ד"ר אפרת ציגנלאוב ונעמה גרינולד
אֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶּהכְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִישָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיּוּמִיִּים שֶׁלָּהֶםעַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה.תּוֹפְסִים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ.
-יהודה עמיחי
בעתות חירום ומלחמה, בצל הפגיעה הנרחבת בקבוצות שונות בחברה, נוטה להתגבר הצורך בהנחיית מפגשים קבוצתיים, בין אם במסגרת התערבות חד-פעמית ובין אם במסגרת התערבות קצרת מועד הכוללת מספר מפגשים ממוקדים. בימים אלו בישראל אנו בעיצומה של מלחמה בה העורף והאוכלוסייה האזרחית הם בין הנפגעים המיידיים והמרכזיים של האירוע, לצד חיילים וחיילות אשר לוקחים חלק בלחימה פעילה. לפיכך, עולה הצורך לתת מענה יעיל לקבוצות שונות באוכלוסייה, כמו למשל כוחות ההצלה, מפונים, תלמידים, הורים, צוותים חינוכיים ועוד.
המאמר הנוכחי מציג מספר סוגיות מרכזיות אשר נוטות לעלות בהנחיית קבוצות בעתות חירום. במיוחד, בתנועה הנדרשת להתקיים בקבוצות אלו – בין הצורך ביצירת מרחב רפלקטיבי קבוצתי על מנת לאפשר עיבוד סוגיות אקוטיות, לבין הצורך בהתאמת עבודת הקבוצה למשאב הזמן המוגבל ולהשלכות הכרוכות בכך (Brown, 2011). אתגרי המשנה בהקשר זה הם: כיצד לקדם תחושת שייכות וחיבור בזמן כה מוגבל? כיצד להתמודד עם המתח בין עוצמת החוויה ומורכבויותיה לבין מוגבלות מסגרת הזמן? כיצד לאזן בין מהירות לעומק? כיצד לעודד שיתוף וחשיפה בקבוצה אך תוך שמירה על משתתפי הקבוצה מפני חשיפת יתר (Keast, 2012) וכיצד להימנע ככל הניתן מביצוע טעויות בשל היעדר האפשרות לתקן בהמשך (Kosoff, 2003)?
הצורך בפיתוח מענה הנחייתי וטיפולי קבוצתי קשור ללא ספק לשיקולים אקונומיים הנוגעים למספר רב של אנשים אשר נפגעים באופן ישיר או עקיף (כגון גורמי חילוץ וסיוע) במצבי חירום, מכיוון שעבודה קבוצתית מאפשרת מתן מענה מהיר יותר למספר גדול יותר של אנשים (לעומת מפגשים פרטניים). אולם, מעבר לשיקול הכלכלי שערכו לא מבוטל, לקבוצה משמעויות ייחודיות משלה בעת מצבי קיצון המתרחשים בהקשר חברתי או לאומי. פוקס, אבי האנליזה הקבוצתית, גורס כי כאשר טראומה מתרחשת במישור החברתי מומלץ שהמענה והטיפול בה יינתן במרחב שבו התרחשה הפגיעה – כלומר , המרחב הקבוצתי (Foulkes, 1964). בנוסף, לקבוצה יתרונות ייחודיים בתהליכים של עיבוד ראשוני של חוויות חיים קשות ואף טראומטיות.
במאמר קודם (גרינולד, סטולפר וציגנלאוב, 2025) סימנו חמישה רכיבים תרפויטיים בקבוצה אשר מעניקים יתרון למרחב הקבוצתי בזמנים של טראומה קולקטיבית. כל אחד מהם מתכתב עם היבטים שונים הייחודיים למצבי טראומה:
1. הרכיב הראשון, 'אחים לצרה', הוא תחושת השותפות והאוניברסליות שקבוצה יכולה להעניק במענה לתחושת הבידוד, הניכור החברתי או הבושה אשר נוטות להתעורר במצבי טראומה.
2. השני, 'אחים ואחרים', מתייחס לתופעה של נוקשות והצטמצמות חשיבתית במצבים טראומטיים. למשל, הצמדות לסוג אחד של דרך התמודדות ללא בחינת דרכי התמודדות ותמיכה נוספות, או פרשנות נוקשה של האירועים ללא יכולת לבחון דרך אלטרנטיבית למיסגור המצב ('לעולם לא אחזור להיות מי שהייתי'). בהיכל המראות של הקבוצה, אשר מקדם תהליכי מנטליזציה, המשתתף יכול לבחון את עצמו מנקודת המבט של אחרים-שווים ולהיפתח לאופנויות אלטרנטיביות של פירוש המציאות או התמודדות עימה.
3. השלישי, 'אחים מאחים', מתייחס ליצירת נרטיב במשותף. אחד האפיונים הבולטים של טראומה הוא יצירה של גדיעה וקטיעה ברצף החוויה ובסיפור החיים של האדם. המרחב הקבוצתי מסייע למשתתפים שנחשפו לאירוע טראומטי בגיבוש מחדש של נרטיב אישי וחברתי. זאת, כאשר חברי הקבוצה מחזיקים עבור כל משתתף חלקים (טובים או רעים) שהודחקו או פוצלו מהתודעה והתפיסה העצמית שלו, ומסייעים לו לעבדם לתוך סיפור אישי וחברתי מחודש וקוהרנטי ('ראיתי איך הגבת כאשר השכן נפצע קשה, היית מאוד חזקה למרות המראות הקשים, זה שונה מאיך שאת מציגה את עצמך עכשיו').
4. הרכיב התרפוטי הרביעי, 'אחי אייכה?', הוא השבה (Reclaiming) קבוצתית. מצב בו הקבוצה 'מחזיקה' ותומכת בזיקה של חבריה אחד לשני ומסייעת למשתתפים להישאר מחוברים זה לזה ולמציאות החיצונית. זאת, על רקע הנטייה המוגברת לשימוש במנגנונים אוטיסטיים של התרחקות והתבודדות במצבי טראומה.
5. הרכיב החמישי הוא 'עדות אחאית'. רכיב זה מתייחס לכמיהה העזה לתיקוף האירועים ומשמעויותיהם מצד חברים-אחים לקבוצה (Stolper, 2022).
