לייצג באופן רגעי התרה של הקנוניה הדיסוציאטיבית שלהם.

ואכן, בעקבות הדיאלוג הזה, עמליה הסכימה ללוות את עומר לפגישה עסקית בה הופתעה לפגוש היבטי עצמי חיים ומעורבים שלו. עומר תיאר כיצד היוזמות העסקיות הללו הוציאו ממנו חלקים עוצמתיים והרפתקניים, אשר ברוב המצבים בחייו לא היו נוכחים או זמינים עבורו. העובדה שעמליה הצטרפה אליו העניקה לו תחושת שותפות ותקווה שהצליחו לעבור את משוכת חוסר האמון ביחד.

כמה חודשים לאחר מכן, עמליה גילתה שעומר השקיע יותר כסף משסוכם (בינהם) במיזם אינטרנט, ללא ידיעתה, ובניגוד להסכם מפורש שנעשה בנוכחות המטפל. עמליה נראתה מרוסקת וזועמת, ועומר מנותק ומרוחק. כתוצאה מכך, נראה היה כי החיבור הרגעי ביניהם נפרם, והם נסוגו חזרה ליריבות קיצונית ולקנוניה הניתוקית; דינמיקת יחסים משלימה (קומפלמנטרית) בה היבטי-עצמי של "קורבן ומתעלל" מתחלפים ביניהם. בשיחה התברר שעומר פעל באופן סמוי על מנת להימנע מחשיפת התנהגותו הפסולה, וכתוצאה מההסתרה הוא החיה עבור עמליה בצורה מוחשית את החוויה הטראומטית של התרסקות האמון באחר. תחושת הבגידה הציפה את חוויות העבר של מי שנפלה קורבן לגילוי עריות חמור, במהלכו בגדו בה האנשים הקרובים לה ביותר שהיו צריכים להגן עליה. במקביל, אצל עומר קמו לתחייה כל אותם היבטי עצמי מאכזבים, מסירי אחריות, מסתווים ופוגעניים אותם נדחק להרגיש שוב ושוב בילדותו.

הופעת היבט העצמי הדיסוציאטיבי כסימן לטראומה

באחת הפגישות שלאחר מכן דיברה עמליה לראשונה (במסגרת הטיפול הזוגי) על התקיפות המיניות שביצע בה בן דודה, שהיה בה בעת גם דמות מאוד קרובה ואהובה בחייה. בן הדוד התעלל בה בבית ילדותם, שהיה מלא בסודות ושקרים. בעודה חולקת את הזיכרונות הכואבים הללו, עמליה נכנסה למצב דיסוציאטיבי. היא רעדה, עיניה התגלגלו לאחור, והיא נראתה מבולבלת. נראה כי היבט העצמי של ילדה העוברת התעללות צף ועלה בפגישה. באמצעות טכניקות של קרקוע, ועל ידי הנחיית עמליה לשים לב שעומר מחזיק את ידה, היא הצליחה להתחבר מחדש לרגע הנוכחי ולחוש הקלה מסוימת.

באותו מפגש, עמליה ועומר התחילו לדבר על חיי המין שלהם, שעד כה רק הוזכר שהיתה בהם מורכבות. בעבר, כאשר הדברים נעשו מטרידים מדי עבור עמליה, היא נהגה לבקש מעומר שייקחו הפסקה ממגע מיני לתקופה. עומר היה נעתר לבקשתה ושניהם הביעו נכונות להמשיך לתקשר סביב נושא רגיש זה. בהמשך, עומר התחיל לספר מחדש את סיפור ליל הכלולות שלהם: "משהו בכניעה המינית של עמליה אלי היה פסיכוטי... היא לא הייתה היא עצמה...". ככל הנראה עומר הרגיש, אבל לא הצליח להבין במודע, כי עמליה נכנסה למצב דיסוציאטיבי. עמליה, שהרגישה נבוכה ופגועה מהזיכרון, זכרה את עומר נרתע ונסוג ממנה באותו לילה, נסיגה אשר התרחשה גם במצבים אינטימיים אחרים כאשר היה "נסוג לעולמו".

