חיפוש

הקסם בעיבוד טראומה: תיאור מקרה בגישת EMDR

ילנה גלוזמן

הקדמה

רבים מכם ודאי זוכרים את הסרט האמריקאי המופלא "בחזרה לעתיד", שיצא לקולנוע בשנת 1985. בזכות הבמאי האגדי, סטיבן שפילברג, התסריט המסקרן והמשחק הנהדר של השחקנים המוכשרים, הסרט הפך מהר מאוד ללהיט וגם בחלוף מספר עשורים הוא עדיין נחשב לאחד הסרטים הטובים בתעשיית הקולנוע האמריקאי. עלילתו של הסרט מרתקת בעיניי: הגיבור הראשי, נער בשם מרטי מקפליי, גדל במשפחה אמריקאית ממוצעת. בתחילת הסרט, הוריו ג'ורג' ולוריין מקפליי מוצגים כאנשים פשוטים, חסרי בטחון ובעלי הופעה מרושלת. האב מתרפס ומרצה את סביבתו, מיואש ממה שקורה בחייו וכל מאמציו מופנים להישרדות היומיומית. האם אינה מסופקת מחיי הזוגיות שלה אך משתדלת להתעלות על קשייה באמצעות מילוי תפקיד "הרעיה הטובה" - זו שמכילה ותומכת. יחד עם זאת, היא לא בדיוק עומדת במשימתה זו ומביעה את תסכולה בארשת פנים זעופה תמידית וכן מרבה לירות שלל אמירות עוקצניות ומלאות ארס לעבר בעלה. אחיו של מרטי צעירים וממורמרים, מתוסכלים מכישלונותיהם המרובים בחייהם האישיים וחסרי תקווה ואמונה שאי פעם יגיעו רחוק יותר מכפי שהצליחו לעשות הוריהם.

בשלב כלשהו מרטי מגלה את מכונת הזמן ומגיע לעבר הרחוק – שנת 1955 – התקופה בה הוריו הכירו. הוא רואה את אביו לעתיד, ג'ורג', מטפס על העץ ומציץ מעבר לחלון ביתה של לוריין, שבאותם רגעים מתפשטת. לפתע משהו מבהיל אותו, הוא נופל ממקום מחבואו על הכביש וכמעט נדרס על ידי מכוניתו של אביה של לוריין שבדיוק חזר מעבודתו. מרטי, שמרוב בהלה דוחף את ג'ורג' הצידה כדי להצילו מאסון, למעשה מונע מאביו לעתיד להיפצע ולקבל את טיפולה המסור של לוריין – טיפול במהלכו הייתה אמורה להתאהב בו (תופעה פסיכולוגית זו ידועה בשם "פלורנס נייטינגל", כאשר הדאגה וטיפול מעוררים משיכה רומנטית או ארוטית כלפי מושא הדאגה).

כיוון שההתערבות הבלתי מתוכננת מצד מרטי העמידה את הגעתו לעולם בסכנה, הוא נאלץ בהמשך לשכנע את ג'ורג', אדם רגיש ויצירתי אשר נמנע באופן תמידי מעימותים וויכוחים, להפגין אסרטיביות ולהילחם בעבריין השכונתי שהטריד באופן קבוע את לוריין – הכל על מנת לעורר את אהבתה. לאחר שפורצת הקטטה, נהפך האירוע לחוויה מכוננת בחייו של ג'ורג' – חוויה שמובילה באופן בלתי צפוי לשכתוב מהלך חייהם שלו ושל כל בני משפחתו. כשמרטי שב בחזרה לעתיד, לביתו בשנת 1985, הוא מגלה להפתעתו הרבה בית מושקע, יפה ומסודר. הוריו מלאי המרץ, צעירים במראם ומטופחים, משתפים בהצלחותיהם בקריירה הענפה שהצליחו לבנות. הם מנהלים אחד עם השני תקשורת פתוחה, צוחקים ומתחבקים, ונראה שהם מאוד קרובים מבחינה רגשית. ילדיהם השתנו גם הם, ופתאום מרטי פוגש באח ואחות שמסוגלים לעמוד איתנים לנוכח כל מכשול בחייהם. הוא מרגיש שמח וחש כי התקשורת בין בני משפחתו הפכה למכילה, אינטימית ומלאת הבנה ואמפתיה.

אם ננסה מעט להתרחק מהעלילה הבדיונית, נוכל עדיין לשאול את עצמנו – האם השינויים המהותיים הללו יכולים להתממש רק בסרטים ובאגדות? האם בחיים האמיתיים הכל קבוע מראש ולא ניתן לשנות דבר? חלקנו אולי משיבים בחיוב על שאלה זו, ומאמינים כי אין לנו שליטה על חיינו – אך כאן ברצוני להתנגד לעמדה פסימית זו. בהתבסס על ניסיוני הקליני רב השנים, אני סבורה כי תהליך עיבוד הטראומה שאדם עבר אכן משנה את חשיבתו, עמדותיו, מערכות יחסים עם סובביו ואף משפיע על מהלך חייהם של יקיריו. ובכן, כיצד זה עובד?

