חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • סקירת הכנס של האגודה הישראלית לטיפול מיני: מיניות בראייה פסיכודינמית

סקירת הכנס של האגודה הישראלית לטיפול מיני: מיניות בראייה פסיכודינמית

עירון מלמוד גנני

הקדמה

ביום שישי ה-5.02.2021 נערך באופן מקוון הכנס "מתחת לפני השטח – מיניות בראייה פסיכודינמית" מטעם האגודה הישראלית לטיפול מיני (איט"ם). הכנס, בהנחייתה של אנדי איפרגן, עסק בשאלה "מה בין סימפטום מיני לפסיכואנליזה?". בין היתר, בדברי הפתיחה שלה, דיברה איפרגן על הדרכים השונות בהן פסיכואנליטיקאים ניסו להסביר מהי מיניות לאורך השנים, דרך פריזמות תיאורטיות שונות ותחת השפעת ההקשר הפוליטי-חברתי של התיאוריה ושל התקופה. בהמשך, יו"ר איטם, ד"ר אריאל כהן ארקין, נשא דברי ברכה ותודות, וסיים בדברי הספד לג'ודי שוטן, מדור המייסדים של איט"ם ומחלוצות הטיפול המיני בישראל. 

על הספה ומתחת לה: לולאת אין-הסוף של המיניות בהקשר הפסיכודינמי של עולם הנפש - ד"ר נלי שטיין

בהרצאתה עסקה ד"ר נלי שטיין בהתפתחות המינית מגיל הינקות וההתבגרות עד לבגרות, תוך דיון במספר רעיונות מרכזיים מעולם הלא מודע, ביניהם יחסי אובייקט מופנמים, פנטזיות, חרדות והגנות, דחפים חלקיים ותהליכי סקסואליזציה. במהלך ההרצאה הציגה ד"ר שטיין שני תיאורי מקרה, פרטני וזוגי, אשר לטענתה יכולים לשפוך אור על הקשר שבין העולם התוך-נפשי לבין העולם המיני של מטופלים, ולכן גם לסייע לפתח את החשיבה הקלינית על הנושא.

ד"ר שטיין פתחה את הרצאתה בתיאור מסעו של פרויד לארצות הברית באוגוסט 1909, לסבב הרצאות בנושא הפסיכואנליזה. על סיפון האונייה אמר פרויד ליונג, "הם לא יודעים שאנחנו מביאים להם את המגיפה". לטענתה של ד"ר שטיין, משמעותה של אמירה זו אינה מתייחסת בהכרח רק לעוצמת החידוש המהפכני שפרויד הביא עימו לארצות הברית – הפסיכואנליזה, אלא גם כהכרה בחשיבותה של המיניות, הנטועה בשורשי הפסיכואנליזה, לעולמנו הפנימי. ד"ר שטיין ביקשה לקשור בין התקופה הנוכחית בצל מגיפת הקורונה לבין מסעו המכונן של פרויד; בדומה להבנתנו שהמגיפה שינתה לא רק את חיינו בהווה, אלא גם את עתידנו, כך גם דבריו של פרויד רמזו שהחידושים שהוא הציע יהיו בבחינת סמן של שינוי, המבדיל בין מה שנחשב לחשיבה טיפולית עד אותו רגע ובין כל מה שיבוא אחריו. לדבריה, למרות שפרויד לא היה מטפל מיני, הוא היה הראשון להצביע על מספר גילויים דרמטיים הרלוונטיים לטיפול המיני, ולכן בחרה לפתוח איתו את הרצאתה, ובכלל את הכנס שמבקש לעסוק בקשר בין התפיסה הפסיכודינמית לעולם הטיפול המיני. 

התפיסה של המיניות הילדית והשלכותיה על הטיפול במבוגרים

ד"ר שטיין המשיכה בסקירה תיאורטית של התפתחות המיניות הילדית על פי פרויד. כידוע, פרויד, שלא עבד עם ילדים, התחיל לחקור את המיניות הבוגרת ואת תפקידה המרכזי בחוויה האנושית. אולם ריבוי הזיכרונות המוקדמים של מטופליו הביאו אותו להציע תיאוריה מבוססת על דחפים ואינסטינקטים ביולוגיים, אשר כוללת רצף שלבים פסיכוסקסואליים המערבים את חלקי הגוף השונים. לדעת פרויד, המיניות אינה מתחילה באברי המין עצמם, אלא כחושניות דיפוזית הממוקמת בחלקי הגוף השונים, אשר מגורה באמצעות פעילויות שונות כבר משנת החיים הראשונה. 

כדוגמה, הציעה ד"ר שטיין את הדחף לסיפוק אוראלי: המקום בו המיניות מתחילה הוא כאשר בנוסף לפעולת היניקה הנדרשת לאכילה, מופיעים המציצה, העונג והסיפוק האוראלי – אלמנטים הטמונים בה לשם תענוג. רגע זה של חיבור בין שתי החוויות, הביולוגית והרגשית, הופך את הפה לאיבר מיני. תהליך זה ממשיך בשלב האנאלי, אשר דרך גילוי הצואה מבסס באופן ראשוני ומשמעותי את היכולת להפניית קשב פנימה לגוף; יכולת שבהמשך תהפוך להקשבה סימבולית לנפש, ולחוויה פנימית של דיאלוג בין הגוף הסומטי למנטלי, ובין שליטה ואובדן שליטה. 

להצעתה של ד"ר שטיין, בחדר הטיפולים נרצה לחפש אחר זיכרונות ילדות מודחקים או מוכחשים של רגע בו הריגוש סביב המציצה או השליטה בצרכים הפך לטעון אירוטית. זאת, תוך שננסה לזהות את התוכן הסמוי שנלווה להתפתחות הגופנית והמינית, המרכיב את המעבר ממיניות ריאקטיבית יותר של שנת החיים הראשונה, בדרכה למיניות הגניטלית הבוגרת. בכך, הדגישה ד"ר שטיין, הטיפול הפסיכודינמי בכלל והמיני בפרט, עוסקים באיתורו של מסלול תשוקה שנקבע באופן ראשוני בתחילת חיינו, הכולל פעמים רבות כמיהה מתמשכת לאובייקט שהבטיח לנו סיפוק, לצד התמודדות עם העובדה שפעמים רבות אובייקט זה התגלה כאובייקט חלקי, תחליפי ומאכזב. 

בעוד השלבים האוראלי והאנאלי מייצגים את התקופה הפרה-ורבלית, הכניסה לשלב הפאלי מייצגת את המעבר לתקופה ורבלית ולדיאלוג עם העולם החיצוני. ד"ר שטיין הסבירה כי שלב זה מגלם בתוכו את תרגום היצרים הטרום גניטליים של השלבים הקודמים, ומאפשר לפריזמה התפיסתית של הילד להתרחב ולגוף להיחוות באופן אינטגרטיבי יותר. מעבר לגילוי העצמי, שלב זה כולל גילוי של גופים נוספים ושונים, חלקם שונים באופן מגדרי-ביולוגי. ד"ר שטיין הצביעה על התמודדויות אלו, לצד תסביך אדיפוס, כמלוות בחרדה רבה, וכן במשאלה שמישהו ירגיע. בנוסף, מתעוררת גם ההבנה הכואבת, אם כי הלא מודעת, שאבא ואמא מקיימים יחסי מין בלעדיי. ההתמודדות עם פגיעה נרקיסיסטית זו דורשת ביסוס פתרונות פסיכודינמיים דרך מציאת אובייקטים חליפיים לדמויות ההוריות. 