בפגישה הבאה, עמליה תיארה כי למרות הקושי הגדול, אחרי ששיתפה בסיפור ההתעללות, וגם בחנה מחדש את סיפור ליל הכלולות שלהם, הרגישה קרובה יותר לעומר ואף בטוחה יותר. היא אמרה שכאשר עומר מצליח להישאר נוכח, אפילו במהלך ההתפרצויות הרגשיות שלה, היא חשה שמערכת היחסים שלהם בטוחה ומכילה כפי שתמיד קיוותה. בהמשך עומר חשף לראשונה כי כנער, עוד טרם העליה ארצה, הוא השתתף ב"משחקים בעלי אופי מיני" עם שכנה בבניין הצעירה ממנו בשנה. הוא לא תפס בזמנו את משחקים אלה כפוגעניים וזכר את יחסיו עם השכנה כעדינים ומתחשבים, אך לאחר שהקשיב לעמליה, הוא הבין שעליו לתהות לגביהם. עומר סיפר שהחליט לפנות לאותה שכנה, שבינתיים גם עלתה ארצה, לקחת אחריות על מעשיו ולהתנצל אם פגע בה. עמליה הקשיבה בתשומת לב לדבריו, תוך שניכר שמנסה לפצח אם הוא באמת לא שונה מהאנשים שפגעו בה. לבסוף ענתה לעצמה: "הוא הראה התחשבות בכך שהסכים לבקשתי לקחת הפסקה מיחסי המין שלנו, והכי חשוב, הוא ניסה לקחת אחריות על מה שקרה בילדותו – משהו שבן-דודי מעולם לא עשה".

לפתע, עמליה הבינה מדוע היא חשה את האיום הגדול ביותר כאשר עומר התרחק והתנתק ממנה. במערכת היחסים שלהם, כפי שתפסה זאת, כל ניסיון להתקרב אליו גרם לו לסגת: "זה מה שקרה בליל הכלולות שלנו. רציתי אותו, והוא הגיב בניתוק. עכשיו אני מבינה שדרך הפנים הקפואות שלו יכולתי לראות את הניתוק של בן הדוד שפגע בי... אני מניחה שגם בן הדוד פגע בי ממקום מרוחק ומנותק". עמליה הסבירה כמה נבהלה לגלות כי "הפנים הקפואות" של עומר גרמו לה לדמיין שוב ושוב את פניו של בן דודה המתעלל.

רק לאחר תיאור חוויה זו היא הצליחה להתייחס גם לחוויות חדשות "אחרות" עם עומר: "כשאני מצליחה לפרום את הניתוקים שלו, אני מוצאת את הגבר שאני יודעת שהוא... לא רק גבר מסוכן או ילד מפוחד, אלא גם אדם רגיש, אכפתי ומגונן". עומר הדהד את עמליה ואמר שמבין שהיא רוצה למצוא את "הבחור הטוב" מאחורי הניתוקים שלו. הוא אמר שיודע שכאשר מצליח להרגיש את הבטחון בקשר, הוא מסוגל להפגין ולספוג חזרה את החלקים הרכים שלהם. הפגישה הסתיימה בהכרה משותפת כי עם כל האהבה והחמלה ביניהם, תחושות הביטחון, ההתמסרות והרוך עלולות להתהפך בשבריר שנייה.

כך התברר כי בחייהם הבוגרים, אותם מצבים שהעלו את היבטי העצמי הדיסוציאטיביים של עומר העלו גם את זיכרון פניו הקפואים של בן הדוד של עמליה, והיו מלווים עבור עמליה באימה גדולה. העובדה שעומר עצמו פחד ממצבים אינטימיים, ושנטה לנתק ולהתרחק מהיבט העצמי הלוקח אחריות, הותירה את עמליה בתחושה כי היא זו שאחראית לניתוקים שלו. כאשר לשניהם ניתנה ההזדמנות להעיד על הטראומות מעברם במסגרת טיפולית הדדית, הייתה להם הזדמנות להיות עדים לסיפור של עצמם, וגם להאיר ולחוות היבטי עצמי נוספים. תהליך זה עשוי לעזור לשבור את מעגלי השחזור הטראומטיים ולתרום לפירוק הקנוניה הדיסוציאטיבית שלהם כך שלא יהוו טריגר זה עבור זו.