התחום העוסק בקבוצות חד פעמיות (Single Session Group; Kossof, 2003; Kearst, 2013 ), קבוצות רכבת (למשל, במרכזי מפונים בהם משתתפי הקבוצה משתנים מפעם לפעם) או קבוצות ממוקדות של מפגשים ספורים, הינו חלק מן הקשת הרחבה של 'עזרה ראשונה נפשית' (PFA – Psychological Fiest Aid) אשר מהווה את הבסיס לפיתוח מודלים אלו בהקשרם הקבוצתי. בתחום זה קיימים הסכמה ותיקוף מחקרי בנוגע לכך שגם קבוצות חד פעמיות או קצרות מועד הינן בעלות פוטנציאל התערבות משמעותי בקידום של יצירת חיבור, שיפור חוסן רגשי ותחושת תקווה, והפחתת בידוד (Fox et al., 2012; Watson, 2016). זאת, כיוון שקבוצות אלה מאפשרות למשתתפיהן מרחב לעיבוד ראשוני של חוויה מטלטלת שזה עתה עברו ומעט רווחה גם בזמן של מצוקה אקוטית. יש לציין כי התערבויות ראשוניות בקבוצה הינן, בנוסף לכך, בעלות פוטנציאל מניעתי רב ערך, ונמצאו יעילות במתן מענה הנחווה משמעותי בסמוך לפגיעה (Fox et al., 2012; Watson, 2016).
כאמור, בצל האירועים המטלטלים אשר מובילים להקמתן, ההנחיה של קבוצות אלו, המתגבשות לא פעם בחופזה מתוך רצון טוב להעניק מענה רפלקטיבי מהיר אך משמעותי, כרוכה באתגרים לא מעטים. במאמר הנוכחי נבקש לסמן מספר סוגיות מרכזיות אשר חשוב לתת עליהן את הדעת בהנחיית קבוצות מסוג זה, אותן אנו מציגות בהסתמך על ספרות מקצועית רלוונטית וכן על ניסיוננו בהנחיה ובהדרכה של קבוצות חד-פעמיות במצבי משבר.
המשימה המרכזית של הקבוצה (Primary Task) הינו מושג מרכזי בקבוצות אותו טבע ביון לתיאור מטרת העל של הקבוצה (ביון, 1992). זהו למעשה המצפן אשר מנווט את מנחה הקבוצה וקובע במידה רבה לאן הקבוצה תוביל וכיצד תתפתח. הגדרה ברורה של המשימה המרכזית הינה חיונית לצורך הנחיה יעילה ועבודה מיטבית של הקבוצה. לחלופין, הנחיה שאינה ברורה דיה למנחה ולקבוצה יכולה להוביל לקשיים רבים בעבודת הקבוצה, עד כדי תחושה שהנזק הנגרם מן ההשתתפות גדול מהתועלת. כמו כן, הגדרת המשימה המרכזית של הקבוצה מעצבת בתורה הכרעות בסוגיות נוספות, כגון: הרכב הקבוצה, הסטינג שלה, כלי ההנחיה, סוגי ההתערבויות ועוד, אשר יפורטו בהמשך. כך למשל, המשימה המרכזית של מפגש עם תלמידי כיתה ו' אשר מפונים מביתם יכולה להיות – עיבוד של חוויית נפילת הטיל, וינטלציה על חוויית השהות בבית המלון, התארגנות ללמידה/ חופשה בתוך סביבה כאוטית או כל אחת ממגוון של משימות אותן ניתן לגזור מתוך צרכיהם השונים בתוך הסיטואציה בה הם נמצאים. כל אחת ממשימות העבודה המרכזיות הללו תוביל להחלטות אחרות בנוגע להרכבה של הקבוצה, זהות המנחה, מועד הנחיית הקבוצה, כלי ההנחיה בהם נעשה שימוש וכדומה. לצורך הגדרת המשימה המרכזית של הקבוצה חשוב לקחת בחשבון מספר שיקולים.
מוקד העבודה צריך להיות מוחשי וקונקרטי (למשל, לעבד את הבהלה הראשונית, לשתף בתחושות סביב חזרה לעבודה בצל דאגה לבני המשפחה, לבחון כלים להרגעה עצמית בתקופה של אזעקות ונפילות, ועוד). זאת לעומת מטרות רחבות ועמומות יותר המתאפשרות בקבוצות לטווח בינוני או ארוך (כגון, עיבוד טראומה, בחינת יחסים בין-אישיים בעקבות המשבר ועוד).
כאשר מדובר בקבוצות המתקיימות בתוך ארגונים (מערכות חינוכיות, מערכות חירום, רשויות מקומיות ועוד), לא תמיד ישנה הלימה בין הגדרת מטרת הקבוצה על ידי הנהלת הארגון לבין הקצב, הרגשות והתכנים המעסיקים את המשתתפים בקבוצה בפועל. כך למשל, הנהלת בית ספר יכולה להיות מעוניינת להעניק תמיכה ממוקדת לצוות המורים על מנת שיתפנו במהרה לעבודה עם התלמידים ולסיום שנת הלימודים, אולם הצוות, אשר מורכב ברובו מאמהות לילדים קטנים, מתקשה מאוד להתפנות מנטלית וטכנית למפגש קבוצתי מחוץ לשעות העבודה, ובעיקר מוטרד מאוד מיצירת איזון בין צרכי ההוראה לצרכי המשפחה.
