ד״ר אפרת ציגנלאוב
ויניקוט לא היה איש קבוצות, ויש הטוענים כי אף הביע את חששו מקבוצות (ברמן, 2015). ההחזקה המדויקת והמסורה שלו עומדת במידה מסוימת בסתירה לטיפול במרחב הקבוצתי, המצריך חלוקה תמידית בתשומת הלב עם מטופלים נוספים, ובתסכול האינהרנטי הנעוץ במרחב זה. עם זאת, המושגים והחידושים שלו יכולים להוות נכסי צאן ברזל לעולם הטיפול הקבוצתי, שינק בתחילת דרכו ממקורות תאורטיים אחרים. באופן ספציפי, המושג המרכזי שאותו אני מעוניינת לבחון במסגרת מאמר זה הינו "המרחב הפוטנציאלי".
מרים ברגר הטמיעה בתכנית ההכשרה של אנליטיקאים קבוצתיים קורס בשם "הקבוצה כמרחב פוטנציאלי", אשר שאף ליישם את רעיונותיו של ויניקוט אודות מושג זה ומושגים נוספים לטיפול הקבוצתי האנליטי. בשנת 2007 אף נערך יום עיון במכון לאנליזה קבוצתית בשם: "כשויניקוט פוגש את פוקס – יישום חשיבתו של ויניקוט לטיפול הקבוצתי". במסגרתו של יום עיון זה, ניסו להתמודד חברי מכון שונים עם המפגש בין החשיבה הויניקוטיאנית והאנליזה הקבוצתית, ולדמיין את ויניקוט ופוקס משיחים על כוס קפה בין כותלי המכון הפסיכואנליטי הלונדוני.
לאחרונה זכיתי להיכנס לנעליה הגדולות של ברגר וללמד בעצמי קורס זה במכון לאנליזה קבוצתית. במאמר הנוכחי אנסה להעלות על הכתב חלק מהרעיונות שהתגבשו אצלי על המפגש בין העולמות הללו, ובפרט על האופן שבו תורם המושג "המרחב הפוטנציאלי" לטיפול הקבוצתי. אני רואה בכך המשך למאמצים של קודמיי לחבר בין הרעיונות הויניקוטיאניים לבין הטיפול הקבוצתי, כדוגמת מאמרו של הרצל יוגב על החזקה באנליזה הקבוצתית (Yogev, 2008) או מאמרה של יעל דורון על מושקעות אימהית ראשונית בקבוצה הטיפולית האנליטית (Doron, 2014).
במאמר זה אתאר את המושג "המרחב הפוטנציאלי" של ויניקוט, ואבחן כיצד המאפיינים הייחודיים שלו באים לידי ביטוי במרחב הקבוצתי. תחילה אסקור את התפתחות המושג ״מרחב פוטנציאלי״ דרך הוגים שונים, לאחר מכן אראה שהקבוצה הטיפולית בעצם מהותה הינה מרחב פוטנציאלי בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית. בהמשך אציג את מורכבותו של מרחב זה הנובעת מכך שהמשתתפים בקבוצה הם מטפלים ומטופלים בו זמנית. אתאר כיצד ההיבטים הללו משפיעים על תהליכים שונים המתרחשים בקבוצה, ובפרט על תהליכי ההעברה, ההזדהות ההשלכתית והאנאקטמנט בהיכל המראות הקבוצתי, הדהוד ושיקוף תמות קבוצתיות וכוחם לחלץ מתפקידים חברתיים שונים, ועבודה עם חלומות וזיכרונות ילדות בקבוצה.
הדוגמאות הקליניות המובאות במאמר מבוססות על ניסיון טיפולי מצטבר. לשם שמירה על סודיות, פרטי הדמויות והאירועים שונו לחלוטין ואינם מתארים מטופלים ספציפיים.
המונח "מרחב פוטנציאלי", אשר טבע דונלד ויניקוט, התפתח מתוך מושג מוקדם יותר והוא "אובייקט המעבר". אובייקט המעבר הוא חפץ ממשי (כגון דובי או "שמיכי") המלווה את התינוק בשלב התלות היחסית, בו הוא מתחיל לבסס את נפרדותו מאימו ואת ההבחנה בין "אני" ל"לא אני". שלב זה מגיע לאחר שלב התלות המוחלטת, אשר מתאפיין בחוויה של אומניפוטנטיות: התינוק חווה עצמו ככל-יכול, ואת משאלותיו כגורמות להתרחשויות בעולם.
לטענת ויניקוט, חוויה ראשונית זו של אומניפוטנטיות מתאפשרת בזכות האם, אשר מספקת לתינוק החזקה ומתאימה עצמה לצרכיו בראשית החיים. בתוך מצב ראשוני זה, התינוק תופס את סביבתו כחלק ממנו. בעולמו הפנימי, הוא ואימו נחווים כיחידה אחת בלתי נפרדת.