בשבוע לאחר מכן עמליה אמרה שבדרכם לטיפול, תוך כדי רכיבה על הקטנוע, היא חיבקה את עומר בחוזקה והרגישה את גופה נרגע. עומר אמר שהוא גם הרגיש משהו שונה: "סוף סוף הייתה לי הרגשה שהיא באמת רוצה אותי... תמיד חלמתי על בחורה שנצמדת אליי על האופנוע שלי…". בחודשי הטיפול הנותרים, עומר ועמליה חזרו על טכניקת העדות החיצונית בדרכים שונות. ככל שתחושת הבעלות של עומר על ריבוי היבטי העצמי שלו התחזקה, נראה היה שיכולתו להנכחה ויוזמה משתפרת. ככל שנעשה נוכח יותר בחייהם המשותפים, עמליה הצליחה להתחבר להיבטי עצמי נוספים, ויכלה לתת לנוכחות של עומר לעטוף אותה בבטחון.  

דיון וסיכום

הקנוניה הדיסוציאטיבית של עמליה ועומר התבססה על פיצול לא מודע של תצורת עצמי-אחר הנוגעת לאמון ואחריות: היבט העצמי חסר האחריות שלו כמו "כרת ברית סודית" (colluded) עם היבט העצמי הפגיע וחסר האמון שלה. ביחד, המפגש בין היבטי-העצמי הללו עבר דיסוציאציה, והתגלם בחייהם המשותפים רק דרך מימושים בפעולה.

בשל העיוורון ההתייחסותי הזה, עמליה יכולה היתה לראות בעומר רק את היבט העצמי המסוכן, המכעיס והמאכזב. במהלך הטיפול, ניכר שהצליחה לשנות את נקודת מבטה ולראות גם את היבטי העצמי הפגיעים והעוטפים שלו. במקביל, עומר הצליח לשנות את תפיסתו שלו, מהיבט של ילד תלותי וחסר-אחריות להיבט עצמי אחראי ויוזם. אט, אט, היכולת לשחק עם מילים, סיפורים ומשמעויות במשולש של הטיפול זוגי ריככה את ביצורי ההגנות הדיסוציאטיביות, כך שהיבטים חדשים ותצורות עצמי-זולת חדשות החלו לצוץ ולהפוך לרגעים של חיבור. השילוב של טכניקות נרטיביות יחד עם פרספקטיבה התייחסותית בטיפול משולב ארוך טווח הראה בעבר תוצאות פוריות בתהליך זה של הרחבת התנודה בין תצורות עצמי-אחר שונות (2015 ,Kleiner-Paz & Nasim). יכולתם של בני הזוג לראות ולזהות את בן/בת הזוג בריבוי היבטי העצמי של כל אחד מבססת עמדת קבלה בטוחה ומולידה את התחושה שיש מקום בלבו של האחר.  

במאמר זה, הצגנו "קנוניה דיסוציאטיבית" כמושג התומך בתהליך של הבנה וטיפול בזוגות עם היסטוריה של טראומה כאשר שניהם סובלים מרמה כלשהי של דיסוציאציה. אנו מאמינים שכדי לעשות שימוש במושג זה בעבודתם, על מטפלים ומטפלות זוגיים להכיר את החשיבה הפסיכואנליטית-התייחסותית אודות טראומה ודיסוציאציה (Howell, 2016), וכן לשלב לעתים התערבויות זוגיות שונות (למשל, Fraenkel, 2019). יש לציין כי במקרה המתואר במאמר זה, שיתוף הפעולה של המטפלים האישיים של בני הזוג עם המטפל הזוגי היה מרכיב מכריע בהצלחת התהליך הטיפולי לאורך זמן. כפסיכולוגים קליניים העובדים הן עם יחידים והן עם זוגות, אנו מבינים שהשפעת הטראומה חורגת מהפרט ומשפיעה על מערכות היחסים הקרובות של השורד/ת. לכן, מומלץ שילוב של טיפול פרטני עם טיפול זוגי יחד עם שיתוף פעולה בין המטפלים כדי למנוע פיצולים וקיטובים. במקרים בהם לא קיים טיפול פרטני נגיש, חיוני להעריך את יכולת הוויסות והנפרדות הרגשית של נפגעות ונפגעי הטראומה ומידת בשלותם לטיפול זוגי. במקרים מסוימים, ניתן להשתמש במסגרת של מפגשים פרטניים וזוגיים לסירוגין.  