לפני המעבר לתפיסות מיניות מאוחרות יותר, הדגישה ד"ר שטיין את היבט השליטה בהתמודדות הפסיכו-סקסואלית, המהווה ציר מרכזי בחשיבתו של פרויד. זאת, תחילה דרך שליטה בסוגרים או דרך אוננות, ובהמשך דרך שאלות של מותר ואסור. אותו וויסות נדרש, תוצר של ציפיות חברתיות ותרבותיות הקשור להתפתחותו של הסופר-אגו, הובן על ידי פרויד כחיוני, אשר בלעדיו המיניות תהיה ללא מעצורים ותציף את החברה ביחסים בלתי נשלטים שמקורם באיד. להערכתה של ד"ר שטיין, הצורך בוויסות כזה המלווה בתחושת סכנה, נוכח באופן לא מודע אצל כולנו, ובמיוחד באלו שחשים עצורים ומתקשים ליהנות ממיניותם בעקבות עכבות מנטליות. 


נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο הסובייקט הזקן/ה – בין האישי למקצועי: שיח בין דורי

ο התשוקה שהסתתרה: על הקשר שבין חיוניות, תשוקה וחוסן

ο מיטת סדום: מין ומיניות בקרב נשים מחלימות מסרטן


מעבר לפרויד: מיניות בראי חשיבתם של פיירברן, ויניקוט, לאקאן, מקדוגל ומיטשל  

בהמשך ההרצאה עברה ד"ר שטיין לתאר את ההתפתחות בחשיבה הפסיכואנליטית שהתרחשה לאחר תקופתו של פרויד, עם גישת יחסי האובייקט שהרחיבה את נקודת המבט על מיניות דרך סוגיות כמו יחסיו של האדם עם ההיבטים הטובים והרעים של האובייקטים המופנמים שלו. גישת יחסי האובייקט הביאה איתה הבנה חדשה – הליבידו אינו קובע עוד את יחסי האובייקטים, אלא יחסי האובייקטים הם שקובעים את הליבידו. כלומר, האנרגיה המינית הנקשרת להיבט של יחסים אינה רק פרץ יצרי הנדחף מתוך הגוף  או רק בעל משמעות ביולוגית.

בשנות ה-50, ביקש פיירברן להמשיג מחדש את תפיסתו של פרויד אודות הליבידו והציע כי יותר מאשר דחף מולד, יש להבין את הליבידו כישות פסיכולוגית המערבת את האגו המרכזי (המבקש להיקשר לאובייקטים אצלם הוא עשוי למצוא תמיכה). לפי השקפה זו, הליבידו מחפש אובייקטים באיזורים אירוטוגניים, כמו היו מפת הדרכים אל האובייקט. משמעות היחסים בטיפול השתנתה גם היא, ועברה להתמקד ביחסים הראשוניים, המופנמים, ובמיוחד אלו שהיה בהם חסר, תסכול וכאב. בהתאם לכך, הקשר המיני הוא המשך של הקשר הראשוני בין האם (המטפל העיקרי) לבין הילד/ילדה, הכולל תשוקה למגע ויוצר את הבסיס להתפתחות מינית עתידית. 

בהמשך לרעיונות אלו, התייחסה ד"ר שטיין למושג השותפות הסומטית של ויניקוט, הנוצרת בבסיסה דרך הטיפול הגופני והפסיכולוגי המוענק לתינוק על ידי האם. כלומר, ויניקוט הדגיש מגוון פעילויות, פסיכולוגיות וגופניות, המספקות סביבה מסייעת לתינוק (למשל האם כ'אם סביבה') ומאפשרות את התפתחות התחושה הסובייקטיבית המשלבת בין הגוף לבין הנפש. כאשר הסביבה כושלת והתינוק נדרש לפתח הגנות אגו מוקדם מדי, ייתכן שהתפקוד המנטלי יהפוך לישות נפרדת, כך שיתפתח פיצול בין הנפש לבין הגוף. אם כך, הבוגר המתפקד מבחינה מינית צריך להיות בעל מרחב פסיכולוגי פנימי רחב דיו, או מרחב מעברי בשפתו של ויניקוט, כדי שיאפשר לתגובות פיזיולוגיות ומיניות מסוימות להתרחש. כאשר מרחב זה חסר או מצומצם, נוכל להיווכח בקשיים של יצירת אינטגרציה בין הגוף לנפש. בהקשר הזה, הזכירה ד"ר שטיין כי קשיים מיניים הם לא רק מקור לקושי, אלא לעיתים פועלים כהגנה.

מויניקוט עברה ד"ר שטיין לרעיונותיו של לאקאן. בשנות ה-80 לאקאן עסק בפאלוס, כסמל המייצג את ההנאה שאבדה בתהליך ההתגברות על תסביך אדיפוס. עבור לאקאן, המיניות היתה חיפוש אחר המשמעות במגע, מה שמייצג לדעת ד"ר שטיין השקפה פסימית משהו, על פיה הפרטים אינם "נדלקים" על ידי הזולת אלא על ידי עצמם. לצד הטענה של לאקאן כי אין דבר כזה קשר מיני הדדי היות והפרט עסוק רק בעצמו, ד"ר שטיין הזכירה את הביקורת הנגדית לטענה זו, לפיה בני אדם יכולים להסתגל לאכזבות ולהמשיך לקיים מערכות יחסים מיניות הדדיות, גם אם יש בהן מידה מסוימת של חלקיות. 

הפעילות המינית, על פי לאקאן, מרוכזת ביסודה בזהות או באובדן זהות, ובחוויה הכוללת חקירת הגבולות הפיזיים או הנפשיים; ככזו, היא יכולה להיות גם מענגת אך גם מפחידה. התשוקה המינית כשלעצמה רוויה בפנטזיות שאינן יכולות להתממש במציאות, כך שלא פעם דינמיקה זו מובילה למרדף אחר יותר ויותר חוויות מיניות בניסיון להשיג הגשמה מינית. דברים אלה נקשרים בעיני ד"ר שטיין לא רק לחקר הפרעות בתשוקה, אלא גם למשיכה לעולם הפורנוגרפיה, ולצורך בכיבושים מיניים עם פרטנרים מתחלפים. חוויות של מיניות היפו-מאנית העולות בחדר הטיפולים, כמו הקושי להתמסר לקשר מונוגמי ולהיפרד מאמביוולנטיות מתמדת, נקשר בעיניה גם ל- FOMO או בשם המלא Fear of Missing Out.