אובייקט המעבר, כשמו כן הוא, מסייע לתינוק במעבר מן התלות המוחלטת אל התלות היחסית. אף שמדובר באובייקט ממשי המצוי בעולם החיצוני, התינוק משליך עליו חלקים מעולמו הפנימי, ובכך נוצר אזור ביניים של חוויה – בין עולם הפנטסיה לבין עולם המציאות. אובייקט המעבר הוא למעשה אובייקט ה"לא-אני" הראשון: הוא מאפשר את המעבר מהתמזגות לנפרדות, מן הסובייקטיביות האומניפוטנטית להכרה באובייקטיביות של העולם.
ייחודו של אובייקט המעבר טמון באופיו הפרדוקסלי: הוא בעת ובעונה אחת פנימי וחיצוני. יש בו ממרכיבי הדמות האימהית, אך גם מיכולתו של התינוק "ליצור" את מה שהוא זקוק לו. מאפיינו המרכזי, על פי ויניקוט, הוא עצם קיומו של הפרדוקס והיכולת לשאת אותו (ברמן, 2021). כפי שניסח זאת ויניקוט: ״התינוק יוצר את האובייקט, אבל האובייקט כבר היה שם, ממתין להיווצר ולהיעשות אובייקט טעון... לעולם לא נעמיד את התינוק במבחן ונשאל אותו: האם יצרת או מצאת אותו״ (ויניקוט, 2007, עמ' 108).
בהמשך, מרחיב ויניקוט את הפונקציה של אובייקט המעבר מחפץ ממשי המשמש את התינוק בינקותו לתחום כולל של חוויה, הממוקם בין המציאות הפנימית לבין המציאות החיצונית, ומתקיים בבגרותו של האדם ולאורך כל חייו, אותו הוא כינה: "המרחב הפוטנציאלי". המרחב הפוטנציאלי מתבטא בתופעות שונות הנושאות איכות זו של מרחב ביניים, כמו משחק וחוויה תרבותית. באופן זה, מושג אובייקט המעבר מתרחב למבנה נפשי מתמשך: מרחב אשר בו מתהווה ומתרחשת החוויה הסובייקטיבית, בו מתאפשרת יצירתיות, ובו מתקיים דיאלוג חי בין עולמו הפנימי של האדם לבין המציאות החיצונית.
המרחב הפוטנציאלי עומד בבסיסן של תופעות רבות, כמו למשל, אמונה דתית. אמונה אינה יכולה להתבסס על ידיעה מוחלטת שיש אלוהים, כי אז היא תהא שייכת למציאות החיצונית בלבד, אך בד בבד אינה בגדר מציאות פנימית בלבד, שכן היא נשענת על סמלים וטקסים הקיימים במציאות. מה שהופך אותה לאמונה היא תחום הביניים בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית.
בספרו "מצע הנפש" מתאר אוגדן את התפקיד של אובייקט המעבר והמרחב הפוטנציאלי בבניית היכולת לתהליכים פסיכולוגיים דיאלקטיים. דיאלקטיקה, בהגדרתה ההגליאנית שעליה נשען אוגדן, הינה תהליך בו כל אחת משתי תפיסות מנוגדות מכוננת זו את זו. כל תפיסה יוצרת, מגדירה ומשמרת את האחרת, אך בו בעת סותרת ושוללת אותה, כך שהתפיסות מצויות במתח דינמי, המשתנה תדיר (Hegel, 1934, אצל אוגדן, 2003). התהליך הדיאלקטי שואף לקראת אינטגרציה, אך האינטגרציה לעולם אינה שלמה. כל אינטגרציה יוצרת ניגוד דיאלקטי חדש ומתח דינמי חדש (אוגדן, 2003).
על פי אוגדן, לצורך המעבר מהתמזגות לנפרדות, נדרשת יכולת לדיאלקטיקה פסיכולוגית של אחדות ושל נפרדות שבה כל אחת יוצרת את האחרת. האובייקט המעברי הינו סמל לנפרדות בתוך האחדות, ולאחדות בתוך הנפרדות. הוא בעת ובעונה אחת התינוק ולא התינוק, ולפיכך היחסים עימו משקפים את התפתחות היכולת לשמר תהליכים פסיכולוגים דיאלקטיים. השלכותיו של הישג זה הרות חשיבות, והן כוללות את היכולת להפיק משמעויות אישיות המיוצגות בסמלים המתווכים על ידי הסובייקטיביות. מקורם של הסמלים, אם כן, הינו במרחב הפוטנציאלי. בהיעדר מרחב פוטנציאלי קיימת רק פנטסיה (בה כלב הוא כלב הוא כלב), ואילו בתוך מרחב פוטנציאלי יכול להתפתח דמיון, הכרוך ברבדים של משמעויות סימבוליות.