מטפלים בעת חירום, ובכללם מטפלים קבוצתיים, נוטים להיענות לדרישות השטח מתוך צו מצפוני ומחויבות חברתית עמוקה. הרצון להיענות עלול להביא למצב בו המנחה אינו מחובר למידת הפניות ואי-הפניות שלו, או למידת הקושי להכיל תכנים מסוימים בקונטקסט טיפולי ובמסגרת קבוצתית. פרופ' מרים גולן נוהגת לומר לאורך שנים כי באיות המילה 'מנחה' טמונה המילה נח, שכן מנחה קבוצה צריך לוודא בראש ובראשונה שתנאי הקבוצה נוחים לו. בתקופה זו של "קירות נופלים" – במינוחה של פרופ' יולנדה גמפל (רוט, 2020) – מטאפורית וקונקרטית, חובה על המנחים לקחת בחשבון את תחושת ביטחונם הפיזי והנפשי, כמו גם את יכולתם להנחות קבוצות עם מוקדי טראומה ועבודה שונים. כך למשל, מומלץ לנסות לבחון עד כמה המרחב הפנימי מסוגל לפגוש באינטנסיביות הקבוצתית סוגיות של אובדן, או לחילופין מה היא מידת הנינוחות בעבודה עם מתבגרים, וכדומה. כמו כן, מומלץ בהקשר זה גם לקחת בחשבון סוגיות הנוגעות לביטחון ונינוחות בהקשר של ארגון הקבוצה והסטינג שלה. למשל, האם בסמוך למקום המפגש ישנו מרחב מוגן גדול דיו לכל חברי הקבוצה? האם המפגש מתקיים בקליניקה פרטית הנמצאת כיחידה בבית המשפחה והמרחב המוגן משותף לבני המשפחה (דבר אשר יכול לעורר מבוכה ואי-נחת נוכח החשיפה העצמית)? האם המנחה חווה את הנסיעה למקום מפגש הקבוצה כסיכון גבוה? בתוך התלבטויות אלו, נסמן במיוחד קבוצות המתקיימות כשהמיכל של המנחה מלא ונמצא בסכנה לעלות על גדותיו. כשם שתאונות דרכים רבים קורות בסוף היום, כאשר ישנה עייפות רבה יותר, לעיתים גם 'תאונות' וסערות בקבוצה מתגברות בסוף יום גדוש של טיפול והנחיה, כאשר המיכל של המנחה כבר מוצף והגיע לשיא הקיבולת.
לעיתים קרובות, גם מידת הקרבה של מועד קיום הקבוצה לזמן התרחשות האירוע האקוטי שהוביל ליצירתה רלוונטי בהגדרת המשימה המרכזית של הקבוצה. כך למשל, בדוגמא של מפגש עם תלמידים מפונים, אם הקבוצה מתקיימת בסמוך לאירוע הפינוי סביר יותר להניח שהמשימה המרכזית שלה תהיה בכיוון וינטלציה ועיבוד ראשוניים, ואילו אם הקבוצה מתקיימת בהמשך ייתכן שמשתתפיה יהיו פנויים יותר למשימות אשר מכוונות לתפקוד.
כפי שכבר ציינו, המשימה המרכזית של הקבוצה מגדירה לרוב את גודלה של הקבוצה. עם זאת, לעיתים השדה מסמן את גודל הקבוצה כנתון אשר ידוע מראש לאור הצרכים בשטח ועל המנחה להתאים את המשימה המרכזית לפרמטר זה, ולא להיפך. הספרות מבחינה בין קבוצה קטנה (עד 12 משתתפים), קבוצת ביניים (12-30 משתתפים) וגדולה (30 משתתפים ומעלה). לכל אחת מהקבוצות הללו משימה אחרת. קבוצות קטנות נוטות להיות מרחב רפלקטיבי לעבודה אינטימית יותר, ואילו קבוצות גדולות וקבוצות ביניים נוטות להיות מרחבים לעבודה על תהליכים חברתיים וזהויות חברתיות, כיוון שהן מדמות את "כיכר העיר" בתהליכים המתרחשים בהן, למשל עיסוק בהתמקמות במרכז מול פריפריה, הקושי להשמיע קול, ועוד (De Mare, 1975). בפועל, ניסיוננו מראה שבשטח לעיתים קרובות קבוצות בגודל של קבוצות ביניים פועלות עם משימת עבודה מרכזית של קבוצות קטנות, ולא ייפלא אם כן, שהמנחים שלהן מתמודדים עם קשיים כמו אי התמסרות הקבוצה לתהליך, התנגדות, תופעות של תוקפנות רבה ועוד. כאשר תופעות אלה מתרחשות, מומלץ לבחון האם הן משקפות אי הלימה בין משימת הקבוצה לגודלה.
המשימה המרכזית והמרחב בו היא מתקיימת משפיעים זה על זה הדדית. בדרך כלל, המשימה המרכזית משפיעה על הסטינג, כפי שנתאר מייד בהמשך הטקסט, אך לעיתים, ובפרט במצבי חירום, הסטינג הנתון בשל מצב החירום יכול להיות דווקא זה אשר מוגדר באופן נוקשה ולכן משפיע באופן מכריע על המשימה המרכזית. כך למשל, קבוצה אשר תתקיים במרחב מאולתר ולא אינטימי בשטח לא תוכל לפעול תחת משימת עבודה הכרוכה בשיתוף אישי וחשוף יחסית.
אדמיניסטרציה דינמית (Dynamic Administration) הינה מושג שטבע פוקס, אבי האנליזה הקבוצתית (Foulkes, 1975), אשר מתאר את האחריות של המנחה לעצב את התנאים המבניים והארגוניים של הקבוצה (כגון סטינג, גבולות, חוזה) באופן גמיש, מותאם ודינמי – כדי לאפשר תהליך קבוצתי מיטבי תוך שמירה על החזקה (holding) וביטחון. בחלק זה במאמר נרצה לחדד ולהדגיש אלמנטים מבניים שונים אותם מומלץ לשקול כאשר ניגשים להעברת התערבות קבוצתית חד-פעמית בעת משבר.
לצורך עבודה קבוצתית רפלקטיבית, חשוב לנסות לייצר סטינג מוגן המאפשר ככל הניתן אוירה של אינטימיות ושיתוף. אף המרחב הפיזי וצורת הישיבה משפיעים על האוירה ועל מידת השיתופיות. למשל, מעגל קבוצתי סביב שולחן עשוי ליצור אווירה של 'ישיבת צוות' לעומת ישיבה במעגל ללא שולחן אשר מאפשרת יותר מרחב אינטימי של שיתוף. גם השארת דלת פתוחה בחדר יכולה להשפיע, על מידת השיתוף והפתיחות של המשתתפים.