נקודת הציון הבאה שהציגה ד"ר שטיין נגעה לסימפטום המיני, דרך יחסה של מקדוגל לסומטיזציה. בסוף שנות ה-80 טענה מקדוגל שכולנו עלולים להיות פגיעים לסומטיזציה, כאשר איננו יכולים לעבד את הפחדים שלנו ברמה המנטלית. כלומר, כאשר היכולת לשלב בין משמעות להתנהגות מינית אינה באה לידי ביטוי, או מודחקת, עלולה להופיע רגישות המתבטאת דווקא בהפרעות פסיכוסומטיות. תחת התבוננות זו, גם ההקשבה לסימפטום המיני עשויה להוביל ליצירת פתח לטיפול ולהבנת הכשלים ראשוניים, יחסי האובייקט, והארגונים ההגנתיים סביב החרדה שהובילה להיווצרות אותו סימפטום. 

את המשך התמורות בחשיבה הפסיכואנליטית הציגה ד"ר שטיין דרך הגותו של סטיבן מיטשל, אשר בשנות ה-2000 הציע תיאוריה הכוללת את תפיסת לולאות האינסוף, אשר מבוססת על הגישה ההתייחסותית. תפיסה זו מתארת את הקשר האינטר-סובייקטיבי המתמיד בין חוץ לפנים, בין פרטי לציבורי, ובין גוף לנפש. להערכתו של מיטשל, ולאור מה שידוע היום על היכולת המולדת ליצור שפה, המיניות שלנו היא תרבותית כשם שהיא פיזית. כלומר, מיניות אנושית מגיחה מתוך מבנים חברתיים, צורות התייחסותיות שונות של יחסים ביניאישיים וקטגוריות לשוניות. תפיסה זו מדגישה בעיני ד"ר שטיין אלמנטים של תנועה במרחב החיים, הפנים נפשי והבינאישי, אשר אינה באה לסמן 'נכון' או 'לא נכון', ומבטאת את הדרך שעשתה החשיבה קלינית בכלל, וביחס למיניות בפרט. 

לסיום המבוא התיאורטי, הביאה ד"ר שטיין מדבריו של שרף, שטען בהתייחסות לטיפול הזוגי-מיני הפסיכודינמי, שהמיניות הבוגרת היא היורשת של השותפות הפסיכודינמית המוקדמת יותר של אם-תינוק. ככזו, היא משחזרת מערכות יחסים מוקדמות, ואובייקטים פנימיים נוטים ליצור מחדש חוויות של תלות והזדקקות. החוויה הגופנית המינית מעצימה את התפקוד של הלא מודע של כל אחד מהצדדים ומסייעת להתמודדות עם האתגרים הפאליים של מציאת אובייקט אהבה אחר.

דוגמאות קליניות

כדי להדגים את הרעיונות הקודמים, הציגה ד"ר שטיין שני מקרים קליניים, של טיפול פרטני ושל טיפול זוגי-מיני, שיובאו כאן בקווים כלליים בלבד מטעמי חסיון. המטופלת הראשונה, צעירה נשואה מהמגזר הדתי, פנתה עם תלונה על כאב עז בזמן קיום יחסים. היא עסקה בציפייה ממנה להיות פעילה מינית, בפחד מהכאב שעומד לבוא ובאכזבה שהיא גורמת לבן זוגה, שהשתדל להיות זמין אבל לא ממש ידע איך. מוקדם בטיפול התברר שלא קיבלה מעולם הסבר אודות חינוך מיני ומעולם לא חקרה את מיניותה בשום דרך, באופן עצמאי או עם אחר. ד"ר שטיין ציינה שאלו מאפיינים נפוצים למדי בטיפול בסיטואציות מיניות הקשורות לכאב. בבואן לנסות לברר את המקור לתחושות אלו, עלו במטופלת חוויות בודדות של עוררות מינית בגילאים מוקדמים, שהותירו אותה עם אשמה וחרדה לצד העוררות והתשוקה. אף כי במשפחתה לא היו איסורים ברורים על מיניות, לא דיברו על הנושא בגלוי וכך יצא שמגיל צעיר היתה עסוקה בלכבוש את היצר. 

ד"ר שטיין הציעה שנראה שהמטופלת יצרה פיצול הגנתי בין הגוף המיני המתעורר לבין החרדה שהוא מעורר בחיים הנפשיים והמנטליים. מבחינה פסיכודינמית, נראה שחוסר המרחב בילדותה להקשיב ולחקור את גופה, לצד היעדר מערכת תמיכה לאוורור רגשות ומחשבות, הובילו לייסורים רבים. הדחף המיני והתסכול שלא יכלה לשאתו, עבר סוג של קונברסיה לחיפוש מתמיד אחר שליטה, והפיצול של הדחף המיני נולד כמענה נוירוטי לזעם שהעלתה החרדה העצומה שלה מפניו – מעין עמדה סכיזו-פרנואידית. 

לאחר נישואיה, הציפייה שנותרה בתוכה למגע המיני, העצימה את תחושות האמביוולנטיות והחרדה. הטיפול, שנמשך למעלה משנה, עסק בתחילתו בהרגעה ומתן מידע, אבל באופן עמוק יותר בשאלה איך מחברים ומגשרים את הפיצול שנוצר בתוך נפשה של המטופלת. בהדרגה, תוך הצפת התכנים הלא מודעים ומתן לגיטימציה לחקור את תחושותיה ואת הגוף דרך ההתנסויות בטיפול, נראה היה שהתאפשרה לה הנאה סביב מגע מיני, כמבטאת את האמירה שזה בסדר ומותר להרגיש משיכה. התבגרותה הנפשית והמינית של המטופלת ביטאה את התנועה מפיצול, מדיס-אמבודימנט (Disembodiment) בין הנפש והגוף, לחוויה כוללת של אמבודינמנט (Embodiment), ולשחרור מתחושות מהביקורת והאשמה. 

המקרה השני שתיארה ד"ר שטיין, של טיפול זוגי-מיני, עסק בזוג על סף פרידה לאחר בגידה של בת הזוג, שלדבריה הפסיקה לחוות משיכה לבן זוגה. הזוג הגיע לטיפול עם המשאלה לתקן, ולהשיב את המשיכה המינית של בת הזוג. הטיפול כלל מפגשים עם הזוג לצד מפגשים פרטניים עם כל אחד מהם. המטופלת שיתפה במשיכה שבאה והולכת, עד רצון לעזוב, בעוד המטופל הביא את העוררות הרבה שחש כלפיה. המטופלת סיפרה על מפגשים מיניים ארעיים מתקופת טרום הזוגיות, אשר היו מלאי תשוקה ובהם הרגישה כאובייקט מיני. לעיתים נהנתה ממפגשים אלו, אך הם הותירו אותה לא מסופקת ומרוקנת, והיא תיארה שינוי מסוים שחל בחוויה זו כשפגשה בבן זוגה. לדברי המטופלת, ההתמודדות עם ההשתוקקות הגדולה של בן הזוג כלפיה הייתה לא פשוטה עבורה כבר מהרגע הראשון, ואף נחוותה אצלה לעיתים כחודרנית. 