אוגדן טוען כי ויניקוט לא השלים את פיתוח התאוריה של פסיכופתולוגיה של המרחב הפוטנציאלי, והוא לקח על עצמו לעשות זאת. התאוריה שלו מתייחסת למצבים שונים שבהם הדיאלקטיקה של מציאות ופנטסיה קורסת לכיוון אחד מהם. במצב הקיצון הראשון הדיאלקטיקה קורסת לכיוון הפנטסיה, וכך המציאות נכללת בפנטסיה, והפנטסיה הופכת ל"דבר כשלעצמו", כמו המציאות החיצונית. הוא מדגים זאת באמצעות מטופל שנתקף אימה מפני בובות חלון ראוה מפני שחש כי הן אנשים אמיתיים, או מטופלת שיודעת כי המטפל שהתחיל את שעת הטיפול באיחור של שלוש דקות עשה זאת משום העדפתו את המטופל מן השעה הקודמת. לחלופין, כאשר הדיאלקטיקה קורסת לכיוון המציאות, המציאות גוזלת מן הפנטסיה את חיוניותה, והדמיון מופקע. כך למשל, מתאר אוגדן ילדה שאינה מסוגלת לשחק את תפקיד האם, כיוון שאינה מסוגלת לדמיין, ומטופלים שאינם מתארים חלומות, או מבטלים חלומות שבכל זאת עולים כמוזרים או מטופשים (אוגדן, 2003).
לסיכום, המרחב הפוטנציאלי הינו מרחב דיאלקטי (מקיים יחסים דינמיים בין שתי תפיסות מנוגדות) שבו מתקיים תחום ביניים של חוויה – בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני, בין הפנטסיה למציאות. זהו מרחב של דמיון ומשחק, שבו ניתן להפיק משמעויות אישיות המיוצגות בסמלים המתווכים על ידי הסובייקטיביות.
כעת ברצוני לבחון כיצד מאפייניו הדיאלקטיים של המרחב הפוטנציאלי שתיארתי לעיל באים לידי ביטוי במרחב הקבוצתי. לצורך כך, אתאר כמה מהויות של הקבוצה, וכן תופעות ותהליכים המתרחשים בה שבהם באים לידי ביטוי בעיני ההיבטים הדיאלקטיים של המרחב הפוטנציאלי:
1. הקבוצה כמרחב פוטנציאלי בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית
2. דיאלקטיקה בין תפקידי המטפל והמטופל במרחב הקבוצתי
3. העברה בקבוצה: בין פנטסיה למציאות
4. הזמנה להדהוד וחילוץ מתפקיד חברתי בקבוצה כתהליך דיאלקטי
5. חלומות וזיכרונות ילדות בקבוצה כמרחבים פוטנציאליים
ניתן להסתכל על הקבוצה הטיפולית כמרחב פוטנציאלי בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית. פוקס מגדיר את עבודת הקבוצה כ-ego training in action, היינו: אימון האני בפעולה (Foulkes & Anthony, 1990). הקבוצה היא מעין סימולטור ליחסים המאפשרת למשתתפיה לעבוד על היחסים הבינאישיים שלהם באמצעות שחזורים ולמידה בינאישית ב"כאן ועכשיו" הקבוצתי (יאלום ולשץ, 2006) בחברת אנשים אחרים שהם מחד חלק מהמציאות החיצונית שלהם ("לא אני") ומאידך אינם האנשים האמיתיים בסביבתם החיצונית (כמו בני משפחה, חברים או קולגות). הטיפול הקבוצתי, טוענת חני בירן (2015), ממוקם בין הטיפול האישי לבין החיים, ולפיכך היא מכנה אותו "מרחב להתנסות", לעומת הטיפול האישי אשר מכונה "מרחב להתבוננות".
בקבוצותיי האנליטיות נוהגים לעיתים משתתפים ותיקים להציג את מטרת הקבוצה למשתתפים חדשים ברוח זו: "תתאמנו עלינו. פה זה חדר כושר ליחסים. לא תפגשו אותנו מחוץ לקבוצה הזאת. אתם יכולים להרשות לעצמכם להתאמן על דברים שאתם לא מרשים לעצמכם לעשות בחוץ. לאט לאט תעשו אותם גם בחוץ".
כיצד ניישם את יחסי אם-תינוק ומטפל-מטופל במרחב הקבוצתי? מיהי ה״אם״ ומיהו ה״תינוק״ במרחב זה? למעשה, הטיפול הקבוצתי מבוסס על דיאלקטיקה, שהרי האם היא גם "הקבוצה כשלם" וגם מנחה הקבוצה, והתינוק הוא גם "הקבוצה כשלם", וגם המשתתפים המרכיבים אותה. היינו: הקבוצה היא גם האם וגם התינוק, גם המטפל וגם המטופל. דיאלקטיקה זו טמונה בבסיס שתי הגישות המרכזיות בתחום, גישת יחסי הקבוצות של ביון (Bion, 1961) וגישת האנליזה הקבוצתית של פוקס (Foulkes & Anthony, 1990).