גם בפגישות חד-פעמיות חשוב להקדיש דקות אחדות בראשית המפגש ליצירת חוזה קבוצתי המגדיר את המשימה המרכזית של הקבוצה, ומתייחס לנושא הסודיות בקבוצה ולכללי ההתנהגות במפגש (למשל: הימנעות מתגובות פוגעניות ושוללות, הימנעות מאכילה, שתיה וטלפונים, שמירה על מצלמה פתוחה במפגש מקוון ומניעת כניסת אנשים למרחב הזום באמצעות שימוש באוזניות או ישיבה בחדר פרטי. בנוסף, חשוב במסגרת החוזה לציין מפורשות כי מדובר בפגישה חד פעמית ולהזכיר כי יש לכך יתרונות רבים אך ייתכן שחלק מן המשתתפים יחושו גם בחלקיות הנלווית להיבט זה. לבסוף, חשוב לציין את חובת החיסיון ולוודא כי המשתתפים מחויבים לשמור על הפרטיות של המשתתפים האחרים, בדיוק כפי שהיו רוצים שאחרים ישמרו על הפרטיות שלהם עצמם. כללים אלה נכונים גם לקבוצות ממושכות יותר, אולם במצבי חירום מנחים נוטים לעיתים לוותר עליהם, למרות חשיבותם הרבה, בשל הצורך להיענות במהירות לצרכי השטח.
אחת הסוגיות המעסיקה מנחים בכל סוגי הקבוצות היא שאלת ההומוגניות לעומת ההטרוגניות בקבוצה. בהקשר של קבוצות חד-פעמיות, ההכרעה בסוגיה זו נגזרת מהמשימה המרכזית של הקבוצה. בקבוצות עם מוקד תמיכתי ישנו יתרון לאוכלוסייה הומוגנית יחסית, שחבריה מתמודדים עם אתגרים דומים. כך למשל, אנשים אשר התפנו מאזור מגורים קרוב יחסית ומגיעים מרקע תרבותי דומה, או לחלופין מחלצים ואנשי סיוע רפואי אשר פוגשים אתגרים מקצועיים ספציפיים בעבודתם. לעומת זאת, בקבוצות ארוכות טווח שהמשימה המרכזית שלהן יכולה להתרחב לחקירה של יחסים בין-אישיים, יש יתרון להטרוגניות שמאפשרת השתקפויות שונות ב"היכל המראות הקבוצתי" (Foulkes, 1984). בפועל, ניסיוננו מצביע על כך כי גם כאשר אנו משתדלים לייצר קבוצות הומוגניות לכאורה, עדיין קיימת הטרוגניות לא מעטה בין משתתפים, אשר יכולה לעורר מצידה התלבטויות נוספות. כך למשל, קבוצה להורי חטופים חללים שהוחזרו עם הורי חטופים חללים שלא הוחזרו, או קבוצה לנפגעי אירוע טראומטי המכילה ערבוב של פצועים בעלי פגיעה פיזית עם נפגעי חרדה ונפש.
עוד בהקשר להרכב הקבוצה, אחת הסוגיות שיש לתת עליה את הדעת בקבוצות במצבי חירום היא נוכחות של דמויות סמכות (כמו מנהל, מדריך או מפקד) אשר משתתפות בקבוצה. להשתתפות דמות סמכות, כאשר הקבוצה מתרחשת בהקשר ארגוני, יש יתרון של חיבור לתכנים, לרגשות ולתהליך הקבוצתי המתרחש בצוות בין העובדים להנהלה. לחילופין אי- השתתפות של דמויות סמכות עלולה להגביר תחושת ניכור, קיטוב ואי-הבנה הדדיים, שכן הצוות עובר תהליך עיבוד והגדרה עצמית של תחושות פנימיות המגביר תחושת לכידות צוותית, בעוד המנהל נותר מחוץ לתהליך. בנוסף, לנוכחות של דמויות הסמכות קיימת השפעה משמעותית על מידת הפתיחות והשיתוף – כאשר דמות הסמכות מייצגת בהתנהלותה בקבוצה מודלינג לחשיפה מיטיבה, הדבר נוטה לעודד את המשתתפים האחרים להעז ולחשוף חולשות ורגשות, לעומת זאת, נוכחות שאינה משתפת או אף ביקורתית, במודע או שלא בלא מודע, עלולה להוות חסם לעבודה קבוצתית. ההכרעה בדבר השתתפותה של דמות הסמכות בקבוצה קשורה במידה רבה למשימה המרכזית של הקבוצה. כך למשל, במפגש עיבוד ראשוני של צוות חילוץ, חשובה בעינינו השתתפותו של מפקד הצוות אשר מחזיק אצלו פרספקטיבות חשובות מן האירוע ומלכידות הקבוצה וכן סביר כי יכול להיתרם בעצמו מהשתתפות בקבוצה. לעומת זאת, בקבוצת מנהלי בתי ספר שמטרתה שיתוף בקשיים ובחולשות האישיות-מקצועיות בתקופה של טלטלה, ההעדפה הייתה שלא לצרף את המפקחת על מנת לאפשר פתיחות מירבית של המנהלים ולאפשר להם מגע עם אזורים של פגיעות. במקרה של נוכחות דמות הסמכות במפגש, ישנה חשיבות רבה לביצוע תאום ציפיות מקדים עימה ולהבהרת תפקידה המשמעותי ביצירת מודלינג המעודד פתיחות וחשיפה.
אתגר נוסף הנוגע בהרכב הקבוצה הינו נוכחות של משתתפים מוצפים ולא מווסתים, אשר עלולים לגרום להצפה רגשית בקבוצה. קבוצות חד-פעמיות או מוגבלות מאוד בזמן, הופכות מוגבלות גם ביכולתן לתת מענה למשתתפים אלה, כאשר הנזק הפוטנציאלי להם ולקבוצה בעקבות השתתפות לא מותאמת יכול להיות גדול מהתועלת. לעיתים קרובות קשה לשלוט בהיבט זה של הרכב הקבוצה, מכיוון שקבוצות המתקיימות בחירום מתגבשות במהירות ועל פי רוב לא נעשים ראיונות מקדימים כך שלא תמיד ניתן לדעת מראש על מידת המוצפות של המשתתפים. כמו כן, "סינון משתתפים" מתוך קבוצה אורגנית (צוות קיים, שכנים באותו הבית) יכול להיות בעייתי. לפיכך, ככל שמתאפשר לנו לבחור את הרכב הקבוצה כדאי לקחת היבט זה בחשבון, אך ייתכן שכדאי להיערך לשלב במפגש שימוש באמצעים מווסתים ומרגיעים במצבים בהם משתתפי קבוצה, או הקבוצה כולה, הופכים מוצפים.