טיפול בטראומה לפי שיטת EMDR

הפיכת האירוע הטראומטי למקור כוח

שיטת EMDR (הקהיה ועיבוד מחדש על ידי הזזת עיניים) נוסדה לפני שלושים שנה על ידי ד"ר לפסיכולוגיה בשם פרנסין שפירו (1989). השיטה מבוססת על מודל AIP (ראשי תיבות של Adaptive information processing theory), אשר לפיו זיכרון של אירוע טראומטי אינו מעובד כראוי ובמקום זאת מאוחסן יחד עם רגשות, תחושות ואמונות שליליות הקשורות לאירוע. בפועל, זה גורם לכך שהאדם שחווה טראומה אינו חי בהווה, אלא ממשיך לחיות בעברו גם בחלוף שנים מהתרחשות האירוע. בכל פעם שהזיכרון הטראומטי מופעל על ידי טריגרים שונים, הדבר בא לידי ביטוי בהתנהגות דיספונקציונלית כגון מחשבות טורדניות, התפרצויות, פלשבקים וסיוטים בלילה. במהלך עיבוד EMDR, הזיכרון עובר ממצב "אימפליסיט אפזודי" ל"אקספליסיטי סמנטי" (הכוונה שהאדם כבר אינו חי את האירוע מחדש באופן בלתי מודע, אלא מודע היטב לאירועים שקרו). הזזת העיניים (או הפעלת שתי אונות המוח בעזרת גירוי בילטרלי אחר (BLS) כמו על ידי רטטים בשתי הידיים או תיפוף על שני חלקי הגוף) תוך כדי התמקדות באירוע גורמת לאקטיבציה פאראסימפתטית (פעילות מערכת העצבים במצבי מנוחה) – מה שמאפשר לעוצמת הרגש המתלווה לאירוע הטראומטי לרדת או להיעלם לגמרי. בצורה זו, הזיכרון משתנה ועובר אינטגרציה עם מידע אדפטיבי יותר. כעת, במקום תחושה של חוויה מטרידה, האירוע הופך למקור כוח.

ברמת הקושי שלו, טיפול EMDR מזכיר לי התערבות כירורגית הנדרשת על מנת להשיג שיפור משמעותי וארוך טווח בתפקודו של המטופל. המטופל חוזר למקומות הכאובים והאפלים ביותר בחייו וחווה אותם שוב במטרה לעבד אותם ולהשתחרר מהם סופית. בזכות הטיפול האדם עובר טרנספורמציה עמוקה. במחקר של Bessel A van der Kolk וחבריו (2007), שערכו השוואה בין טיפול EMDR לטיפול תרופתי פסיכיאטרי (fluoxetine), הוכח כי לאחר ששתי הקבוצות קיבלו טיפול במשך 8 שבועות, נמצא כעבור חצי שנה כי טיפול EMDR היה משמעותית אפקטיבי יותר בהעלמת סימפטומים רגשיים ו/או גופניים שליוו את האירוע הטראומטי. ממצאים אלה אף הראו כי הטיפול אינו מסתיים בתוך חדרו של המטפל, אלא שהמוח ממשיך לעבד את הטראומה גם לאחר שהמטופל יוצא מהקליניקה.

ניסיתי לראשונה את השיטה עם מטופלת שהתלוננה אז על מערכת יחסים מורכבת עם גיסתה. במהלך הפגישה היא לא הצליחה להתמקד בקשייה והייתה מאוד מבולבלת, מה שגרם לי לחשוב כי היא אינה מודעת למה שמפריע לה באמת בקשר עם קרובת משפחתה. בשל כך ביקשתי ממנה לחזור בזמן ולהיזכר באותה ההרגשה, המחשבה ובתחושות הגוף שהיא חווה מול גיסתה מתוך אירועי העבר. להפתעתי הרבה, חוט מחשבתה הוביל אותה למספר פגיעות מיניות שעברה כשהייתה נערה. לאחר עיבודם של האירועים הטראומטיים הללו בטיפול, השתפר גם הקשר עם גיסתה.

מה ייחודו של טיפול EMDR בהשוואה לגישות אחרות?

אחת השאלות בהן יצא לי להיתקל בשיחות עם מטפלים המשתמשים בטכניקות שונות הקשורות לחזרה בזמן ולעיבוד אירוע טראומטי (החל מטיפול דינמי קלאסי ועד לטיפול בNLP-) היא כיצד טיפול EMDR שונה מהן. אשמח להסביר זאת: הגירוי הבילטרלי והתגובתיות המכילה של המטפל מאפשרים למטופל להציף, אך עם זאת גם לעבד, את אירועי הטראומה שעבר. לפי הרמן (1989), ההפעלה של שתי המיספרות המוח הכרחית ואף חיונית לשם כך, כאשר ההפעלה בחלק השמאלי של קליפת המוח והמערכת הלימבית אחראית על חשיבה ורבלית-לוגית, תכנון וביצוע, ואילו ההפעלה של קליפת המוח והמערכת הלימבית בהמיספרה הימנית אחראית על רגש, יחסים בין אישיים, אינטואיציה, סינתזה ואינטגרציה של כל הנתונים. כך, באמצעות הגירוי הבילטרלי של שתי ההמיספרות יכולים להתרחש עיבוד של טראומה ואינטגרציה של כל המידע, ובדרך זו נוצרת מערכת סינרגיה -חיבור של חלקים שונים ומופרדים לשלם הפונקציונלי (Siegel, 2012). לאוב ווינר (2007) מרחיבות ומסבירות את התהליך האינטגרטיבי בעיבוד טראומה בשיטת EMDR בעזרת תפיסה דיאלקטית. לדבריהן, ברגע שמטופל מתמקד באירוע טראומטי, מתחילים לעלות חיבורים אסוציאטיביים. קודם כל הזיכרון הטראומטי הדחוס והמקובץ עובר פירוק לחלקים נפרדים, לאחר מכן מתחיל חיבור מחדש בין חלקים טראומטיים לחלקים אדפטיביים ובמהלך התהליך, הניגודים יוצרים סינתזה חדשה וגם מציאות חדשה עבור המטופל. הדבר מוביל לשינוי בתפיסת העצמי ובתפיסת האחרים ולצמיחה כתוצאה מאירוע טראומטי.