ביון מדמה את הקבוצה לאם וטוען כי "הקבוצה כשלם מקורבת מידי, בראשיהם של הפרטים המרכיבים אותה, לפנטסיות פרימיטיביות מאוד ביחס לתכולת הגוף האימהי" (Bion, 1961, כפי שמצוטט אצל Wells, 1980). כלומר, המשתתפים בקבוצה משליכים על הקבוצה כשלם פנטזיות, חרדות ומשאלות מוקדמות, באופן דומה לזה שהתינוק מתייחס לאם. כך, למעשה, הקבוצה נחווית עבור משתתפיה כמו האם עבור התינוק.
בד בבד, יכולה הקבוצה כשלם להתמקם באופן הפוך, כתינוק הנושא עיניים למנחה הקבוצה. במצב זה, המנחה הוא "האם" ואילו הקבוצה היא "התינוק", המשליך עליה את חרדתו. בהתאם להמשגה הקלייניאנית של יחסי אם-תינוק הבאים לידי ביטוי בקבוצה, מתרחשים במצבים אלה תהליכים נפשיים קבוצתיים הנושאים איכות זו, כגון: העברה כלפי המנחה, הזדהות השלכתית והנחות היסוד השונות בקבוצה. תהליכים אלו הם פועל יוצא של היות הקבוצה אם המכילה את הפרטים בה או תינוק המחפש הכלה אצל המנחה.
דיאלקטיקה זו מצויה גם בגישתו של פוקס, אבי האנליזה הקבוצתית. פוקס תיאר את המטריצה הקבוצתית כרשת היפותטית של תקשורת וקשרים בקבוצה, ודימה אותה ל"אמא אדמה שבה כל התהליכים הדינמיים מתחוללים" (Foulkes, 1971, p.6). פוקס בחר במילה מטריצה בכוונה, שכן היא נגזרת מהמילה "אם" בלטינית (matrix). במקביל, מנחה הקבוצה מחזיק גם הוא את התפקיד "האימהי", דרך ההחזקה של הקבוצה אותה מכנה פוקס "האדמיניסטרציה הדינמית" (Foulkes, 1975), והפעילות הטיפולית הכוללת יצירת קומוניקציה בקבוצה באמצעות ארבעה מרכיבים תרפויטיים, שחלקם יתוארו בהמשך המאמר: שייכות, מירורינג, הדהוד (רזוננס) וחליפין (exchange) (Foulkes and Anthony, 1990).
אם כן, הן בבסיס התאוריה הביוניאנית והן בזו הפוקסיאנית טמונה דיאלקטיקה: הקבוצה היא בו זמנית האם והתינוק, המטפל והמטופל. דיאלקטיקה זו בין התפקידים השונים הופכת את הקבוצה למרחב פוטנציאלי הכולל בתוכו הן הזדמנויות והן אתגרים ייחודיים לעומת טיפול פרטני, כפי שיפורט בסעיפים הבאים.
העברה (טרנספרנס) במהותה נתונה במרחב הפוטנציאלי שבין הפנטסיה למציאות, והיא כוללת בתוכה את הדיאלקטיקה שתיארו ויניקוט ואוגדן לעיל. המטפל או המטפלת נחווים גם כאובייקט ההשלכה (למשל, אמא) וגם כאדם בפני עצמו. אם יקרוס המטופל לאחד הקטבים לא תוכל להתקיים העברה. כך, למשל, אם הוא יקרוס לקוטב הפנטסיה ויראה במטפלת רק את אימו, החוויה תהיה פסיכוטית, ולחליפין, אם יקרוס לקוטב המציאות ויראה בה רק את המטפלת המציאותית, לא תוכל להתקיים העברה, ולא יוכל להתקיים טיפול. בדומה לכך גם תהליכים נוספים המתרחשים במרחב הטיפולי, כמו למשל ההזדהות ההשלכתית והאנאקטמנט הינם מרחב פוטנציאלי, שבו המטפל מגולם לתפקיד בחייו של המטופל, והפנטסיה והמציאות שזורים אלו באלו.
דיאלקטיקה זו משליכה גם על נושא החשיפה העצמית של מטפלים, לפיה חשיפה רבה מידי יכולה לגרום למטופל לקרוס לקוטב המציאות ולאבד את היכולת "להשתמש במטפל" (במונחו החיובי של ויניקוט), בעוד ש"הלוח החלק" הניטרלי והמתנזר מעלה את החשש ההפוך של קריסה לקוטב הפנטסיה.
בבואנו לקבוצה הטיפולית, המורכבות של תהליכים אלו גדלה. לצורך כך אתאר שני מושגים שטבע פוקס, הרלוונטיים לענייננו: טרנספרנס אופקי, והיכל המראות. פוקס מתאר העברה בקבוצה הטיפולית באמצעות האותיות T גדולה ו-t קטנה. T הינה העברה ״אנכית״ כלפי המנחה וכלפי הקבוצה כשלם, ו-t הינה העברה ״אופקית״ כלפי המשתתפים בקבוצה (Foulkes and Anthony, 1990). העובדה שהן המנחה, הן המשתתפים והן הקבוצה כשלם הינם אובייקטים להעברה ממחישה את הדיאלקטיקה בין התפקידים השונים במרחב הקבוצתי.