קבוצות רבות במצבי חירום מונחות על ידי צמד מנחים ממספר טעמים. ההנחיה בצמד רלוונטית במיוחד בשל הקושי הנפשי להחזיק קבוצה במצב של עוררות מוגברת ותנאי סף-כאוטיים של מרחב והרכב קבוצתי, כמו גם בשל הקושי להכיל תכנים ורגשות עוצמתיים המתעוררים בעקבות אירועי קיצון. אנו רואות יתרון בהנחיה בקו בקבוצות אלו, אך מוצאות אותה גם כמאתגרת. זאת, משום שיחסי הקו-מנחים משמעותיים מאוד בעבודה הקבוצתית, אך בתוך כך למתחים בין המנחים ישנה השפעה מכרעת על היחסים בקבוצה. בתקופות משבר ובמצבי חירום, אך טבעי שגם בין צמד מנחים יתגלעו מתחים. יתרה מכך, החרדה הגבוהה במצבי חירום עלולה להתבטא גם בפיצול בקבוצה המושלך על המנחים, אשר בתורו עלול ליצור או להגביר מתחים שיקשו על ההנחיה. בנוסף לכך, בקבוצות בחירום פעמים רבות נערכים "שידוכים אד הוק" שנתפסים כמאולצים ואין מספיק זמן להשקעה בתיאומים מקדימים בין המנחים ובעיבוד הדינמיקה בניהם לאחר הקבוצה. מניסיוננו, חשוב להשקיע מחשבה מספקת בהתאמה בין המנחים ואף לקבוע זמן, ולו מינימלי, להכרות ולתאום מקדים בניהם בנוגע למשימת הקבוצה, אתגרים פוטנציאליים, צורת עבודה משותפת, חלוקת אחריות, העדפות מהותיות ועוד. בנוסף, מומלץ לאפשר זמן, ואפילו זמן קצר, לעיבוד לאחר מעשה.
בנוסף לסוגיות הנוגעות למסגרת הטיפולית, ברצוננו להפנות את הזרקור למספר תהליכים קבוצתיים אשר עשויים להתרחש בקבוצות ממוקדות במצבי חירום, ולתת דגשים הנחייתיים בהתאם.
נזכור כי מפגש קבוצתי במצב חירום נועד להעניק "עזרה ראשונה נפשית" ולא ניתן לעשות בו תהליכי עומק המתאימים יותר לקבוצות ארוכות טווח. לעיתים קרובות ישנו פיתוי מצד הקבוצה לגלוש לתהליכי עומק מסוג זה. לפיכך, חשוב להכיר בפני הקבוצה ביתרונות המרחב הקבוצתי וכן במגבלותיו. המנחה יכולה לשקף כי היא מרגישה שישנה משאלה להעמיק, להרחיב ולספר יותר, אולם המפגש הנוכחי אינו מאפשר זאת למרבה הצער. אמירה מסוג זה נותנת תוקף לצורך העולה אך גם מסמנת את גבולות הגזרה האפשריים כעת. בצד זאת, חשוב לציין כי עצם העלאת תכנים ורגשות משמעותיים בקבוצה יכולה לסייע ליצירת מוטיבציה לעבודה נוספת בעתיד כך שיש בכך ערך גם אם לא מתאפשרת עבודה קבוצתית נוספת.
המציאות החיצונית במצבי קיצון רוויית כאוס, אי ודאות, חרדה, חוסר אמון ואף פיצול בין חלקים שונים של החברה. באופן טבעי, כל אלו נותנים את ביטויים גם בדינמיקה הקבוצתית ויכולים להשפיע על הדינמיקות בין המשתתפים, בין תתי קבוצות שונות בתוך הקבוצה, בין מגזרים שונים בקבוצה ובין המשתתפים למנחה. קבוצה המתרחשת בצילה של סערה, עשויה לשקף סערה זו דרך גילומה מחדש במיקרו-קוסמוס הקבוצתי. כמנחים, חשוב לתת על כך את הדעת ולהציע אף פרשנויות ברוח זו לתהליכים המתקיימים בקבוצה במידה וזה מתאים ("מה שקורה כאן בדקות האחרונות משקף במידה רבה גם את המציאות במדינה בימים אלה. תחושה של מסוגלות וכוח בצד תחושה של פגיעות רבה וחוסר אונים"). אמירות אלו נותנות שם ופשר לתהליכים אליהם המשתתפים חשופים וכן עוזרות לזהות את השפעם הלחצים החיצוניים על הפרטים בקבוצה.
בנוסף, מצבי קיצון מטבעם מעוררים תגובות של פיצולים ודוחקים להתמקמות בעמדה סכיזופרנואידית (Klein, 1946) הבאה לידי ביטוי באופנים שונים. בין ביטויים אלו נמצאים שלילת דעותיהם של אחרים, כולל הצגתן כלא-לגיטימיות או אף מסוכנות, נטייה לתפיסת המציאות ב'שחור ולבן' ו'או או', קושי להכיר במורכבות ועוד. חשוב שהמנחה יחזיק בעמדה דיאלקטית מול נטיות אלו, יאסוף את הקולות השונים והקוטביים שבקבוצה, ויעודד את המשתתפים לבחון אפשרות של דמיון בצד השוני. למשל, ניתן לפרש שהקולות המנוגדים והקונפליקטואליים לכאורה שעלו בקבוצה, של ייאוש לעומת תקווה, משקפים תנועה פנימית בין קולות אלה הקיימת בתוך כל אחד מאיתנו. התערבויות אלו נועדו לקדם אינטגרציה ולהפחית במידה מסוימת את מידת הפיצול.