בשלב מסוים בטיפול התברר כי בסמוך לבגידה הזוג היה במהלך של ניסיון להיכנס להריון אך עברו הפלה. הדבר החל תהליך גילוי של נרטיב אחר; במסגרתו נראה היה שמות העובר העלה את האופן הלא מודע והאוטומטי בו נהגה המטופלת להחזיר לעצמה תחושות של חיות ואטרקטיביות דרך המיניות. בעזרת המרחב המעברי שנבנה בחדר הטיפולים, הצליחה המטופלת להתבונן באופן בו "השאילה" את גופה למצבים אלה, במנותק מנפשה, בעוד בן זוגה, כאובייקט הטוב בחייה, הפך ברגעים אלה לחלקי ולא מספק. 

סיכום

לסיכום דבריה, חזרה ד"ר שטיין לאמירתו של פרויד ליונג, וציינה כי נראה שהתגלית לגבי המקום שתופסת המיניות בחיינו ומשמעותה, אכן פשטה כמגיפה בשדות הפסיכותרפיה. אותו חלחול של משמעות פסיכולוגית לאירועים גופניים הוא שעושה את המיניות לדחוסה כל כך במשמעויות ובמורכבויות. בעקבות שרף, וביחס לטיפול הזוגי מיני, הוסיפה שיש לזכור שהמרחב האירוטי הזוגי הופך למרחב השלכתי, בו נוצר קשר עם אובייקטים פנימיים, טובים ורעים. לטענתה, יש בכך גם סיכוי לתקווה ולשינוי, היות והמפגש בין הצרכים המיניים של בני הזוג הוא סוג של גשר, לא רק בין עולמות האובייקטים שלהם, אלא גם בין הגוף לבין הנפש של כל אחד מהם. אם כך, הטיפול המיני המבוסס תפיסה פסיכודינמית, יציע שלא להתמקד רק בסימפטום המיני, אלא יחייב הקשבה רחבה יותר להבנתו, מתוך תפיסת הגוף כמייצג כשלים אפשריים של שלבים ינקותיים טרום מילוליים, לצד דינמיקה של יחסי אובייקט מופנמים, וכזו שתאפשר ליווי אמפתי ופירוק מסוים של הגנות פסיכודינמיות.

היבטים פסיכודינמיים של פסיכותרפיה עם להטבק"ים: מבט מחודש על התסביך האדיפלי אצל גברים הומואים - ד"ר עופר מאורר

במסגרת הרצאתו ביקש ד"ר עופר מאורר להפנות זרקור אל ההיסטוריה רצופת הכשלים של הפסיכואנליזה בנוגע לטיפול בלהטבק"ים, ולהדגים את האופן בו פרספקטיבה פסיכואנליטית עשויה לתרום להבנה וטיפול בקשיים ביצירת קשרי אהבה אצל הומואים אשר בעברם דינמיקה אדיפלית מסוימת.

הומוסקסואליות בראי הפסיכואנליזה 

ד"ר מאורר פתח את הרצאתו בסקירת היחס ההיסטורי של הגישה הפסיכואנליטית כלפי הומוסקסואליות. פרויד ראה הומוסקסואליות כנגרמת על ידי עכבה התפתחותית, אך למרות זאת בהתייחסויותיו השונות לא התייחס לכך כפתולוגיה, אלא וריאנט נורמטיבי של המיניות הבוגרת. לעומת זאת, ממשיכיו בארצות הברית בשנות ה-50, פסיכואנליטיקאים כמו ביבר וסוקרידס, לקחו את הרעיון של פיקסציה התפתחותית, אך מיקמו את העכבה בתקופות התפתחותיות יותר ויותר מוקדמות. לדבריו של ד"ר מאורר, שינוי זה, הנשען על קו החשיבה הפסיכואנליטי שמניח שככל שהפיקסציה ההתפתחותית מוקדמת יותר כך הפתולוגיה חמורה יותר, קידם את הרעיון שהומוסקסואליות היא פסיכופתולוגיה; התיאורים בספרות נעשו יותר ויותר פתולוגיים, וכן הטרמינולוגיה המקצועית נעשתה חמורה יותר, עד לתיאור הומואים כממוקמים על הרצף בין הפרעות אישיות קשות לבין פסיכוזה. 

במקביל לפתולוגיזציה של הומוסקסואליות, דומה כי הרעיון שקיים מרפא פסיכואנליטי לנטייה מינית זו מסוכן לא פחות מכך, היות והוא קורא למטפלים לסטות מאחד העקרונות המהותיים של הגישה הפסיכואנליטית – עיקרון הבלתי-דרקטיביות של המטפל. ד"ר מאורר ציין שקיימים לא מעט סיפורים אישיים של מטופלים הומואים שסבלו מנזקים נפשיים משמעותיים בעקבות טיפול בגישה זו, כמו למשל מרטין דוברמן, פסיכואנליטיקאי שתיאר את האנליזה הכואבת מאוד שעבר בספרו "Cures".

ד"ר מאורר עבר לתאר את השינוי, שהחל בשנות ה-70 של המאה הקודמת, כאשר בעקבות התמורות שחלו בעולם המערבי, החל להישמע יותר ויותר קולם של מטפלים ומטופלים שהתנגדו לפתולוגיזציה של הנטייה המינית. בעקבות זאת, נמחקה עם הזמן ההומוסקסואליות כאבחנה רשמית מן ה-DSM, וטיפולי המרה הוכרזו כבלתי ראויים מבחינה אתית על ידי ארגונים מרכזיים בעולם המערבי. עם זאת, בעוד התיאוריות הישנות בקשר להומוסקסואליות הפכו לבלתי רלוונטיות, לא תפסו את מקומן תיאוריות דינמיות חדשות ומגובשות שיכולות לסייע להבין מהם המסלולים ההתפתחותיים הייחודיים של מטופלים הומוסקסואליים, ואיך אנחנו יכולים כמטפלים דינמיים לתת להם מענה. ד"ר מאורר הציע שהקהילה הפסיכודינמית נמצאת בשנים האחרונות בשלב מעברי חשוב, הכולל הערכה מחודשת ונדרשת של התיאוריה והפרקטיקה, בכדי להתאים את העבודה הטיפולית בקליניקה למה שעולה מהמחקר ומהניסיון המצטבר. 