לצערי, חזרה לאירועי העבר ועיבודם ללא שימוש בגירוי בילטרלי עלולים להוביל לתוצאות בלתי צפויות בתגובותיו של האדם תוך כדי אימוץ דפוס פחות אדפטיבי. במהלך טיפול EMDR בולטת לעין מהירות האיתור וההתמקדות של המוח באירועים טראומטיים ומורכבים, אותם אירועים אשר משאירים את המטופל מאחור ולא נותנים לו להתקדם. במהלך עבודתי נוכחתי לגלות ששיטה זו מתאימה במיוחד לאנשים המשקיעים לא מעט זמן בהרהורים, בקריאה על התסמינים שלהם ואף בהשתתפות בסדנאות/אימונים/טיפולים קלאסיים/מדיטציות עצמיות - הכל כדי לטפל בבעייתם (שלעיתים הם עצמם אבחנו). מודל ה-AIP עליו מבוסס טיפול EMDR מאפשר לעקוף את מנגנוני ההגנה של המטופל בדרך מאוד עדינה, ולפסוח על התנגדותו לתהליך. לראייה, ניתן לראות כיצד תכנים חדשים, שלפעמים מפתיעים ואף סותרים את מה שהאדם נהג לחשוב על עצמו קודם, עולים במהלך גירוי בילטרלי מתוך המטופל ולא מהמטפל.

סיבה נוספת להעדפה האישית שלי להשתמש דווקא בטיפול EMDR נוגעת למקרים בהם המטופל חווה רמה מסוימת של אלקסיתימיה – קושי להרגיש, להביע או לזהות רגשות (Sifneos, 1973). טיפול ב-EMDR מחייב רגישות ותמיכה גבוהה מצד המטפל על מנת לעזור למטופל להכיר במחשבותיו, ברגשותיו, בתחושות גופו (לאחר כל גירוי בילטרלי אני שוב ושוב חוזרת למטופל ובודקת מה הוא מרגיש ומה התחושות שעולות לו בגוף). בזכות תהליך זה, המטופל לומד להבין ולקבל את עצמו, וכך גם להבחין בין צרכיו האישיים לבין צרכיהם ודרישותיהם של סובביו. הוא לומד לתמלל ולהמשיג את שקורה לו ולעשות אינטגרציה של כל חלקיו. ללא גירוי בילטרלי (שמצליח גם להציף וגם להרגיע, בו זמנית), יהיה למטופל הסובל מאלקסיתימיה קשה מאוד לעבור טיפול באופן אפקטיבי.

שילוב בין טיפול זוגי לטיפול EMDR פרטני

כמטפלת ומדריכה בטיפול זוגי ומשפחתי, אני פוגשת פעמים רבות בני זוג אשר בשל אירועים קשים שעברו או עוברים, כה מוצפים עד שאין הם מסוגלים לנהל תקשורת בריאה – לא עם הבעל/אישה ולא עם ילדיהם. אחד המחקרים שנערך בתחום (Protinsky, Flemke, and Sparks, 2001) הציע כי כדאי לערוך טיפול בטראומה בנוכחות שני בני הזוג וזאת מכיוון שתהליך זה מקרב בין השניים ומאפשר לעורר חמלה ואמפתיה. בעברי עשיתי מאמצים כבירים כדי לעזור למטופליי לעבד את הטראומות, כולל כאלה מהילדות, בנוכחותם של בן או בת הזוג, אך נתקלתי בהתנגדויות נחרצות של אחד מהשניים כלפי חשיפה של סודותיהם הכמוסים. חלק ממטופליי סירבו בתוקף לטפל באירועים טראומטיים מן העבר בזמן שמישהו נוסף שוהה יחד איתם בחדר. הם הסבירו את סירובם בכך שמרגישים רגשות עוצמתיים כגון בושה ואשמה. מטופלים אחרים עזבו את התהליך הטיפולי באמצע, ללא מתן הסבר. הדרך בה בחרתי להתמודד עם מצב זה נשענת על דבריו של אחד ממייסדי הטיפול הזוגי, קרל ויטאקר (1988): "לאנשים יש זכות המלאה לייצר אקסטרפולציות משלהם על פי איך שזה מרגיש להם נכון וחשוב לעזור להם לנהל תקשורת פתוחה, ללא מגננות אחד עם השניה". תהליך זה אכן התאפשר ברגע שהתחלתי לשלב טיפול EMDR פרטני עם כל אחד מבני הזוג במקביל לטיפול זוגי. האפקטיביות של הטיפולים במתכונת זו עלתה משמעותית, ולאחר העיבוד של אירועים טראומטיים אישיים והורדת רמות החרדה והמתח, השניים סוף סוף היו מסוגלים להתפנות לתקשורת.

המייסד של התאוריה הפולי-וגאלית (אשר קרויה על שם עצב הוואגוס המחבר בין המוח ללב), הנוירופסיכולוג והפסיכיאטר ד"ר סטפן פורג'ס, מתאר כיצד תפיסת העולם מתרחשת ברבדים מרובים ובכך מסביר, מדוע, בלא מעט מקרים, אנשים אינם מצליחים לנהל תקשורת בריאה, מכילה וקונסטרוקטיבית בינהם. לפי תאוריה זו, פועלת אצלנו מערכת המכונה נוירוספציה (Neuroception), אשר נמצאת כל הזמן באופן בלתי מודע בחיפוש אחר סיכון ומפרשת את המתרחש בסביבה בקצב של ארבע פעמים בשנייה. לפי פורג'ס, נוירוספציה אינה מחייבת מודעות וזהו דבר המשותף לנו עם בעלי החוליות הפרימיטיביים יותר, כולל זוחלים. "המוח הזוחלי" (Reptile brain) שולט בתפקודים חיוניים של הגוף כמו דופק, נשימה, חום גוף ושיווי משקל (MacLean, 1990). המוח שלנו כולל שרידים מהמוח הזוחלי, וביניהם את גזע המוח והצרבלום, והם אלו שאחראים על ההישרדות ומתגייסים באופן מידי אם נשקפת סכנה. זאת בעוד ש"מוח היונקים", הנאו-קורטקס (Neocortex), אחראי על חשיבה קוגניטיבית, קבלת החלטות, יכולת לפתח קשרים עם אנשים ויצירתיות. הבעיה, לפי פורג'ס, היא שהנאו-קורטקס יכול לעשות את עבודתו רק אם אנו מרגישים בטוחים ורגועים.