כמעט בכל מבנה ומסגרת, קבוצות נוטות לעבור רצף של שלבים התפתחותיים טבעיים (מקנזי ולייבסלי, 1983): החל מהתקשרות, דרך בידול, בהמשך בשלות ואינטימיות, ולבסוף סיום ופרידה. נסיוננו מלמד כי לקבוצות ישנה יכולת מופלאה לעבור את התהליך ההתפתחותי בהתאם לזמן העומד לרשותן, כך שגם בקבוצה קצרת מועד או אף חד פעמית יכולים המנחים להיתקל במופעים המייצגים שלבים טבעיים בהתפתחות קבוצה. למשל, ייתכן שנצפה בדינמיקה בקבוצה המשקפת את "שלב הבידול" באמצעות תופעה של "מרד" המתרחש באמצע שעת המפגש. חשוב לזכור שמדובר בחלק מרצף ההתפתחות התקין של קבוצה, כך שעיקר תפקידנו מול רגעים אלו הוא לשרוד את התהליך ולא להיבהל מכך.
בדומה להמלצות שכיחות ומקובלות בספרות (Brown, 2011; Keast, 2012), במפגשים קבוצתיים חד-פעמיים או ספורים, אנו ממליצות להבנות את המפגשים ולחלקם לשלושה שלבים מרכזיים, וזאת ללא קשר לגישה התאורטית והפרקטית של המנחה.
בפתיחת המפגש יש להגדיר את המשימה המרכזית של הקבוצה, לערוך תאום ציפיות לגביה ולקבוע חוזה עבודה קבוצתי חד פעמי. במידה שאין הכרות קודמת בין המשתתפים, כדאי בשלב זה להוסיף הכרות ראשונית קצרה. כפי שהוזכר קודם לכן, חשוב לחזור ולהבהיר כי מדובר במפגש יחיד (או במפגשים ספורים), וכי לקראת סופו ימסרו המלצות לגורמי ליווי ותמיכה למי שירגיש צורך בכך.
מטרתו של שלב זה היא לייצר תיאום וסנכרון בין המשתתפים, כמו גם בינם לבין המנחה, אודות מהות המפגש ומסגרת העבודה. אלו מייצרים מצע של בטחון ואמון לעבודה הקבוצתית, אשר חשובים ביותר בכל קבוצה ובוודאי כאשר אין למשתתפים הכרות קודמת. בתוך כך, חשוב לזכור כי הסכמה משותפת על משימה מרכזית מהווה גורם המאיץ תחושה של לכידות בין משתתפי הקבוצה והוא משתנה המהווה גורם תרפויטי בפני עצמו המעודד להמשך קירבה ופתיחות בעבודה הקבוצתית (יאלום ולשץ', 2006). בדיוק משום כך, ובגלל שבקבוצות במצבי חירום לרוב לא מתקיים תהליך אינטייק מקדים של המשתתפים, מומלץ לנצל את חלק הפתיחה גם כדי לאפשר למשתתפים אשר מרגישים שמשימת הקבוצה אינה מתאימה לציפיותיהם או שחווים את עצמם קרובים להצפה רגשית – לפרוש. אין בכך כל רע, וחיוני להגיע עם המשתתפים להבנה והסכמה בנוגע למטרת משימת הקבוצה בחלק הפותח של המפגש.
סוגיית יצירת האמון בנו כמנחים בקבוצות ממוקדות וקצרות מועד היא שאלה חשובה היות ואנו בקלות יכולים להיתפס כ"אורח לרגע". ביחס לכך, בפתיחתם של מפגשים חד פעמיים ניתן לספר למשתתפי הקבוצה על תופעת ה"זר ברכבת" – אותו נוסע זר ברכבת שאנו מרשים לעצמנו לשפוך בפניו את הלב דווקא מתוך ידיעה שהוא יירד בתחנה הבאה ולא נראה אותו יותר, כך שאין כל טעם לחוש מבוכה על הדברים שאמרנו. באופן פרדוקסלי, ניסיוננו מלמד כי הקדמה זו מסייעת פעמים רבות לייצר אווירה של פתיחות במהירות רבה יותר לעומת קצב ההתחממות האיטי השכיח בקבוצות ארוכות טווח.
חלק ארי זה של המפגש הוא החלק בו המשתתפים מוזמנים לשתף, להגיב לאחרים ולעבד באופן ראשוני את התכנים והרגשות העולים בהם ובקבוצה בהתאם למשימה המרכזית שהוגדרה. כאנליטיקאיות קבוצתיות, בדרך כלל אנו מזמינות בשלב זה לשיח פתוח ומשלבות הדהודים של המשתתפים המאפשרים להרחיב את השיח הקבוצתי ולהעמיק בו. לצד זאת, לעיתים אנו גם משלבות כלים שונים מעולמות ההבעה והיצירה, כמו קלפים השלכתיים או תרגילים מעולם הפסיכודרמה, לצורך חילוץ תכנים רגשיים וריכוך מנגנוני הגנה. ניתן לנוע בין שתי אפשרויות אלו כתלות בנסיבות, העדפות המנחה וצרכי הקבוצה.
בנוסף לכך, בראון (2011) מציעה את הטכניקות הבאות על מנת לעודד שיתוף במפגשים חד פעמיים בהם החשיפה מאותגרת במיוחד:
● טכניקות 'שוברות קרח רגישות' (Sensitive Icebreaking): טכניקות אשר מעודדות חשיפה לתכנים ולרגשות קשים אך באופן מתון שיש בו פחות סיכון להצפה רגשית שעלולה להחמיר את המצב הנפשי. טכניקות כאלו לשבירת קרח רגישה יכולות להיות:
-הזמנה להתבטא דרך מענה על השאלה "לו היית צבע/מזג אויר מה היית כרגע?"
-הזמנה להתבטא דרך מענה על השאלה "מה את.ה מרגיש.ה עכשיו?"