בנוסף, מדמה פוקס את הקבוצה ל"היכל של מראות", ומגדיר את תגובת הראי (מה שהוא מכנה מירורינג) כגורם מרפא מרכזי: כל אחד רואה את עצמו באחר וגם משמש לו ראי. תגובת הראי מפתחת תחושה של הדדיות ושותפות ומסייעת לכל אחד בקבוצה לשמש כמפת ניווט עבור זולתו. אמירתו של פוקס בנושא זה בהירה ונחרצת: "האדם רואה את עצמו, תכופות חלק מודחק של עצמו, משתקף ביחסיו עם חברי בקבוצה אחרים. הוא מתוודע לעצמו, וזהו תהליך בסיסי בהתפתחות האגו – דרך ההשפעה שיש לו על אחרים ודרך האופן שבו הם רואים אותו" (Foulkes, 1984, p. 110). אם כן, דרך היכל המראות הקבוצתי מתקיימות השתקפויות שונות, הכוללים העברות אופקיות ואנכיות, הזדהויות השלכתיות תואמות ומשלימות (ראקר, 2010), וגילומים שונים (Enactments) (Corbella, 2021).
המשתתפים בקבוצה, בכובעם כ"מטפלים", מאפשרים לאחר "להשתמש בהם" ולקיים את הדיאלקטיקה המתוארת. רגעים רבים של טרנספורמציה בקבוצה נעוצים בתהליכים אלו של השתקפויות שונות בהיכל המראות הקבוצתי. כך, למשל, מטופלת מתחילה להבין את בעלה אחרי שנים רבות של ויכוחים בלתי פוסקים, לאחר שמשתתף בקבוצה ייצג לה את הזווית שלו בתמונה, משתתף החל לבקר את הוריו אחרי שהבין כמה הם בודדים דרך חוויותיהם של משתתפים שייצגו את ההורים, או משתתף שהבין את הקנאה של אחיו בו לאורך השנים דרך גילום היחסים עם "האח" בקבוצה. כך גם משתתפים שנחשפו לחלקי עצמי מוכחשים ומפוצלים שלהם דרך אחרים בקבוצה ואימצו אותם בקרבם.
ואולם, אני נתקלת לא מעט במצבים שבהם משתתפים בקבוצה אינם מתמסרים לשימוש בהם כ"מטפלים", ולא מוכנים לשתף פעולה עם התפקיד ההורי הנדרש מהם בתהליכים של העברה, הזדהות השלכתית או אנאקטמנט. פעמים רבות בעקבות תהליכים אלו מצד אחד המשתתפים, עולה התגובה מקרב המשתתף האחר: "זה שלך, זה לא שלי". תגובה זו למעשה "סוגרת את הדלת" לאפשרות להשתמש אחד בשני ומדגימה את הקריסה של הדיאלקטיקה לקוטב המציאות, שבה לא קיים המרחב המעברי המאפשר לתהליך להיות בו זמנית "גם שלך וגם שלי".
מצב הפוך הוא מצב שבו הדיאלקטיקה קורסת לקוטב הפנטסיה, והפנטסיה הופכת ל"דבר כשלעצמו", כמו המציאות החיצונית. מצבים אלו קורים פעמים רבות בשל השתקפויות בלתי נסבלות במראות הקבוצתיות, אותן מכנה זינקין (Zinkin, 1983) "מראות מליגניות" (מרושעות/ זדוניות). במקרים אלו המשתתפים בקבוצה נחווים כדמויות עצמן בחייהם של האחרים. כך, למשל, נוקשות של אחד המשתתפים בקבוצה שהנחיתי הזכירה למשתתף אחר את הנוקשות של המפקד שלו בצבא, והחזירה אותו לטראומת עבר שלו מתקופת השירות. כתגובה למראה זו, הוא התייחס למשתתף האחר כאילו היה מפקדו, דיבר על העבר בלשון הווה, ואף פנה אליו בשמו של מפקדו ולא בשמו האמיתי, כסוג של שחזור של הטראומה במציאות הנוכחית.
שני האתגרים הללו, שמהווים למעשה שני צדדים של אותו מטבע שבו קורסת הדיאלקטיקה של המרחב הפוטנציאלי, הינם קשים להנחיה ויכולים לגרום לתופעות קשות בקבוצה ואף לפרישה של משתתפים בטרם עת. החזקת ההבנה הדיאלקטית העמוקה של המרחב הפוטנציאלי עשויה לסייע במצבים אלו.
אליבא דפוקס, תפקידו המרכזי של המטפל הקבוצתי הוא לייצר קומוניקציה בקבוצה, וזאת באמצעות מספר תהליכים מרכזיים המסייעים לו לעשות זאת, שאחד מהם הוא ההדהוד (רזוננס). פוקס הציע את המונח "הדהוד" לאינטראקציות לא-מודעות וספונטניות, מילוליות או לא-מילוליות, המתרחשות בין משתתפים בקבוצה. דרך הדהודים אלה, תכנים ורגשות לא-מודעים עשויים להיות מועצמים ולהתבהר באמצעות תגובותיהם של משתתפים אחרים. בדרך זו, חומר אישי עמוק של כל אחד מהמשתתפים עולה בקבוצה והופך להיות משותף לכולם (ברמן, 2015). תפקיד המנחה הוא לזהות הדהודים אלה בחדר. לפעמים המנחה יכול לנסח תמה קבוצתית משותפת (Bion, 1961) ולהזמין את הקבוצה לחקור אותה במשותף. למשל: איפה נושא התחרות פוגש כל אחד מכם?