פורג'ס טוען שבמהלך אירוע טראומטי האדם אינו מצליח להגיב כפי שהיה רוצה, ואז מתרחשת רגרסיה. בניגוד לתיאוריה הקלאסית, לפיה המערכת הסימפתטית מגייסת את כל המשאבים ל-fight or flight, בפועל מתעצמת חוויה של ייאוש וחוסר אונים. חוסר התגובתיות של היונק ברגעי סכנה מוסבר מבחינה אבולוציונית כיתרון עבורו – הטורף לא יכול למצוא אותו. הבעיה היא שבנוסף לחוסר תגובתיות מבחינה התנהגותית, מופעלים מנגנונים נוספים גם ברמה הרגשית, כגון הדחקה, הכחשה, ואף דיסוציאציה. אף על פי שתגובות אלה עזרו לאדם לשרוד את האירוע הטראומטי שעבר, עם הזמן הן פוגעות בגמישות המחשבתית וביכולת ליצור קשרים תקינים עם הסביבה. כך למעשה מתערער כל מה שהתקיים לפני טראומה. ההבנה של התהליך הזה חיונית עבור המטופל, מפני שפעמים רבות, בזכותה חלה ירידה ברמת החרדה של המטופל ובחוסר האונים שלו – מה שמוביל לריפויו.

התאוריה הפולי-וגאלית מסבירה את חוסר מסוגלותו של האדם, ברגעים בהם הוא מרגיש מותקף, לנהל שיח הגיוני, בוגר ורציונלי. ברגעים בהם הוא שומע אמירות או רואה הבעות פנים המזכירות לו אירועים טראומתיים מן העבר, הוא חווה הצפה וכל משאביו מופנים להישרדות: אין לו יכולת ברגעים אלה להקשיב עד הסוף, להפנים, להבין את דברי האחר ולהשיב את דבריו שלו. במקום זאת, הוא עסוק במגננה ובהתקפה נגדית. השיח לוקה בחסר של החשיבה לוגית, עד לרגע בו האדם יוכל להירגע, הנאו-קורטקס שלו ישוב לפעול, והוא יהיה מסוגל לחשוב, לנתח, לענות, לתכנן וכו'.

במצב כזה של ייאוש וחוסר אונים הגיעו אליי לטיפול בני זוג - גיא ורומי (שמות בדויים). הם התקשו לנהל שיח, לקבל החלטות, היו מאוד דרוכים ומתוחים, נהגו באימפולסיביות וחוסר סבלנות, התפרצו באמצע כל משפט והאשימו אחד את השנייה בכל בעיותיהם. כבר בפגישה הראשונה הודיעו לי השניים שהם מרגישים אכזבה עמוקה ותשישות ממריבות חוזרות ונשנות, הם לא רואים סיבה בלהישאר יחד ולהמשיך בסבל משותף זה לעוד אין ספור שנים וכך גם התחילו לדבר על גירושין. למרות כל הנאמר לעיל, שניהם עדיין רצו לשקם את הקשר הזוגי וייחלו שהכל יחזור לקדמותו, ולכן תלו את תקוותיהם בהצלחתו של טיפול הזוגי. בסוף המפגש הראשון המשותף עמם, הצבתי מספר יעדים בנושא של תקשורת, התארגנות מחדש וסדרי עדיפויות של השניים, אך קודם כל היה עליי לסייע לגיא ורומי להנמיך את רמות הלחץ וחרדה על מנת לאפשר את קיום השיח. פגישה אישית ראשונה נקבעה עם רומי.

תיאור מקרה: רומי וגיא 

לאחר שבמהלך מספר סשנים זוגיים רומי חזרה כמה פעמים בפני בעלה על המשפט: "אתה כל הזמן משפיל אותי", החלטתי לערוך להם שני מפגשים פרטניים. הרגשתי שהטיפול הזוגי הגיע למבוי סתום וקיוויתי שטיפול אינדיבידואלי בשיטת ה-EMDR יעזור לפרוץ את התקיעות, יסייע לאתר ולעבד מחסומים שלא מאפשרים לשני האנשים הללו, שיש להם כל כך הרבה במשותף ושהקשר שלהם נרקם מתוך אהבה גדולה, לחיות בהרמוניה ולהנות אחד מהשנייה וממשפחתם.

זו לא הייתה הפעם הראשונה בה רומי האשימה את בעלה בגילוי יחס משפיל ומזלזל כלפיה. מעניין היה שאני, באופן אישי, לא ראיתי דבר בדינמיקה ביניהם שיכול היה להעיד על כך: גיא התנהג כלפי רומי בכבוד וברגישות רבה, דאג לשלומה הפיזי והפסיכולוגי וכל רמיזה קטנה מצידה לצורך שלה בבילוי משותף זכתה ליישום מידי בדמות פנאי נעים לכל המשפחה. גיא היה שותף מלא בגידול בנותיהם התאומות ואף עזר לאשתו בלימודי הדוקטורט שלה באוניברסיטה. כל אלה גרמו לי לשער שהאמונה המושרשת של רומי לפיה גיא מזלזל בה נעוצה בעברה הרחוק.

לפגישה הבאה רומי הגיעה לבדה. מכיוון שעד היום כל הפגישות התקיימו בנוכחות בעלה, ראיתי שהיא חשה חסרת מנוחה בפורמט השונה. היא שקעה בכיסאה ושילבה את זרועותיה על חזה, בחנה בזהירות את החפצים השוכנים בחדרי. העמדתי בפניה את מכשיר ה- EMDR (מאפשר לעקוב בעיניים אחרי הנורה שרצה מצד לצד וגם לקבל סימולציה דו צדדית נוספת על ידי רטטים בשתי הידיים), הסברתי על הטיפול והבטחתי לה שכל מה שיעלה בפגישה יישאר חסוי, ולא אעלה שום פרט מהמידע במהלך פגישתה המשותפת עם בעלה, אלא אם כן היא בעצמה תבחר לעשות זאת. בתגובה לכך רומי השמיעה אנחת הקלה, חייכה מעט ושוב נדרכה בציפייה לתחילת הטיפול.