התסביך האדיפלי 

מכאן המשיך ד"ר מאורר לנושא המרכזי של הרצאתו – התסביך האדיפלי בקרב גברים הומוסקסואלים. הוא תיאר מקרה של מטופל מסוים (המובא כאן בקווים כלליים בלבד מטעמי חיסיון) המייצג להבנתו תופעה רווחת בקרב גברים הומוסקסואלים; המטופל היה גבר הומו ורווק כבן 30, המייחל להיות אהוב ונאהב, אך נראה שהתפשר על שגרה של מין מזדמן עם גברים אנונימיים. ד"ר מאורר הצביע על כך שהומואים רבים מתקשים בתחום הרומנטי, וביקש להתמקד בדינמיקה פסיכולוגית מסוימת שמשמעותית בעיניו לאמירה זו – הדינמיקה בילדות בין אב לבן שיגדל להיות הומוסקסואל. ד"ר מאורר הציע שבין האב והבן מתרחשת דינמיקה אדיפלית של אהבה ודחייה, ושדינמיקה זו כוללת מאפיינים ייחודיים שיכולים לצבוע את חיי האהבה הבוגרים של אותם ילדים בצבעים קודרים. 

לפני שעבר לתאר את המאפיינים הייחודיים של מטריצת היחסים המוקדמת הזו, ביקש ד"ר מאורר להדגיש מספר דברים: תחילה, אין הוא מכוון להומואים כקבוצה הומוגנית ויש להכיר בכך שמטריצה זו לא מאפיינת את הילדות של כלל הגברים ההומוסקסואלים. שנית, אין כאן כוונה לעסוק באתיולוגיה של הומוסקסואליות גברית, אלא להצביע על דינמיקה מסוימת בשלב האדיפלי שעשויה לאפיין את חוויות הילדות של חלק מהגברים ההומואים. לבסוף, לאור מורכבות הנושא וקוצר היריעה, לא ידובר על תפקיד האם בדינמיקה.

את תיאור המטריצה פתח ד"ר מאורר בהתייחסות לפנומנולוגיה של התסביך האדיפלי אצל בנים הומואים. ריצ'ארד איסאיי, אנליטיקאי הומו, טען שהפנטזיות ההומואירוטיות הראשונות אצל גברים הומואים עשויות להופיע כבר בגילאי 4-5, טווח גילאים התואם לשלב האדיפלי. כידוע, הנרטיב האדיפלי ההטרוסקסואלי עוסק בבן שנמשך לאמו וחומד את אהבתה, ואילו האם נהנית באופן גלוי מהערצה זו. רגעים אלו של אהבה יכולים להיות במובנים מסוימים טעונים אירוטית. ד"ר מאורר ביקש לטעון שרגעים אלו כמעט ולעולם לא מתרחשים בין הילד שיגדל להיות הומו לבין אביו, למרות רצונו של הילד. אמנם קיימת תקופה בהתפתחות בה המשיכה לאב קיימת ונוכחת ומאמצי ההתקרבות הטבעיים של הילד עדיין מתקבלים בברכה. אך בהמשך, האב, שברוב המקרים הוא גבר סטרייט שגדל בחברה הומופובית במידה כל שהיא, לא יודע כיצד להתמודד עם העניין המיני שבנו מגלה בו. כשהאב מבחין לראשונה בכך שבנו מוצא בו גם עניין אירוטי ומחפש את קרבתו, הוא עשוי להגיב לכך בחרדה ולעיתים בגועל, להפוך ללא זמין מבחינה רגשית, ובמקרים מסוימים אף בתוקפנות גלויה. כתוצאה מכך, טען  ד"ר מאורר, נוצרת דינמיקה בה האב מתרחק ודוחה את הילד, בין אם במודע או שלא במודע, והילד נותר מושפל ואשם. 

איסאיי טען שבניגוד להסברים האתיולוגיים שהיו מקובלים בעבר, לפיהם אבות נעדרים ומרוחקים תורמים להתפתחות של הומוסקסואליות, ההסבר הוא בכלל הפוך – אבות מתרחקים ודוחים בגלל שחשו בהומוסקסואליות של בניהם. ד"ר מאורר הדגיש שלמרות שהדרמה האדיפלית של הילד הסטרייט כוללת גם היא חוויה של דחייה מהאם, קיים הבדל מהותי; גם האם וגם הילד מתאבלים על הויתור וחוסר היכולת למימוש, בעוד שאצל הילד ההומו האב אינו מתאבל על שום איחוד דמיוני. ג’ודי מסלר-דייוויס טענה שבפתרון מוצלח של התסביך האדיפלי הילד אמור להרגיש גם ניצחון וגם הפסד, היות ובכל זאת נותר מקום בליבו שיודע שהתחושה היתה הדדית. עבור ילדים הומואים, טען ד"ר מאורר, הילד מסיים רק כמפסיד. 

תוצאות התפתחותיות

בשלב זה עבר ד"ר מאורר לעסוק בתוצאות של דינמיקה זו בהמשך ההתפתחות. לדבריו, אותם ילדים שיגדלו להיות גברים הומוסקסואלים, גדלו עם אבות שכמו התנו את אהבתם בפיצול ההיבטים המיניים הבעייתיים מהיחסים. כתוצאה מכך, ילדים אלו נדרשו באופן לא מודע לפצל בין אהבה לבין מיניות. אותם ילדים גדלים לנערים הומואים הנוטים לשאת עימם רגשות מעורפלים של דחייה ואחרות בעולם, מהשלב האדיפלי ולתוך גיל ההתבגרות בו המיניות מופיעה מחדש. בהתאם לכך, המתבגר ההומו עשוי להיות מובל  על ידי צורך מרכזי לחוש אהוב על ידי אחר. 

ד"ר מאורר ציין שמילוי צורך כזה עשוי לבוא לידי ביטוי דרך התאהבות בנער אחר, לא פעם הטרוסקסואל, אשר מצוי בקשר חברי עם הנער. האנליטיקאי סידני פיליפס תיאר את הדינמיקה הזו כשחזור של דרמת האהבה-דחייה עם האב, כ-reenactment שבתוכו טמונה תקווה לתיקון. בחיים הבוגרים, הדינמיקה הזו יכולה לבוא לידי ביטוי בפנטזיה שכיחה של כיבוש וקיום יחסים עם גבר סטרייט. דרך נוספת שבה הדרמה האדיפלית יכולה להופיע כשחזור היא בתופעת ה-cruising (חיפוש במרחב הציבורי אחר בן זוג אנונימי לסקס, למשל בפארקים, מועדונים וכדומה).

הדינמיקה בדיאדה הטיפולית  

בחלקה האחרון של ההרצאה עסק ד"ר מאורר במופעים של הדינמיקה האדיפלית-הומוסקסואלית בדיאדה הטיפולית של מטפל גבר ומטופל הומו, ותיאר 3 סוגי העברה אפשריים שפגש בעבודתו. שלושת הסוגים סובבים סביב הצורך של המטופל לפיצול בין אהבה למיניות, כך שכל פעם מוכחש חלק אחר בדמות המטפל. ייתכנו כמובן סוגים נוספים או העברה בעלת אופי אחר בטיפול במטופלים הומוסקסואלים.