הזמנה להדהוד ולהצטרפות לחקירת תמה משותפת באמצעות אסוציאציות קבוצתיות היא בעיני לב ליבה של עבודה דיאלקטית בקבוצה, המייצרת עבודה סימבולית המחברת בין מרחבי המציאות הפנימית והחיצונית, ועשויה ליצור משמעויות חדשות. כך, למשל, אם משתתף בקבוצה מספר בבושה על הקנאה שלו באחיו, יכול המנחה להזמין את שאר המשתתפים לבחון היכן נושא הקנאה פוגש אותם במרחבים שונים הן מחוץ לקבוצה והן ביחסים בתוכה. הזמנה זו הינה בעלת פוטנציאל להפוך את "הקנאה" מחומר ששייך למציאות הפנימית בלבד ("אני קנאי") לחומר שנמצא במרחב הביניים ומאפשר עבודה יצירתית ו"משחק" עם משמעויות סימבוליות רבות של הקנאה (למשל: קנאה היא רגש אנושי שכיח, אני לא רק מקנא אלא גם מושא לקנאה, חקירה באילו מצבים הקנאה מתגברת ובאילו מצבים היא נחלשת, "קנאת סופרים תרבה חכמה", ה"אח" שהמשתתף מקנא בו הוא למעשה גם אחד המשתתפים בקבוצה, ועוד).
הדהודים קבוצתיים והזמנה לחקירת תמה משותפת משמשים גם לחילוץ משתתפים בקבוצה מתפקידים קבוצתיים שונים. פעמים רבות, הקבוצה מעניקה תפקיד לאחד המשתתפים ומקבעת אותו בתפקיד זה. בתהליכים של הזדהות השלכתית ואנאקטמנט המשתתף יכול להתבצר בתפקיד, והדיאלקטיקה קורסת לקוטב המציאות שבו התפקיד הופך להיות "הדבר כשלעצמו". מצב קיצון המדגים זאת הוא השעיר לעזאזל (Nitsun, 1996). התפקידים יכולים להיות מגוונים, ותלויים בתרבותה של הקבוצה ובחלקים שהיא רוצה להשליך ממנה. במצבים אלו, ההתערבויות האפקטיביות ביותר הן להזמין את חברי הקבוצה להדהד כיצד התפקיד פוגש אותם, וכך הן לשחרר את מושא התפקיד מהתפקיד שהושלך עליו, והן לאפשר לכל אחד מחברי הקבוצה להחזיר לעצמו את ההשלכות ולבחון חלקי עצמי שהיו פחות נגישים לו.
בקבוצה של נשים מחברה שמרנית שהנחיתי, משתתפת ש"הרשתה לעצמה" להתלבש ולהתנהג בצורה פתוחה יחסית קיבלה את התואר המפוקפק של ה"מרשה לעצמה", והקבוצה בזה לה על דרגות החופש שהיא לוקחת, עד שכמעט הפכה ל"שעיר לעזאזל הקבוצתי". על מנת לקטוע את התהליך, שאלתי את משתתפות הקבוצה היכן התמה של "מרשה לעצמה" פוגשת אותן, ואיפה הן מרשות לעצמן דברים שאולי אינם בנורמה. כתגובה, עלו עושר של חשיפות אישיות וסיפורים כואבים שאט אט הקבוצה הצליחה להכיל, ולא נדרשה להשליכם על אחת המשתתפות. הקבוצה גם חקרה מה הן "מרשות לעצמן" ומה אינן מרשות לעצמן בקבוצה עצמה. כך הפך התואר "מרשה לעצמה" מתפקיד קבוצתי של אחת המשתתפות למרחב פוטנציאלי יצירתי ועשיר שהצליח לייצר טרנספורמציה בקבוצה.
חלומות וזיכרונות ילדות הם דוגמאות למרחבים פוטנציאליים, שתורמים להם המציאות הפנימית והחיים החיצוניים גם יחד. לגבי כל אחד מהם ניתן לשאול: היה או לא היה? האם הם שייכים לפנטסיה או למציאות? כמאמר שירה הידוע של רחל (1935): "ואולי לא היו הדברים מעולם....ההיית או חלמתי חלום".
בקבוצה הטיפולית, המרחב הפוטנציאלי של עבודה עם חלומות עשיר פי כמה וכמה, וכולל, למעשה, הן עבודה אישית עם החולם באמצעות חיזוק והבהרת דפוסי המשמעות שבאו לידי ביטוי על ידי הדימויים של החלום, והן יצירת "החלום הקבוצתי" דרך ההדהודים של חברי הקבוצה. גילה עופר (2015) מתארת שלושה רבדים של החלום בקבוצה: המימד האישי המיוחס לחולם, המימד הקבוצתי, או הבינאישי, השייך לדינמיקה הקבוצתית והמימד החברתי, המבטא את המציאות החיצונית.