- פנית מספר פעמים לבעלך ואמרת לו שאת מרגישה שהוא משפיל אותך. את מבינה על מה אני מדברת? שאלתי את רומי.

- כן, נכון, רומי אישרה. הוא מדבר ומתנהג אליי כל כך מגעיל שאני לא יכולה שלא להרגיש את הגועל והסלידה שלו ממני, הוא פשוט לא רואה אותי בתור בן אדם. היא נאנחה בכבדות וקימטה את מצחה. בכל פעם שזה קורה אני מרגישה שעולה לי גוש בגרון ופשוט בא לי להקיא מכל זה, הוסיפה בכעס.

- איזו מחשבה שלילית עולה לך לגבי עצמך או לגבי המצב, כשאת נזכרת בבעלך משפיל אותך? זו יכולה להיות מחשבה לגמרי לא הגיונית, אך היא נמצאת שם כל הזמן, הוספתי.

- שאני סתומה, השיבה רומי חרישית.

- את יודעת, פתחתי בזהירות, אולי אני טועה, אך משום מה נראה לי שתחושת "זלזול והשפלה" מוכרת לך עוד קודם, מהעבר שלך. רומי נשענה לאחור והרהרה בדבריי. היא נגעה באצבעה המורה בשפתיה שנמתחו מעט קדימה, הורידה את עיניה ולאחר שתיקתה הממושכת שארכה מספר דקות השיבה: "כן, את צודקת, היא הנהנה בראשה, לצערי התחושה הזו מוכרת לי מדי".

- אנא, הזכרי במצבים בהם הרגשת מושפלת, חווית תחושה של גוש בגרון עד כדי כך שרצית להקיא וראית את עצמך כ"סתומה". באיזה גיל זה קרה? שאלתי את רומי ועודדתי אותה להתמקד באירועים הקשורים לתחושות הללו. כדי לעזור לה להיזכר, ביקשתי ממנה להתמקד במכשיר והפעלתי BLS (גירוי בילטרלי).

כשרומי חזרה בזיכרונה לימים ההם, עיניה הגדולות והאפורות התמלאו בדמעות והיא שלחה את ידה הדקיקה אל מתקן המפיות העומד לצדה, הוציאה שתי מפיות והחלה למחות את דמעותיה. היא קינחה את אפה בקול רם, הרימה את עיניה, שהיו מוכתמות במספר סיבים לבנים – שאריות מהמפיות – ואמרה: "כמו שאמרתי לך, התחושה הזו מוכרת לי מדי. כשהייתי קטנה, אפשר לומר שבכלל לא למדתי בבית הספר, נכשלתי בכל המקצועות. הייתי תלמידה ממש גרועה. הייתי יושבת בכיתה ובוהה בחלון, חולמת בהקיץ, האמת שאין לי מושג על מה", הוסיפה. משום מה אני זוכרת מקרה אחד, רומי המשיכה בבלבול, בבית הספר התקיימה אסיפת הורים. הייתי אז בכיתה ב'. בדיוק התחלפה לנו המחנכת, המורה הקודמת יצאה לחופשת לידה והאמת ששמחתי כי פשוט התאהבתי במורה החדשה, רחל. אני זוכרת שהיא הייתה כל כך נחמדה, וכל כך שונה מהמחנכת הקודמת: מאוד רגישה, מכבדת את כל הילדים, הוגנת כזו. אני ממש זוכרת איך באספת ההורים רחל הביטה בי, חייכה ואמרה לאמי: "הבת שלך ילדה כל כך נבונה, אני בטוחה שהיא תגיע רחוק מאוד." ברגע שהיא אמרה זאת, פרצתי בבכי. שטף דמעות זלג מעיניי ולא יכולתי לעצור אותן. אמא לא הבינה מה קרה, היא כל הזמן שאלה אותי: "מה קרה רומי, למה את בוכה?" רחל גם ניסתה להרגיע אותי. למען האמת, אני בעצמי לא ממש הבנתי מה זה היה.

- כנראה שהיא ראתה בך משהו שאף אחד מהסובבים אותך לא ראה או שם לב אליו, עניתי בעצב.

- כן, נעדרתי המון מבית הספר. ממש סבלתי שם. לא הצלחתי בלימודים וגם בכיתה כל הזמן הציקו לי. בכיתה ז' עשו עליי חרם שנמשך חודשיים. עד היום לא ברור לי מה הייתה הסיבה לכך. נראה לי שרווח להם כשהעיפו אותי בשלב מסוים בי"א, גיחכה רומי. פתאום היא התרצנה, והוסיפה: לפני שנתיים הוזמנתי לפגישת מחזור. בהתחלה לא תכננתי ללכת, אבל גיא התעקש ושכנע אותי כן ללכת לשם, אפילו הציע להתלוות אליי. בדיעבד, אני שמחה שהלכתי לאירוע כי זה נתן לי הזדמנות טובה לעשות הערכה מחדש - להשוות ביני לבינם. דפקתי שם הופעה, אף אחד לא זיהה אותי, כל הזמן התעניינו מי החתיכה - צחקה רומי צחוק מצלצל. מאוחר יותר, כשחזרנו הביתה מהמפגש, אני וגיא הסתלבטנו על כולם. התקדמתי מאוד במהלך השנים האחרונות: תוך שנה השלמתי את כל הבגרויות, התקבלתי לאוניברסיטה לתואר ראשון בלימודי ביוטכנולוגיה, סיימתי שני תארים, המשכתי ללימודי דוקטורט. אני היחידה בין כל חבריי לשכבה שהמשיכה ללימודי דוקטורט. והאמת, כיום אני בין המובילים בארץ בתחום שאני חוקרת, אמרה בגאווה.