- הזמנה להתבטא דרך התייחסות ל"דבר אחד קטן שמסייע לי להירגע"
-תרגיל כתיבה אישית מבלי לשתף
● שימוש בחשיפה עצמית מתונה של המנחה: חשוב לציין כי הנושא של חשיפה עצמית הינו סוגייה רחבה אשר נלווים לה היבטים אתיים שונים. לפיכך, יש מנחים הנמנעים מכך, או לכל הפחות זהירים בשימוש בהתערבות זו. עם זאת, ניתן לחשוב מראש על שיתוף מותאם מצד המנחה שיוכל לייצר מודלינג ולקדם אווירה של שיתוף בקבוצה. למשל, המנחה יכול לתאר באופן ענייני אך לא מנותק רגשית את התגובה שלו כאשר שמע על האירוע שהוביל לקיום הקבוצה הנוכחית.
● שיקוף חיובי של תרומת המשתתפים לשיח: דרך נוספת לקדם שיח ושיתוף במפגש היא על ידי שיקוף של השתתפות בקבוצה. למשל, התערבות בה המנחה יגיד ביחס לשיתוף של משתתף "מה שאמרת יכול לעזור לכולנו להבין מה אנו חשים בתוך הסיטואציה". התערבות כזו מסמנת לשאר המשתתפים את הערך והתרומה בשיתופים מסוג זה.
● מתן לגיטימציה לאי-שיתוף בקבוצה חד-פעמית: לצד פעולות שנועדו לקדם שיתוף מצד המשתתפים בקבוצה, בראון מציעה להתייחס למשתתפים אשר שותקים כעדים ו/או כמי שעושים עבודה פנימית בעצם ההשתתפות וההקשבה לאחרים, גם אם אינם משתפים זאת במפורש.
כפי שהוזכר בשלב מוקדם יותר במאמר ייתכנו מצבים שיצריכו שימוש בכלים מווסתים ומרגיעים, שכן בקבוצות המתרחשות במצבי חירום או בשלב האקוטי, בסמיכות לאירועי קיצון, משתתפים עלולים להימצא מחוץ ל"חלון הסיבולת" שלהם (Ogden et al, 2006). חלון זה מוגדר כטווח האופטימלי של עוררות רגשית ופיזיולוגית בו אדם יכול לתפקד באופן מסתגל מבלי להיות מוצף או מנותק. ניתן להיערך לכך באמצעות הכנה מקדימה של "ארגז כלי עזרה ראשונה". ביניהם, כלים מווסתים ומרגיעים עמם למנחה הקבוצה יש היכרות קודמת –פסיכואדיוקציה, מיינדפולנס, דמיון מודרך, תרגיל הרפיית שריריים פרוגרסיבית בשיטתו של ג'ייקובסון (1987) ועוד. במידה שהמשימה המרכזית של הקבוצה כוללת עיבוד של היבט מסוים של טראומה, מומלץ להשתמש מלכתחילה בכלים הללו כחלק מהבניית הקבוצה (ציגנלאוב, לקראת פרסום).
בשלב הסיום אנו ממליצות להזמין את המשתתפים לשתף בקצרה עם מה הם יוצאים מהמפגש, לציין רגע משמעותי שהיה להם במפגש, לספר על נקודה שהתחדדה להם במהלך השיח, ועוד. יש כותבים המדגישים כי ברגעי סיום של המפגש הבודד ניתן וחשוב לערוך מעין 'טקס סיום' (Closure Rituals; Kosoff, 2003; Keast, 2012), בו מודגש היבט חיובי שהתרחש במפגש. למשל, טקס סיום יכול לכלול עמידה במעגל כאשר כל אחד מוסר לעומד לימינו משהו טוב שאיתו יוצא מהמפגש.
לגבי סיכום של המנחה עצמו את המפגש, ישנן אפשרויות שונות, המושפעות מהגישה ההנחייתית אליה משתייך המנחה. ישנם מנחים אשר נוהגים לסכם את התכנים או את התהליכים המרכזיים שעלו במפגש במונחים מקצועיים אליהם הם מתחברים. למשל, לאסוף פרקטיקות הרגעה שהמשתתפים תיארו ולהמשיג את ההבדל בין שיטות ההרגעה ממוקדות בעיה (למשל, מעבר למקום גאוגרפי שיש בו פחות אזעקות ונפילות של טילים) לעומת טכניקות הרגעה ממוקדות רגש (איך אני יכולה לגייס לעצמי תמיכה בקרב חבריי או להרגיע את עצמי בלילות כאשר תמונות קשות עולות). ישנם מנחים אשר רואים חשיבות בכך שהמנחה יצביע בסיכום על המקומות בהם הקבוצה הצליחה לגעת או אף לעבד, ובצד זאת, גם ייתן הכרה לחלקיות של המפגש מבחינת הצרכים של (חלק מ)המשתתפים. בכך המנחה מסמן את הכרתו במורכבות החוויה במצב חירום ולאחר אירועים קיצוניים, ואינו מטשטש את החלקיות של המענה שניתן במפגש חד פעמי, בצד ההכרה ב'יש' ובמה שכן התרחש והתקדם בקבוצה. לצד אפשרויות אלו, ישנם מנחים שרואים חשיבות בעיקר לסיכום של המשתתפים עצמם ולא ממשיגים מצידם את התכנים או התהליכים שעלו במפגש.
כך או כך, בחלק הסיום של הקבוצה חשוב ביותר לשים לב למשתתפים הזקוקים להתערבות נוספת, ולהפנותם לגורמים רלוונטיים.
קבוצות במתכונת של מפגשים חד פעמיים או מפגשים ספורים המתקיימות במצבי חירום חברתיים ולאומיים יכולות להציע מענה משמעותי ביותר ברגעים של התפוררות, מצוקה גבוהה ותחושת איום. כדי להציע מענה מיטיב מסוג זה, על מנחי הקבוצה לתת את הדעת לאתגרים ההנחייתיים הרבים והמורכבים הכרוכים בהן. לפיכך, במאמר הנוכחי ביקשנו לתאר ולסמן סוגיות ואתגרים בהנחיה של קבוצה הכוללת מפגש בודד או מספר מפגשים בודדים בזמן חירום. בצידם, הצענו עקרונות עבודה חשובים אשר קשורים להגדרת המשימה המרכזית של הקבוצה, להבנייתה ולאופן ניהול המפגשים. בתוך כך, התייחסנו לדינמיקות קבוצתיות שכיחות והצענו מספר טכניקות מסייעות לעבודה הקבוצתית ושמירה על מסגרת טיפולית מותאמת צרכים ונסיבות.