סיפור חלום בקבוצה יוצר מרחב שבו החלומות עשויים להדהד דרך חברים אחרים. ההדהוד של החלומות יוצר רגעים של מפגש המשנים את היחסים בין מספרי החלומות לבין המאזינים המעורבים ב"חלימת החלום" (פרידמן, 2019).
בקבוצות גדולות נעשה שימוש במתודה הנקראת "מטריצת חלימה חברתית" (לורנס ובירן, 2006). המשימה המרכזית בקבוצות אלו היא לארוג ולחבר אסוציאטיבית את החלומות דרך יצירת קישורים וקשרים. בתהליך העבודה המשתתפים "משגרים" את החלומות שלהם לחלל המטריצה, והחלומות המרחפים פוגשים בחלומות אחרים. אסוציאציות חופשיות יוצרות קשרים בין החלומות ונבנות משמעויות חדשות. אמיתי המנחם פיתח מתודה דומה לעבודה עם זיכרונות ילדות בקבוצה גדולה, אותה כינה "מטריצת הזכירה החברתית" (המנחם, 2017).
מרחבים אלו מהווים דוגמא מרתקת למרחב פוטנציאלי בין החלום או הזיכרון האישי לבין החלום או הזיכרון בהקשרו החברתי הרחב יותר. בחלומות האישיים יופיעו פעמים רבות תכנים שמקורם במודע ובלא מודע החברתיים ולא ניתן לנתק בין המציאות הפנימית למציאות החיצונית (המנחם, שם). אני עדה לתופעה זו ביתר שאת בשנתיים האחרונות של המלחמה, בהן המרחב הפנימי והמרחב החיצוני מתערבבים אלו באלו, וחלומות של מטופלים בקבוצות שאני מנחה ומדריכה כוללים תכנים שונים של מציאות הטראומה הקולקטיבית בה אנו נתונים.
כתיבת מאמר זה היוותה עבורי מרחב פוטנציאלי שייצר תנועה של "משחק ומציאות" בין הקסם הטמון בכתביו של ויניקוט לבין עומקן של החוויות הקבוצתיות. ההתבוננות על הקבוצה הטיפולית דרך הפריזמה של המרחב הפוטנציאלי מאפשרת לבחון תהליכים רבים נוספים שקצרה היריעה מלהכיל במאמר זה, למשל: התבוננות על הומור בקבוצה כמרחב פוטנציאלי (Rossel, 1977), או שימוש באמצעים חווייתיים ומשחקיים בקבוצה כמרחבים פוטנציאליים, כפי שמתארים עזרא וטולצינסקי (לקראת פרסום).
כמו כן, היא מאפשרת לתת את הדעת לסוגיות עכשוויות ורלוונטיות לתקופתנו, כגון הנחיית קבוצה במצבי טראומה קולקטיבית, המאופיינת בקריסה של המרחב הפוטנציאלי, או הנחיית קבוצה בזום, המאתגרת אף היא את המרחב הפוטנציאלי בדרכים שונות, כמו למשל הכנסת המציאות הקונקרטית לחדר הטיפול הקבוצתי (Weinberg & Rolnick, 2020 , ציגנלאוב וסטולפר, 2020). משקפיים אלו מאפשרות להתבונן גם על שיקולים שונים של בניית קבוצה, הכוללים הכרות בין חברי הקבוצה מעבר לחדר הטיפול, או טיפול משולב פרטני וקבוצתי, ולבחון את השפעתם על איכותו של מרחב זה.
לסיום, המרחב הפוטנציאלי בו בחרתי להתמקד במאמר זה הינו רק אחד מאוצרותיו התאורטיים של ויניקוט, המהווים תרומה פוטנציאלית עצומה לעולם הטיפול הקבוצתי. אני מקווה שכתיבה זו תהווה מצע להמשך חקירה, וכי מטפלים נוספים ימשיכו להעמיק, ליישם ולכתוב על מושגיו במרחב הקבוצתי.
*תודה למרים ברגר, לנעמה גרינולד, ליובל דובי, לליאת ורהפטיג ארן ולאלה סטולפר על הערותיהם טובות העיניים ומאירות העיניים.
פסיכולוגית חברתית-ארגונית מומחית ואנליטיקאית קבוצתית, ראשת תכנית 'יובלים' לפסיכותרפיה קבוצתית בגישה אינטגרטיבית במכון מפרשים, חברת סגל במכון לאנליזה קבוצתית ומרצה בכירה בקריה האקדמית אונו. בעלת קליניקה לטיפול פרטני וקבוצתי במודיעין, מנחה ומדריכה מנחי קבוצות בארגונים שונים.