- זה דורש אינטליגנציה גבוהה מאוד כדי ללמוד באופן עצמאי ולסיים תוך פרק זמן קצר את כל החומר שלמדת במשך כמה שנים, אמרתי בהערכה לרומי. ככל הנראה סבלת מבעיות קשב וריכוז כשהיית ילדה, אך ברור שזה לא היה קשור ליכולות הקוגניטיביות שלך.

- רומי הנהנה בראשה. אני זוכרת שלא הייתי מסוגלת להתרכז, בכיתה הייתי מנותקת רוב הזמן וחשבתי על כל דבר אחר: על מה שקורה בחוץ, על המשפחה שלי, על ההורים שלי.

- מה קרה להוריך באותה תקופה?

- שום דבר מיוחד, חוץ מזה שאבי בגד באמי - היא עיקמה את אפה וגיחכה - הוא כל הזמן שיקר לה, והיא, כמו סתומה, האמינה לו - הבעה של כאב ואכזבה עיוותו את פניה, דמעות שקופות נצצו בזויות עיניה. היא הסיטה קווצת שיער בהירה ממצחה והושיטה שוב את ידה אל מתקן המפיות.

- איך גילית את הבגידה של אביך? שאלתי אותה באהדה.

- לא היה צורך לגלות דבר, גרסה רומי ומשכה בתמיהה בכתפיה. הוא היה מביא את כל הנשים שלו הביתה, בזמן שאמי עבדה במשמרות לילה בבית החולים.

- באיזה גיל זה קרה? רומי כנראה הבחינה בתדהמה שעל פניי. מבטה התרכך מעט והיא השיבה במבוכה: מאז שאני זוכרת את עצמי, מגיל שנתיים-שלוש. ככה זה היה נהוג – אמא משאירה אותו לשמור עליי ועל אחותי הקטנה, והוא עושה כל מה שעולה על רוחו.

- איך אמא שלך הגיבה לכל זה? שאלתי אותה ברגע כשהתעשתי.

- היא לא ידעה דבר. בכלל, אמא שלי לא הייתה אישה כזאת חכמה - היא סובבה אצבע ליד רקתה - מנותקת רגשית מכולנו, מכל העולם. שפתיה התעוותו בגיחוך קל, אני חושבת שלא היה אכפת לה מאף אחד, אמרה רומי בבוז, לא ממני, לא מאחיותיי, לא מבעלה. ואבא, הוא היה אדם שונה לחלוטין. הוא היה נפש חופשיה ויצירתית, וכנראה שעם נשים אחרות הוא הצליח לחוות את אותם הרגשות שהיו חסרים לו בקשר עם אמי. היא קמה בפתאומיות, ניגשה למתקן המים, מזגה לעצמה כוס ובלעה את תכולתה בלגימה אחת.

– קרוב לוודאי שהיא חשדה בבגידה של בעלה וזו הייתה הדרך שלה להתמודד עם זה, להתנתק מבחינה רגשית. אני בטוחה שהיא הייתה אחרת לחלוטין כששניהם רק הכירו, אחרת הוריך מעולם לא היו מתאהבים אחד בשנייה ולא היו מחליטים להתחתן. כשהתבוננתי במבטה מלא הצער והכאב, הוספתי, ילדים המתמודדים עם משבר בזוגיות של הוריהם אכן נוטים להתקשות מבחינה לימודית. אפשר לומר שזו משימה בלתי אפשרית להצליח להתרכז במקצועות כמו ספרות או מתמטיקה אם חיי משפחתו של הילד תלויים על חוט דק שעלול להיקרע בכל רגע נתון. רציונלית, הצלחת להצדיק ולגבות את אביך, כפי שאמרת "הוא היה נפש חפשיה ויצירתית, הוא היה זקוק ליחס, תשומת לב, לבטא את רגשותיו באופן אקספרסיבי יותר - כל מה ש"אמך המנותקת מבחינה רגשית" לא הייתה מסוגלת לספק לו. יחד עם זאת, ליבך ונשמתך לא יכלו לקבל זאת, הם נקרעו מרוב כאב בשל היחס הלא הוגן ואף המשפיל מצד אביך כלפי אמך. ילד הרי אינו מסוגל להעדיף הורה אחד על פני האחר והוא דואג מאוד כשאחד מהם סובל או אינו במיטבו. בעיות הריכוז שלך היו תוצאה ישירה של מצבך הרגשי, אך בשום פנים ואופן לא נבעו מהיכולת השכלית שלך, הבהרתי לרומי.

- אף על פי שאני יכולה להתגאות בהישגים הרבים שלי, משום מה אני עדיין מרגישה שאני פחות טובה מאחרים, פחות חכמה ופחות בהכל. גם כשהתקבלתי ללימודי הדוקטורט, המשכתי להרגיש שאני מתחזה, שאני יוצרת רושם מוטעה והפוך ממה שאני באמת. וגיא - רומי חייכה פתאום בחום - אני חושבת שהוא היחיד שבאמת מאמין ותומך בי באופן מלא. אני מרגישה שהוא היחיד שמולו אני לא צריכה לעטות מסכה, לשחק איזה תפקיד, אלא יכולה להיות מי שאני באמת.

מה קורה כשאנו מוצפים בתחושות מוכרות אך בלתי מוסברות? 

הסוציולוג האמריקאי צ'ארלס הורטון קולי (1902), הציע כי לבני אדם יש נטייה רפלקטיבית לפתח דימוי של "עצמי במראה", אשר קשור לאופן בו אחרים תופסים אותנו. אנו מבינים (עוד מהגיל הרך) שאנחנו יפים או חכמים בזכות מבטים מלאי הערצה ואמירות והערות שונות מצד ההורים, האחים, הסבים והסבתות וכן סובבים אחרים. ואם, מסיבה כלשהי, ילד מתקשה בלימודיו, מה שמוביל פעמים רבות ללגלוג מצד חבריו לכיתה ולעתים אף להתעלמות או זלזול מצד המורים וכן לכעס מצד הוריו, מהר מאוד הוא לומד לתפוס ולהעריך את עצמו, כפי שאמרה רומי, בתור "סתום", מתחזה – בלי קשר להצלחותיו בעתיד.