1. העברה עניינית "נטולת העברה" – בסכמה זו המטופל, הפוחד מהישנות טראומת הדחייה שחווה מאביו, נוקט בגישה עניינית ומנותקת רגשית. מטופל כזה מקפיד למלא את ה"חובות האנליטיות" שלו, אבל מקפיד לשמור על ריחוק מסוים מהמטפל. המטופל נוטה לראות במטפל כנותן שירות, מעין "פקיד אנליטי", אובייקט קפוא ומרוחק. ד"ר מאורר הקביל דפוס זה להעברה שמופיעה לעיתים אצל מטופלים סכיזואידיים, שעל מנת לא להרגיש את הצורך העצום שלהם באהבה, ממקמים את המטפל בפוזיציה מרוחקת וחסרת חיים.

2. העברה נטולת מיניות – בסכמה זו המטופל רואה במטפל דמות אוהבת ומטפלת, אבל מכחיש את הנוכחות הגברית והאירוטית שלה. בדפוס זה המטופל מרשה לעצמו לחוות רק את היחסים הפרה-אדיפליים, ובכך הפרה-אמביוולנטיים, עם האב והמטפל. כלומר, הוא מאפשר לעצמו לחוות רק את החלק האוהב והבלתי מיני בעצמו ובמטפל, ולא מאפשר לחלקים האירוטיים להופיע, מסכנת הדחייה וההשפלה. 

3. העברה נטולת אהבה – הסוג השלישי והנדיר יותר, הוא מצב בו המטופל מאפשר לעצמו לחוות את המטפל רק באופן פרוורטי. כלומר, המטופל מנתק באופן לא מודע ובברוטליות את המיניות מכל הקשר אוהב. בטיפול, המטופל עשוי לקחת על עצמו תפקיד של חיית מין נטולת רגשות, להתייחס למטפל כאל חפץ ובכך להגן על עצמו מדחיית האהבה שלו. מניסיונו של ד"ר מאורר, דפוס העברה זה נוטה להתפתח במהירות ובעוצמה רבה בתחילת הטיפול ומהווה סימן פרוגנוסטי שלילי במידה ולא זוכה להתייחסות מיידית. 

סיכום

לסיכום דבריו, ד"ר מאורר התייחס בקצרה לעבודה הטיפולית. תחילה, הדגיש את החשיבות למודעות לקיומם של מסלולים התפתחותיים אלו. ערנות למקור אפשרי של תופעת הפיצול שמציג המטופל, תאפשר להבין מה מפעיל את המטופל ברגעים בהם הדינמיקה משתחזרת, ובהמשך להגביר את תובנתם למשמעות של אירועים מוקדמים אלו. מסלר-דיוויס טענה, במאמרה "Love in the Afternoon", שבכל אנליזה משמעותית שיש בכוחה לעזור ולרפא פצעים של מיניות ואהבה, הסובייקטיביות המינית של המטפל צריכה בסופו של דבר להיות מוכרת גם על ידי המטופל. בהמשך לכך, הטיפול יכול להוות אפשרות ל"תיקון" הדינמיקה, ואיחוי הפיצול בין מיניות לאהבה, למשל, דרך הכרה אינטרסובייקטיבית ברגשות ובתחושות בין המטפל למטופל. הכרה זו תוכל להנכיח את הבעלות של המטפל על הסובייקטיביות המינית שלו עצמו, ולאפשר למטופל לחוות אותו כסובייקט מיני ואוהב, שאינו דוחה ומאשים. 

מיניות במרחב הפסיכואנליטי – ד"ר לוצ'י טצה-לאור 

ד"ר לוצ'י טצה-לאור הציג בדבריו מודל של התפתחות פסיכו-סקסואלית המתבסס על עבודותיהם של וינקוט, לפלאנש, טרגט ופונגי. בהרצאתו עסק ביחסים הראשוניים עם האם (במובן ה-primary caretaker) במטרה ליצור המשגה של חוויית המיניות. זאת, מתוך ניסיון להבין מדוע החוויה של המיניות כל כך שונה מחוויות אחרות, וכן מתוך רצון להציע תיאוריה התפתחותית שתוכל להיות שימושית גם בחדר הטיפול.  

כיצד הבנה עצמית מתפתחת מיחסי אובייקט ראשוניים  

בפתח דבריו תיאר ד"ר טצה-לאור את השלב הראשון בילדות בו מתרחשת הבנה של העצמי כסוכן פסיכולוגי, דרך היכולת לגלות את האפקטים (רגשות ותחושות) באמצעות יחסי האובייקט הראשוניים. ויניקוט קרא לתהליך הזה mirroring (שיקוף), תהליך אשר באמצעותו התינוק לומד להכיר את עצמו ולהבין את תחושותיו דרך האם. בתהליך זה, התינוק "מפנה" את רגשותיו לאחר, ואותו אחר מחזיר לו את הרגשות האלה בצורה מובנת. עם זאת, ד"ר טצה-לאור העלה בעיה סמויה שקיימת בתהליך – איך התינוק יודע שהרגש שהוא רואה בעיניי האם הוא למעשה הרגש שלו? איך הוא יודע שהאם מתייחסת אליו ולא אל עצמה? פונגי וטרגט הציעו תשובה אפשרית: כשהאם מתכוונת לרגש של התינוק היא מסמנת את הרגש, פעולה לה הם קראו markedness (סימון). 

פעולת הסימון מתבצעת דרך שינוי טון הקול, ודיבור בצורה ייחודית, מוגזמת, אמפתית ומשועשעת ("אוי, זה נורא שנפלת, זה בטח נורא נורא כואב"), ומלמדת את התינוק מתי הרגש הוא לא רגש של אמא, אלא שלו. ד"ר טצה-לאור הסביר מה קורה כאשר ה-markedness לא נעשה כראוי. הוא תיאר שלושה מצבים כאלו:

1. כאשר האם מזהה את הרגש אבל לא עושה markedness.

2. כאשר היא עושה markedness אבל אין הלימה בין הרגש של התינוק לזה שמסמנת האם.

3. כאשר אין כלל זיהוי או סימון של הרגש. 

במצב הראשון, בו כאמור האם מזהה נכון את הרגש אבל לא מסמנת אותו, התינוק לא ידע אם מדובר ברגש שלו או של ההורה, ועשוי להרגיש כאילו מדובר ברגש אמיתי של ההורה. לדבריו, מצב זה עלול להעצים את הרגש של התינוק במקום להוביל להכלה של רגשותיו. למשל, אמא הרואה שתינוקה נפל ולא יכולה להכיל את החרדה שלה, עשויה "להגביר" את החרדה גם אצל התינוק, כי אינו יודע אם מדובר בחרדה שלו, בכאב שלו, או בחרדה של אמא. במקרה השני, האם מסמנת את הרגש, אבל לא מגיבה באופן אמפתי, כלומר, לא באמת משקפת את מצבי העצמי של התינוק. במקרה כזה התינוק עשוי להפנים מצבים פנימיים שעשויים להיות מבלבלים וקשים לוויסות. למשל, כאשר סקרנות נרגשת של ילד משוקפת שוב ושוב כחמדנות או אגרסיביות, הייצוג של העונג שלו בעולם ייצבע בצבעים של חמדנות או מתקפה. כלומר, ייצוגי העצמי יהיו קשורים בקשר חלש למצבים הרגשיים המקוריים של חדוות חיים והתרחשות מענגת. במצב השלישי עליו דיבר ד"ר טצה-לאור, לא מתרחש בכלל זיהוי או סימון של הרגש של התינוק, וכתוצאה מכך מצבים ראשוניים נותרים כלל לא מוכרים, אפילו לא בצורה מעוותת. במצב זה העצמי יחווה כריק וחסר עניין.