המאמר פורסם באנגלית, בגרסה שונה, תחת הכותרת:

Kleiner Paz, I.I. and Nasim, R. (2020) Dissociative collusion: Reconnecting clients with history of trauma in couples therapy, Family Process, X: 1-10.

על הכותבים

ד"ר עירית קליינר-פז

פסיכולוגית קלינית, מטפלת, מרצה ומדריכה. ראשת המסלול לטיפול זוגי בביה"ס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת תל אביב. מחברת הספר "הלא מודע הזוגי", רסלינג.

ד"ר רון נסים

פסיכולוג קליני ומטפל זוגי ומשפחתי מוסמך. מרצה ומדריך במסלול לטיפול זוגי בביה"ס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית באוניברסיטת תל-אביב, במכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית תל אביב-יפו ובמכון ברקאי לטיפול זוגי ומשפחתי. מטפל בקליניקה פרטית בגבעתיים.

מקורות

הרמן, ג'. (2017)  טראומה והחלמה, הוצ' עם עובד, תל-אביב.

זליגמן, צ. (2004) בתוך:  הסוד ושברו: סוגיות בגילוי עריות, (עורכות: זהבה סלומון וצביה זליגמן) הוצ' הקיבוץ המאוחד, תל אביב.

נסים ר', נדן. י., זליגמן צ. (2015). תהליך העדות בטיפול זוגי בנפגעי ונפגעות טראומה מינית ובבני/ות זוגם, 'שיחות', כתב-עת ישראלי לפסיכותרפיה, כרך ל', חוברת מס' 1.

קליינר-פז, ע. (2020) משחק-שפה של אהבה: חילוף אספקט בזרם התקשורת הזוגי, בתוך חיפושית הנפש (דורית למברגר, עורכת) תל-אביב: רסלינג.

קליינר-פז, ע. (2021) הלא מודע הזוגי: , רסלינג, תל אביב.

קליינר-פז, ע. נתן, ע. (2022) סופר אגו זוגי והרשות למיניות - טיפול זוגי בסוגיות מיניות מפרספקטיבה פסיכואנליטית. אתר בטיפולנט. https://www.betipulnet.co.il/particles/couples_super_ego_and_permission_for_sexuality

Aron, L. (2006). Analytic impasse and the third: Clinical implications of intersubjectivity theory. The International Journal of Psycho-Analysis, 87, 349–368. https://doi.org/10.1516/15el-284y-7y26-dhrk  

Benjamin, J. (2004). Beyond doer and done-to: An intersubjective view of thirdness. Psychoanalytic Quarterly, 73, 5–46. https://doi.org/10.1002/j.2167-4086.2004.tb00151.x

Bion, W. (1959). Attacks on linking. International Journal Psychoanalysis, 40, 308–315

Bromberg, P. M. (1998). Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation. Hillsdale, NJ/London, UK: The Analytic Press. https://doi.org/10.4324/9781315784441  

Bromberg, P. M. (2001). The gorilla did it: Some thoughts on dissociation, the real, and the really real. Psychoanalytic Dialogues, 11(3), 385–404. https://doi.org/10.1080/10481881109348619  

Bromberg, P. M. (2003). One need not be a house to be haunted: On enactment, dissociation, and the dread of “not-me”—A case study. Psychoanalytic Dialogues, 13(5), 689–709. https://doi.org/10.1080/ 10481881309348764  

Buttenheim, M., & Levendosky, A. (1994). Couples treatment for incest survivors. Psychotherapy: Theory, Research, Practice, Training, 31(3), 407–414. https://doi.org/10.1037/ 0033-3204.31.3.407  

Carmeli, R. (2022) The grammar of paradox: Deciphering Winnicott’s language theory. International Journal of Psychoanalysis 103:89-107

Davies, J. M. (1996). Linking the “pre-analytic” with the postclassical: Integration, dissociation, and the multiplicity of unconscious process. Contemporary Psychoanalysis, 32(4), 553–576. https://doi.org/10.1080/ 00107530.1996.10746336  

Davies, J. M. (2007). The times we sizzle, and the times we sigh: The multiple erotics of arousal, anticipation, and release. Psychoanalytic Dialogues, 16(6), 665–686. https://doi.org/10.1080/10481880701357321

Davies, J. M., & Frawley, M. (1994). Treating the adult survivor of childhood sexual abuse. New York: Basic Press 