במקרה של רומי, כחלק מהניסיון לשנות את תפיסת העצמי שלה, המפגשים הפרטניים הבאים התמקדו בעיבוד הטראומות הקשורות לחוויותיה מבית הספר ולאינטראקציות שלה עם בני גילה. אך לפני שהתחלנו לעסוק בכך, הקדשנו לא מעט זמן לעיבוד טראומה מוקדמת יותר הקשורה לבעיות ההתקשרות (attachment) שלה (Bowlby, 1958). הבגידות החוזרות והנשנות של אביה, אליהן נחשפה כבר מגיל שנתיים, לצד התנהגותה המנותקת של האם, גרמו לרומי להרגיש בדידות תהומית במשך זמן רב וכן מנעו ממנה לבטוח בסביבתה – מה שיותר מאוחר השפיע על הקשר עם הגבר שאהבה, גיא.

פעמים רבות אני שומעת ממטופליי כיצד במהלך שיחה או מריבה עם בן/בת זוגם קורה להם משהו בלתי מוסבר: מבטם של האישה או הבעל או תנועת גוף מסוימת יכולים לגרום להם לקפוא במקום, או להפך – להתפרצות זעם איומה. כשאנחנו מנסים להבין ולמצוא הסבר למה שקרה בין השניים, הרבה פעמים האדם שהגיב בצורה זו אינו מצליח להסביר במילים את מה שקרה לו במהלך השיחה. בהעדר הסבר ברור ומארגן למתרחש, גילויי חוסר השליטה העצמית במהלך השיחה גוררים אחריהם צרור של האשמות עצמיות: אותו אדם מאשים את עצמו בחוסר איפוק, בהיותו חם מזג, ובשלב מסוים, הוא לומד להתייחס לתגובתיות שלו כחלק מתכונות האופי המולדות שלו.

בעיניי, החלק החשוב ביותר בתקשורת בין אישית הוא דווקא החלק הלא וורבלי, כלומר, שפת הגוף במהלך השיח: מבטו של האחר, תנועות גופו, הבעות פניו. מסרים בלתי מילוליים אלה יכולים להוות טריגר ולהציף את האדם עצמו בזיכרונות מן העבר ש"נשכחו מזמן", ולכן, הוא יגיב בהבעת רגשות שליליים בעוצמה גבוהה מבלי להבין את הסיבה האמיתית לכך. או, במקרה ואדם "אינו מרשה לעצמו להביע רגש שלילי" כאשר הוא חווה הצפה – הדבר יבוא לידי ביטוי כסימפטום סומטי באחד או בכמה אזורים בגוף (Hange et al., 2007; Holden, 1995; Alexander, 1950). מדוע זה קורה? למעשה, בפועל אנו לא שוכחים דבר. כשמתרחש אירוע שלא היה נעים עבורנו, המוח מסייע לנו בכך שמגייס ומפעיל מנגנוני הגנה במטרה להתמודד עם המתרחש, לשרוד את האירוע ולהמשיך לחיות ולתפקד גם אחריו (פרויד, 1896). יחד עם זאת, החלקים הלא מעובדים מאותו אירוע קשר מוסיפים לשכון בתת מודע שלנו, וברגעים הכי פחות צפויים, כשהם מופעלים על ידי טריגרים שונים - עולים מחדש ותוקפים אותנו בעוצמה משולשת. הרבה פעמים אני שמה לב לסוג של פיצול שקורה בין הקוגניציה לנפש האדם – כאשר בראשו, מבחינה לוגית, הוא מבין שהכל בסדר, לא קרה דבר (בעודו מכחיש את התרחשותם של אירועים מסוימים או השפעם האפשרית על חייו), אך במקביל גופו ונפשו חווים רגשות ותחושות בלתי נעימים וקשים, בלי שום יכולת להסבירם.

דרך כך אנחנו יכולים להבין מדוע רומי התפרצה כשגיא התעניין למה בשעה מאוחרת יחסית עדיין לא האכילה את התאומות, או במקרה אחר, התאכזבה כששאל בפעם השלישית ברציפות כמה גובה החשמלאי ששכרה את שירותיו. כל האמירות האלה הציפו מחדש ברומי תחושות מוכרות של חוסר אמון, וגרמו לה להרגיש שגיא מפקפק ביכולתה לקבל החלטות נכונות ונבונות ואף עושה זאת במכוון במטרה להשפיל אותה. כשהוצפה בשלל זיכרונות בלתי מודעים מהאירועים בהם חוותה פעם רגשות דומים, זה הכניס אותה למצב של "אמוק" וגרם להתקף זעם לא פרופורציונאלי. הדבר התפתח בשלב כלשהו עד כדי איומים לניתוק הקשר ולהגשת תביעה לגירושין.

סיכום

התנהגותה ותגובותיה של רומי גרמו לסדק במערכת היחסים שלה עם גיא. במאמר זה בחרתי להתמקד יותר בסיפור שלה, אך גם התנהגותו של בן זוגה עוררה לא מעט בעיות בקשר שלהם. הדאגה והתמיכה של גיא ומעורבותו המלאה במתרחש עם רומי - כל זה היה נפלא והכרחי עבורו ועבור אשתו בשלב ההתחלתי של הקשר. אך בהמשך, הרגשה נעימה זו הפכה לחודרנית ובלתי נעימה עבור רומי. באחד המפגשים רומי הגדירה את דאגת היתר של בעלה כ"חניקה". בפגישות האישיות עמו גיא התוודה כי גם הוא אינו מרגיש שהצליח בחייו ושעד היום אינו מממש את הפוטנציאל שיש לו בעבודתו. גיא שיתף שהוא מייחל לעבודה מעניינת, סוחפת, בה יצליח להביע את יצירתיותו ותבונתו. חוסר הסיפוק מאי המימוש העצמי של גיא גרם לו להביע תסכול ואכזבה כשהיה חוזר מעבודתו הביתה, וזאת מבלי שהבין את המקור לתחושותיו. במקביל, רומי פירשה את חוסר שביעות רצונו של בעלה כאצבע מאשימה כלפיה וחשבה שהיא זו שאחראית לתחושותיו הקשות. חוסר היכולת של השניים להכיר בכאבם האישי ובאכזבתם מהמצב הקיים, כמו גם חוסר המסוגלות לנהל תקשורת בריאה, הובילו את בני הזוג לריחוק.