לסיכום, בתהליך השיקוף והסימון האם משקפת את מצבו הרגשי של התינוק ומסמנת אותו עבור התינוק כרגש שלו. כאשר השיקוף לא מצליח בגלל שהרגש של התינוק לא מסומן, או מובע בצורה לא מדויקת או חסרה מצד הדמות המטפלת, התינוק לא מסוגל למצוא את העצמי האמיתי שלו בנפשו של האחר, ולכן אינו יכול לפתח שליטה, הנאה או הבנה של העצמי שלו. במצבים אלו התינוק יוכל רק "לבנות" ייצוגים של רגשותיו ממה שמגיע דרך מצבו הנפשי של האובייקט, וחלקים אלו למעשה "יפוצלו" מהעצמי שלו.

עצמי זר (Alien Self)

על פי ד"ר טצה-לאור, החלקים המפוצלים, אלו שלא עברו mirroring תקין, יוצרים קונסטלציה שפונגי כינה 'עצמי זר' (Alien Self); מעין איכויות זרות, שמרגישות כנוכחות בעולם הפנימי, אבל לא עברו תהליך של אינטגרציה. הוא תיאר זאת כתחושה שקיים היבט בתוך הנפש שאין בעלות עליו, שמרגיש זר, וככזה יכול להיחוות כמפחיד או מרגש. בהתפתחות המוקדמת של הילד (לא התינוק), התמודדות עם העצמי הזר נעשית באמצעות החצנה (אקסטרנליזציה). במילים אחרות, החלק הזר שלא עבר שילוב מושלך החוצה. למשל, תינוק עם היקשרות לא מאורגנת לדמויות ההוריות שלו עלול להפוך לתינוק שתלטני באמצעות השמה של החלקים הבלתי נסבלים בעולמו הפנימי על סביבתו הקרובה. ככל שהיכולת למנטליזציה מתפתחת, ניתן לשלב את העצמי הזר יותר ויותר בתוך העצמי. 

ד"ר טצה-לאור תיאר את הדרך בה התינוק/הילד מתמודד עם העצמי הזר לפני התפתחות טובה של היכולת למנטליזציה (או במצבים בהן היא לא ממש מתפתחת) דרך 3 מצבים:

1. שיווי משקל נפשי (Psychic Equivalence) – במצב זה ההתייחסות לחוויה הפנימית היא ככזו שמייצגת באופן ישיר את העולם החיצוני. כלומר, חלק בתוך העצמי שהוא זר עובר החצנה ומושלך על אובייקט בסביבה, כך שיש שוויון בין האובייקט לבין התחושות של האדם. לדוגמה, נער מתבגר שחש אגרסיביות רבה כלפי אבא שלו, הנובעת מהשלכה של האגרסיביות שהוא חש באופן פנימי, יחוש כי אביו באמת טיפש, לא אכפתי וראוי לשנאה.

2. העמדת פנים (Pretend Mode) – במצב זה, מצבים מנטליים מנותקים מהמציאות החיצונית כך שאפשר "לשחק" ולהתנסות בהם. מצבים אלו נחווים ככל-יכולים היות והם מנותקים מהשלכות של עולם המציאות ומתקיימים כפנטזיות. ניתן לומר שבמצב זה, האדם מחצין את החלקים הזרים והמפוצלים, מבלי שהם מבטאים את העצמי האמיתי שלו. לדוגמה, אותו מתבגר עשוי לבטא את האגרסיביות שלו דרך משחקי וידאו אלימים או צריכה של פורנוגרפיה אלימה, כך שהוא חווה אותם בנפרד מהמציאות.  

3. מצב טלאולוגי (Teleological Mode) – במצב זה, מצבים מנטליים נחווים כמצבים פיזיים בנפש, ולכן כניתנים לשינוי רק באמצעות פעולה. כלומר, דרושה פעולה פיזית-קונקרטית בכדי לשנות מצבים מנטליים (המיקוד בתכלית, בפעולה הפיזית, ולא בסיבות למצבים המנטליים, הוא הנותן למצב את שמו). ד"ר טצה-לאור הציע להביט בהפרעת אישיות גבולית כדוגמה קלאסית למצב טלאולוגי: כדי להקל על הכאב נדרשת פגיעה עצמית, כלומר פעולה בעולם הפיזי שלוקחת באופן קונקרטי את הכאב ומעלימה אותו באמצעות תרגומו למימד מוחשי. לצורך המחשה נוספת, המתבגר מן הדוגמאות הקודמות עשוי להצליח להקל על התחושות הקשות שהוא חווה רק באמצעות זעם פיזי כלפי האחר או באמצעות שינוי של העצמי בעל התחושות (חיתוכים, שימוש בסמים, הרעבה וכדומה). 

יש להדגיש כי גם התפתחות רגילה מלווה באופנויות מנטליות אלו, אשר עוברות אינטגרציה הדרגתית לצד התפתחות היכולת למנטליזציה ולרפלקטיביות.

מה קורה במיניות? 

בחלק השני של ההרצאה ביקש ד"ר טצה-לאור לבחון מה קורה בהתפתחות המיניות מבחינת תהליכי שיקוף וסימון. הוא העלה את טענתו העיקרית, כי אל מול חוויות של עוררות מינית חלק מסוים בתהליך של השיקוף והסימון משתבש, או במילים אחרות, רוב ההורים לא עושים שיקוף מדויק לעוררות מינית ולהתרגשות מינית של ילדיהם. ד"ר טצה-לאור הדגיש כי אין בכך העברת ביקורת או עיסוק בשאלה האם צריך להיות שיקוף מסוג זה, אלא כי הכוונה היא להאיר את המתרחש בפועל מסיבות שונות, ולתאר את ההשלכות של תהליך זה על התפתחות המיניות אצל האדם.

לדברי ד"ר טצה-לאור, כאשר אם פוגשת עוררות מינית אצל ילדה, את מקומם של השיקוף והסימון עשויות להחליף תגובות כמו מבוכה, בלבול, ניסיונות להסחת דעת, ואף נזיפה בילד שמפגין התנהגות מינית. כאמור, ללא שיקוף לא יכולה להיווצר חוויה אפקטיבית של הכלה או תחושה ברורה של בעלות על הרגשות האלה. למשל, אם שמתעלמת או מכחישה רגשות מיניים אצל תינוקה, עשויה להגביר את תחושת העוררות המינית שלו ולא לאפשר להכיל ולזהות את הרגשות האלו. במקרים אחרים, כאשר המצב משוקף חזרה לילד, הוא עשוי להיות משוקף בצורה לא ברורה ואמביוולנטית. 