Dicks, H. V. (1967). Marital tensions. London: Rutledge & Kegan Paul. Feld, B. (2004). Holding and facilitating interactive regulation in couples with trauma histories. Psychoanalytic Inquiry, 24(3), 420–437. https://doi.org/10.1080/07351692409349092  

Fraenkel, P. (2019). Love in action: An integrative approach to last chance couple therapy. Family Process, 58(3), 569–594. Fam. Proc., Vol. x, xxxx, 2020  

Frankel, J. (2002). Exploring Ferenczi’s concept of identification with the aggressor: Its role in trauma, everyday life, and the therapeutic relationship. Psychoanalytic Dialogues, 12(1), 101–139. https://doi.org/10.1080/ 10481881209348657  

Freedman, J., & Combs, G. (2015). Narrative couple therapy. In A. S. Gurman, J. L. Lebow, & D. K. Snyder (Eds.), Clinical handbook of couple therapy (5th ed., pp. 271–299). New York: Guilford

Goldman, D. (2016). “A queer kind of truth:” Winnicott and the uses of dissociation. In E. Howell, & S. Itzkowitz (Eds.), The dissociative mind in psychoanalysis: Understanding and working with trauma (pp. 97–106). New York: Routledge. https://doi.org/10.4324/9781315679211  

Goldner, V. (2004). Review essay: Attachment and eros: Opposed or synergistic? Psychoanalytic Dialogue, 14, 381–396. https://doi.org/10.1080/10481881409348793  

Goldner, V. (2014). Romantic bonds, binds, and ruptures: Couples on the brink. Psychoanalytic Dialogues, 24, 402–418. https://doi.org/10.1080/10481885.2014.932209  

Howell, E. F. (2013). The dissociative mind in psychoanalysis: Understanding and working with trauma. New York: RPBS, Routledge. https://doi.org/10.4324/9780203885932  

Howell, E. F., & Itzkowitz, S. (Eds.) (2016). The dissociative mind in psychoanalysis: Understanding and working with trauma. New York, NY: Routledge. https://doi.org/10.4324/9781315679211

Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. International Journal of Psycho-Analysis, 27, 99–110. https://doi.org/ 10.1080/21674086.1949.11925749  

Kleiner-Paz, I. (2010). Forgetting and Re-Membering Passion: Dissociation and Extra-Marital Affair. Paper Given in EFTA Conference. Florence

Kleiner-Paz, I., & Nasim, R. (2015). Shifting perspectives in long-term relationships: Integrating relational and narrative thought in couples therapy. IARPP Annual Conference Toronto 2015. Toronto, ON: International Association of Relational Psychoanalysis and Psychotherapy

MacIntosh, H. B. (2017). Dyadic traumatic reenactment: An integration of psychoanalytic approaches to working with negative interaction cycles in couple therapy with childhood sexual abuse survivors. Clinical Social Work Journal, 45(4), 344–353. https://doi.org/10.1007/s10615-016-0607-0  

Maltas, C. P. (1996). Reenactment and repair: Couples therapy with survivors of childhood sexual abuse. Harvard Review of Psychiatry, 3(6), 351–355. https://doi.org/10.3109/10673229609017203  

Mazor, A. (2004). Relational couples therapy with post-traumatic survivors: Links between post-traumatic self and contemporary intimate relationships. Contemporary Family Therapy, 26(1), 3–21. https://doi.org/10.1023/ b:coft.0000016908.09501.bf  

Mitchell, S. A. (2003). Can love last?: The fate of romance over time. New York: Norton Professional Books

Nasim, R., & Nadan, Y. (2013). Couples therapy with childhood sexual abuse survivors (CSA) and their partners: Establishing a context for witnessing. Family Process, 52(3), 368–377. https://doi.org/10.1111/famp.12026   

Perel, E. (2017). The state of affairs: Rethinking infidelity – A book for anyone who has ever loved. New York: Harper Collins Publishers

PettyJohn, M. E., Tseng, C., &  Blow, A. J. (2019). Therapeutic utility of discussing therapist/client intersectionality in treatment: When and how? Family Process, https://doi.org/10.1111/famp.12471  

Ringstrom, P. A. (2014). A relational psychoanalytic approach to couples therapy. New York: Routledge. https:// doi.org/10.4324/9780203830970