המפגשים הזוגיים עם רומי וגיא שולבו עם פגישות EMDR פרטניות, במטרה לעזור לשניהם לעבד את הטראומות האישיות שלהם מן העבר. אני רואה בשילוב זה שילוב מנצח, וכאשר השניים קיבלו מענה פרטני, הדבר עזר להם משמעותית בהורדת הלחץ והחרדה, ואף סייע לשינוי תפיסתי לגבי עצמם ולגבי הזוגיות שלהם. בהמשך המפגשים הזוגיים, השתנתה גם הדינמיקה בין השניים והם סוף סוף הצליחו להקשיב ולשמוע את האחר ולהביע את עצמם. תהליך זה עזר להם לפתח קרבה רגשית (Glozman, 2020), לה ייחלו במשך 14 שנים.

על הכותבת

ילנה גלוזמן – מטפלת ומדריכה מוסמכת בטיפול זוגי ומשפחתי, מטפלת EMDR מוסמכת, מחברת הספר "משפחה אוהבת: המדריך ליצירת קרבה רגשית", סטימצקי.

מקורות

Baer D. How to know of you’re working with mammals or reptiles (and why it matters to your creativity). Interview with Dr. Stephen Porges. Retrieved  from https://www.fastcompany.com/1682363/how-to-know-if-youre-working-with-mammals-or-reptiles-and-why-it-matters-to-your-creativity

Buczynski, R& Porges, S. A Webinar “Beyond the Brain:  How the Vagal System Holds the Secret to Treating Trauma”. Retrieved  from https://vegetativetraining.files.wordpress.com/2018/02/nicabm2.pdf

Carlson S. H. & Negash S. (2018). Emotionally Focused Therapy and Eye Movement Desensitization and Reprocessing: An Integrated Treatment to Heal the Trauma of Infidelity. American Psychological Association. DIV 43.

Cooley C. H. (1902). Human Nature and the Social Order. New York: Scribner's, 179-185. Retrieved from https://web.archive.org/web/20090304155817/http://media.pfeiffer.edu/lridener/courses/LKGLSSLF.HTML

Culp, L.& Porges, S. The GAINS Anniversary Interviews. Retrieved from https://static1.squarespace.com/static/5c1d025fb27e390a78569537/t/5cce027571c10b7dac289279/1557004917869/GAINS_anniversary_interview.pdf

Edwards, B. G. (2019). 10 Essential Elements of Carl Whitaker's Theory and Therapy. Psychology Today 8. Retrieved  from https://www.psychologytoday.com/us/blog/progress-notes/201908/10-essential-elements-carl-whitakers-theory-and-therapy

Freud, A. (1995). The Ego and the Mechanisms of Defense. Taylor & Francis Ltd

Glozman E. (2020). The Loving Family: developing emotional closeness, amazon

Hamid, A. & Hughes, J. (2015). Integration of Religion and Spirituality Into Trauma Psychotherapy: An Example in Sufism?” Journal of EMDR Practice and Research Vol 9 Issue 3. 151-156. DOI: 10.1891/1933-3196.9.3.150

Hange, D., et al. (2009). The natural history of psychosomatic symptoms and their association with psychological symptoms: Observations from the Population Study of Women in Gothenburg.  European Journal of General Practice. Volume 13, Issue 2. 60-66

Herrmann, N. (1989). The creative brain. Brain Books; Revised Edition

Holden, W. E., et al. (1995). Chronic daily headache in children and adolescents. Headache 34. 508–514

Laub, B., & Weiner, N.(2013).  A Dialectical Perspective of Trauma Processing. International Journal of Integrative Psychotherapy, Vol. 4, No. 2. 24-39

MacLean Paul D. The Triune Brain in Evolution Role in Paleocerebral Functions. — Plenum New York. — 1990

Prior, V., & Glaser, D. (2006). Understanding attachment and attachment disorders: Theory, evidence and practice. Jessica Kingsley Publishers

Real, T. &  Shore, J. (2020) Training "The Neurobiology of Relational Life Therapy & How it Works to Rewire Your Brain"

Siegel, D. J. (2012). The developing mind. How Relationships and the Brain Interact to Shape Who We Are. Second edition, New York: Guilford Press. Sifneos P. E. (1973). The prevalence of ‘alexithymic’ characteristics in psychosomatic patients. Psychother. Psychosom. 22, 255–262. DOI: 10.1159/000286529

Shapiro F., “The Role of Eye Movement Desensitization and Reprocessing (EMDR) Therapy in Medicine: Addressing the Psychological and Physical Symptoms Stemming from Adverse Life Experiences” Perm J. 2014 Winter; 18(1): 71–77

Taylor G. J. & Bagby, R. M. (2004). New trends in alexithymia research. Psychother. Psychosom. 73, 68–77

Van der Kolk, B. & Spinazzola, J. et.al. (2007). A Randomized Clinical Trial of Eye Movement Desensitization and Reprocessing (EMDR), Fluoxetine, and Pill Placebo in the Treatment of Posttraumatic Stress Disorder. The Journal of Clinical Psychiatry 68(1). 37-46

Van Der Kolk, B. (2015). The Body Keeps the Score: Brain, Mind, and Body in the Healing of Trauma. Penguin Putnam Inc