אוגדן, ת.ה. (2003). מצע הנפש. פרק 7: האם, התינוק והמצע בעבודתו של דונלד ויניקוט. (עמ' 136-160). תל אביב: תולעת ספרים
בירן, ח. (2015). נקודת מבט: הטיפול הקבוצתי כמרחב להתנסות מול הטיפול האישי כמרחב להתבוננות. בתוך: ת. עיני להמן ור. שי. (עורכות). סיפור קבוצתי: מנחים כותבים על דרכם עם קבוצות. (עמ' 58-76). ישראל: אמציה
ברמן, א. (2015). הדהוד בין חברים בקבוצה וערכו בטיפול הקבוצתי. בתוך: ת. עיני להמן ור. שי. (עורכות). סיפור קבוצתי: מנחים כותבים על דרכם עם קבוצות. (עמ' 189-207). ישראל: אמציה
ברמן, א. (2015). מהו הקבוצתי בטיפול הקבוצתי? בתוך: ר. פרידמן וי. דורון. (עורכים). טיפול קבוצתי אנליטי בארץ זבת חלב ודבש. (עמ' 61-76). קרית ביאליק: אח
ברמן, ע. (2021). מטפל לכל עת. בתוך: ד. ו. ויניקוט. הפסיכולוגיה של השיגעון. תל אביב: עם עובדהמנחם, א. (2017). מטריצת הזכירה האישית-בין זיכרון הילדות האישי לזיכרון החברתי. בתוך: גיליון מיוחד בנושא: זיכרונות ילדות מוקדמים. נרטיבים מעצבים בדיאלוג בין תאוריה, טיפול ויישום. מפגש
ויניקוט. ד. (1958). אובייקטים של מעבר ותופעות מעבר. בתוך: ד. ויניקוט. (2007). משחק ומציאות. (עמ' 35-56). תל אביב: עם עובד
ויניקוט. ד. (1967). מיקומה של החוויה התרבותית. בתוך: ד. ויניקוט. (2007). משחק ומציאות. (עמ' 114-121). תל אביב: עם עובד
יאלום, א. ולשץ. מ. (2006). טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה. ירושלים: כנרת
לורנס, ג. ובירן, ח. (2006). השלמה הדדית של חלימה חברתית וחלימה תרפויטית. בתוך ק. נרי, מ. פיינס ור. פרידמן (עורכים). (עמ' 251-265). חלומות בפסיכותרפיה קבוצתית: תאוריה וטכניקה. קרית ביאליק. אח
עופר, ג. (2015). הממדים האישיים, הקבוצתיים והחברתיים של החלום. אצל ר. פרידמן וי. דורון. (עורכים). טיפול קבוצתי אנליטי בארץ זבת חלב ודבש. קרית ביאליק: אח
עזרא, א. וטולצ'ינסקי, ע. (לקראת פרסום). "יוצא ממך ילד"- משחקיות בטיפול קבוצתי אינטגרטיבי בגלישה לנפגעי טראומה. מקבץ
פרידמן, ר. (2019). סיפור-חלום, הפרעות יחסים ומטריצת חיילים. קרית ביאליק: אח
ציגנלאוב, א. וסטולפר, א. (2020). זום אין קורונה. מקבץ, 25, 7-27
ראקר, ה' (2010). העברה והעברה נגדית. תל-אביב: תולעת ספרים
רחל (בלובשטיין). (1935). שירת רחל. תל אביב: דבר
Bion, W. R. (1961). Experiences in groups and other papers. New York: Basic Books
Corbella, V. (2021). Enactment: A necessary conceptual review, The International Journal of Psychoanalysis, 102:1, 51-67, DOI: 10.1080/00207578.2020.1796490
Doron, Y. (2014). Primary maternal preoccupation in the group analytic group. Group Analysis, 47 (1), 17-29
Foulkes, S. H. (1971). Access to unconscious processes in the group analytic group. Group Analysis, 4, 4-11
Foulkes.S. H. (1975). Group Analytic Psychotherapy: Methods and Principles. London: Karnac
Foulkes, S.H. (1984). Therapeutic Group Analysis. London: Karnac
Foulkes, S. H. & Anthony, E. J. (1990). Group psychotherapy: The psychoanalytic approach (Second edition). London: Karnac
Nitsun, M. (1996). The Anti- Group. Destructive Forces in The Group and their Creative Potential. London: Routledge.
Rossel, R. (1977). Word magic: Some thoughts on word play and humor in therapy groups. Group Analysis, 10 (3), 253-257
Weinberg, H. & Rolnick, A. (2020). Theory and practice of online therapy. New York: Routledge
Wells, L. J. (1980). The group as a whole: A systematic socio-analytic perspective on interpersonal and group relations. בתוך: נ. רוזנוסר ול. נתן (עורכים). הנחיית קבוצות- מקראה. ירושלים: ציפורי
Yogev, H. (2008). Holding in relational theory and group analysis. Group Analysis, 41 (4), 374-390
Zinkin, L. (1983) Malignant mirroring. Group Analysis, 16(2), 113–129