לתפיסתנו, היכולת לסייע לקבוצה להיפתח ולשתף באופן רגשי, בצד הצורך לשמור על המשתתפים מפני הסלמה של תחושת ההצפה הרגשית והחרפת תחושת המצוקה, מחייבים השקעה בהכנות מקדימות, התעקשות על היבטים חיוניים בסטינג וביצוע התאמות למסגרת התערבות קצרה אך אינטנסיבית רגשית. כאשר התאמות אלה מתרחשות גובר הסיכוי לעבודה משמעותית לכל השותפים בקבוצה.
מעבר לכל אלו, אנו מאמינות כי כבכל עבודה טיפולית קבוצתית, ובוודאי גם בעבודה במפגש חד פעמי – נדרשת מהמנחה אמונה בקבוצה. הכוחות בקבוצה השואפים לתיקון ולריפוי באים לידי ביטוי בקולות בקבוצה המסייעים למנחה/ים לארגן את החומרים, התכנים והרגשות, באופן שיחווה על ידי משתתפי כמשמעותי ומפיח תקוה. נסיים עם ציטוט של פוקס אשר ניסח את האמונה בכוחות התרפויטיים בקבוצה באופן הבא:
"The conductor must have faith in the group and in the group process. He must believe that the group possesses self-healing properties which can be mobilized under appropriate conditions."
(Foulkes, 1964, Therapeutic Group Analysis, p. 33)
ד"ר אפרת ציגנלאוב - פסיכולוגית חברתית-ארגונית מומחית ואנליטיקאית קבוצתית, ראשת תכנית 'יובלים' לפסיכותרפיה קבוצתית בגישה אינטגרטיבית שבמכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו, מרצה בכירה בקריה האקדמית אונו וחברת סגל בתכנית הדו-שנתית להנחיית קבוצות באוניברסיטת תל אביב, בעלת קליניקה לטיפול פרטני וקבוצתי במודיעין, מנחה ומדריכה מנחי קבוצות בארגונים שונים.
נעמה גרינולד - פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית. חברת סגל במכון לאנליזה קבוצתית. מרצה ומדריכה ב'עוגן'- התכנית לפסיכותרפיה שבמכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו. מייסדת שותפה בתכנית 'יובלים' לפסיכותרפיה קבוצתית בגישה אינטגרטיבית שבמכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו.
ביון, ו. (1992). התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. תל אביב: דביר.
גרינולד, נ', סטולפר, א' וציגנלאוב, א'. (2025). מ"אחים" את השברים: כוחה התרפויטי של קבוצה בצל טראומה קולקטיבית. בתוך: שלגי, ב' וזיו ביימן, ש' (עורכים) מבין השברים: טראומה, התמודדות ותקווה. הוצאת מודן. עמ' 345-361.
יאלום, א. ולשץ', מ. (2006). טיפול קבוצתי: תאוריה ומעשה. ירושלים: כנרת.
מקנזי ר. ק. ולייבסלי, ו. ג'. (1983). מודל התפתחותי של טיפול קבוצתי קצר מועד. בתוך: נ. רוזנוסר ונ. לירון (עורכים), הנחיית קבוצות: מקראה (עמ' 187-200), ירושלים: מרכז ציפורי.
ציגנלאוב, א. (לקראת פרסום). כלים שלובים: פסיכותרפיה קבוצתית אינטגרטיבית בצל טראומה קולקטיבית. מקבץ.
רוט (2020). העברה בימי קורונה. בטיפולנט.
Brown, N. W. (2011). Conducting single-session groups: A training model for group leaders. The Journal for Specialists in Group Work, 36(2), 160–174. https://doi.org/10.1080/01933922.2011.562742
De Maré P (1975) The political of large groups. In: Kreeger L The large group dynam ics and therapy. London: Constable, pp. 145–158
Foulkes, S. H. (1964). Therapeutic group analysis. London: Allen & Unwin.Foulkes.S. H. (1975). Group Analytic Psychotherapy: Metods and Proinciples.London: Karnac
Foulkes, S. H. (1984). Therapeutic Group Analysis. London: Karnac
Fox, J. H., Burkle, F. M., Bass, J., Pia, F. A., Epstein, J. L., & Markenson, D. (2012). The effectiveness of psychological first aid as a disaster intervention tool: Research analysis of peer-reviewed literature from 1990–2010. Disaster Medicine and Public Health Preparedness, 6(3), 247–252. https://doi.org/10.1001/dmp.2012.39
Jacobs, E. E., Schimmel, C. J., Masson, R. L., & Harvill, R. L. (2015). Group counseling: Strategies and skills (8th ed.). Cengage Learning
Jacobson, E. (1987). Progressive relaxation. The American Journal of Psychology, 100(3‒4), 522‒537. https://doi.org/10.2307/1422693
Keast, K. (2012). A toolkit for single-session groups in acute care settings [Unpublished master's thesis]. University of Toronto
Kosoff, S. (2003). Single session groups: Applications and areas of expertise. Social Work with Groups, 26(3), 29–41. https://doi.org/10.1300/J009v26n03_04
Klein, M. (1946). Notes on some schizoid mechanisms. International Journal of Psycho-Analysis, 27, 99-110
Ogden, P., Minton, K., & Pain, C. (2006). Trauma and the body: A sensorymotor approach to psychotherapy. Norton
Stolper. E. Sibling Witnessing in Analytic Group Therapy (2022) . In S Ashuach, A Berman (eds.), Sibling Relations and the Horizontal Axis in Theory and Practice Contemporary Group Analysis, Psychoanalysis and Organization Consultancy. Routledge
Watson, P. J., & Ruzek, J. I. (2016). Peer support and crisis-focused psychological interventions. In L. A. Schein, H. I. Spitz, G. M. Muskin, & P. R. Van De Velde (Eds.), Crisis intervention handbook: Assessment, treatment, and research (4th ed., pp. 505–517). Oxford University Press.