Scharff, D. E., & Scharff, J. S. (2000). Object relations couple therapy. Jason Aronson, Incorporated

Sharpe, S. (2000). The ways we love, a developmental approach to treating couples. New York & London, UK: The Guilford Press 

Stein, R. (2006). Unforgetting and excess, the re-creation and re-finding of suppressed sex. Psychoanalytic Dialogue, 16, 763–778. https://doi.org/10.1080/10481880701357503  

Stern, D. B. (1997). Unformulated experience: From dissociation to imagination in psychoanalysis. Hillsdale, NJ: The Analytic Press

Watts-Jones, D. (2010). Location of self: Opening the door to dialogue on intersectionality in the therapy process. Family Process, 49(3), 405–420. https://doi.org/10.1111/j.1545-5300.2010.01330.x  

White, M. (2007). Maps of narrative practice. New York/London, UK: W. W. Norton

White, M. (2009). Narrative practice and conflict dissolution in couples therapy. Clinical Journal of Social Work, 37, 200–213. https://doi.org/10.1007/s10615-009-0192-6

Willi, J. (1982). Couples in collusion. New York: Jason Aronson Inc

הנרטיב המיסטי: תיקון הנפש על פי החסידות
מטפל/יועץ – יש לך כנפי רוח? בואו ללמוד את עבודת תיקון הנפש החסידית, ולהכניס נשמה לעבודתכם הטיפולית
אוניברסיטת בר-אילן
אוקטובר 2022
מפסיכואנליזה להתייחסותיות
אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי . קורס חובה להעמקה תאורטית ורענון. כל התורה מפרויד ועד ימינו
קורס אונליין, גלית אבן חיים
קורס ללמידה עצמית
חושבים כאן ועכשיו-שיחה עם רוברט סטולרו
שיחות עם פורצי דרך בפסיכותרפיה "הטראומה המשותפת לכל האנושות" ד"ר רוברט סטולורו משוחח בזום עם פרופסור ענר גוברין וד"ר שרון זיו-בימן
אירוע מקוון, מכון מפרשים
18/9/2022, 20:30
קורס EMDR נובמבר 2022 בהנחייתו של ד"ר אודי אורן
נפתחה ההרשמה לסדנת EMDR שלב א' נובמבר 2022 רעננה
מכון EMDR ישראל, רעננה
נובמבר 2022
ACT כאן ועכשיו, כנס ACT הישראלי השני, 2022.
מהו טיפול קבלה ומחויבות? איך הוא נראה בקליניקה או במחקר, מהן אבני הבסיס התיאורטיות שלו ומהו הזרם הפסיכולוגי או הפילוסופי אליו ניתן לשייכו?
מכון מפרשים,האקדמית ת"א יפו
15/09/2022
הנרטיב המיסטי: תיקון הנפש על פי החסידות
מטפל/יועץ – יש לך כנפי רוח? בואו ללמוד את עבודת תיקון הנפש החסידית, ולהכניס נשמה לעבודתכם הטיפולית
אוניברסיטת בר-אילן
אוקטובר 2022
מפסיכואנליזה להתייחסותיות
אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי . קורס חובה להעמקה תאורטית ורענון. כל התורה מפרויד ועד ימינו
קורס אונליין, גלית אבן חיים
קורס ללמידה עצמית
חושבים כאן ועכשיו-שיחה עם רוברט סטולרו
שיחות עם פורצי דרך בפסיכותרפיה "הטראומה המשותפת לכל האנושות" ד"ר רוברט סטולורו משוחח בזום עם פרופסור ענר גוברין וד"ר שרון זיו-בימן
אירוע מקוון, מכון מפרשים
18/9/2022, 20:30
קורס EMDR נובמבר 2022 בהנחייתו של ד"ר אודי אורן
נפתחה ההרשמה לסדנת EMDR שלב א' נובמבר 2022 רעננה
מכון EMDR ישראל, רעננה
נובמבר 2022
ACT כאן ועכשיו, כנס ACT הישראלי השני, 2022.
מהו טיפול קבלה ומחויבות? איך הוא נראה בקליניקה או במחקר, מהן אבני הבסיס התיאורטיות שלו ומהו הזרם הפסיכולוגי או הפילוסופי אליו ניתן לשייכו?
מכון מפרשים,האקדמית ת"א יפו
15/09/2022