ד"ר טצה-לאור הציע ששיקופים לא מדויקים אלו משבשים את הקוהרנטיות העצמית, ויוצרים מעין תחושת לחץ וסתירה ביחס לתחושות מיניות, כך שהם נחווים בו זמנית כשייכים וכלא שייכים לילד הצעיר. מסיבה זו, מיניות, באופן כמעט גורף, נחווית במידה מסוימת כזרה (Alien). לדבריו, תחושה זו של חוסר הלימה מורגשת כרגשות זרים, אפילו אם חלקים אחרים כן עברו שיקוף וסימון מדויקים. תחושת זרות זו מסבירה, על פי ד"ר טצה-לאור, את הצורך באחר כדי לחוות חוויות מיניות מספקות, צורך הנטוע בכך שהחוויה המינית לא משוקפת כמו שצריך אצל כולנו. במילים אחרות, מוצעת כאן הטענה הרדיקלית כי אם שיקוף וסימון המיניות היה טוב לאורך ההתפתחות, אולי לא היה צורך באחר כדי לחוות חוויות מיניות אמיתיות; אך, בגלל שהמיניות תמיד נחווית כמשהו שהוא קצת זר, לא ניתן לעבד אותה לבד. כך, העצמי שלא זכה לשיקוף מיטיב של הרגשות המיניים, יחוש לחץ למצוא אחר לחלוק את הרגשות המיניים איתו, באמצעות השלכה והפנמה מחדש, כדי שיוכל לחוש רגשות באופן אותנטי. 

בהמשך דבריו, ד"ר טצה-לאור הדגיש שלמרות ששיקוף לא מדויק הוא המצב הבסיסי, קיימים מצבים בהם שיקוף לא מדויק עלול להוביל לבעיות קשות יותר ואף לפתולוגיה, כמו במקרים של סימון יתר או חוסר סימון. לדוגמה, כאשר שיקוף נמנע באופן שהוביל לחוות רגשות מיניים כלא לגיטימיים או מסוכנים, האדם הבוגר עשוי לחוש שהרגשות מסוכנים מכדי לחלוק אותם במערכת יחסים. במקרה אחר, כאשר ריגוש וסקרנות משוקפים כאגרסיה, רגשות מיניים עשויים להיחוות כלא מקובלים או כביטוי מוצהר של גועל מהגוף המיני.

מודל ההתפתחות המינית של לפלאנש 

מכאן עבר ד"ר טצה-לאור להרחיב חלק מרעיונותיו אודות התפתחות מינית דרך המודל של הפסיכואנליטיקאי הצרפתי לפלאנש, אשר טען שפסיכוסקסואליות מתפתחת בינקות מתוך פעילות אינסטינקטיבית שאיננה מינית. הוא הדגים זאת דרך הדחף האוראלי, שמתחיל באינסטינקט ההישרדותי לינוק ולמצוץ, אך ממשיך בחוויית עונג מהשד גם לאחר שובע, תהליך אותו כינו פרויד ולפלאנש כהיפרדות של האינסטינקט מהדחף. בהמשך לכך, כאשר האינסטינקט הלא-מיני מאבד את האובייקט, האובייקט הופך למצב פנימי של תשוקה או איווי לרעיון של אובייקט אבוד. 

לרגע זה, בו נוצרת חוויה מינית לאובייקט אבוד, קרא לפלאנש הרגע האוטואירוטי. ברגע האוטואירוטי מתאווה התינוק לשד של אימו, אבל למעשה "ממציא" בחסות הפנטזיה והדחף הבלתי ניתן לסיפוק שד חדש שלא היה קיים מעולם. השד המפונטז עבר עיבוד ואלבורציה דרך הפנטזיה, ולכן לפלאנש טען שחוויה רגשית-מינית רגילה אינה פונקציונלית במהותה. כלומר, השד המציאותי לא יכול לספק יותר את הדחף, כי קיימת התאוות לשד שמעולם לא היה קיים. לדבריו, כל החוויה המינית "טבולה" ברעיון הזה של אובייקט שבלתי ניתן להשיג. בקצרה, האינסטינקט נפרד מהדחף, ונוצר דרך הרגע האוטואירוטי אובייקט פנימי עם פנטזיה. 

בהמשך לתהליך זה, לאחר שהאינסטינקט נפרד מהדחף ונוצר הרגע האוטואירוטי, העוררות הגופנית עצמה עוברת סקסואליזציה, דרך מה שלפלאנש כינה הפיתוי של האם. ד"ר טצה-לאור הסביר שכאשר האם מזהה מצב מיני אצל התינוק, אבל לא משקפת אותו בצורה מדויקת, היא למעשה "מפתה" את התינוק והעוררות הגופנית נטענת במיניות. כדוגמה הוא תיאר את האופן בו אמהות מדברות על חוויית ההנקה או על רגעים אינטימיים אחרים עם תינוקם, כתיאורים שניתן לשמוע בהן מידה של מיניות, גם אם לא מודעת. כתוצאה, התינוק לא מסוגל בשלב הראשוני לבצע אינטגרציה של החוויות המיניות עם חוויות אחרות של האם. כך, החוויה האירוטית תמיד חדורה במסתורין. בחיבור לטענותיו הקודמות, ד"ר טצה-לאור סיכם שלא רק שהאם לא מסוגלת לשקף עוררות מינית, אלא שלפעמים היא לוקחת חוויות שאינן מיניות, ומשקפת אותן כעוררות מינית, מה שמוביל שוב למצבים אפשריים של שיקוף וסימון לא מדויק. 

סיכום 

בהרצאתו הציג ד"ר טצה-לאור מודל של התפתחות המיניות, והסבר לגבי הצורך המובנה שלנו באחר משמעותי. בסיכום הרצאתו חזר לשני מצבי השיקוף הלא מדויק דיו, של סקסואליצזיה ושל דה-סקסואליזציה של דחפי התינוק. בשני המצבים התינוק עשוי להפנים ייצוג של מצבו, הצבוע בצבעי נפשה של אימו, ובעיקר באסוציאציות הלא מודעות שלה. כתוצאה מכך, ההפנמה של ייצוגי האם תחווה כלא-תואמת וזרה, ותקשה על התינוק לווסת את חוויותיו העתידיות במצבים אלה. כך, אובדן ותסכול עלולים להיחוות כתסכול מיני, ורגשות מיניים עלולים להיחוות כלא לגיטימיים, וחלקים שנחווים בצורה הזו עלולים להיות מושלכים החוצה. כל אלו מובילים לצורך במערכת יחסים חיצונית; מכיוון שההתרגשות המינית אינה בהלימה עם תחושת העצמי, יש לחוות את ההתרגשות אצל האחר, ולכן עם האחר. עם זאת, התוצאה של השלכת העוררות המינית והציפייה שהאחר יוכל לקבל, להשיב, ולהתמיר אותה, היא המעניקה למיניות את הייחוד שלה, של חציית גבולות אישיים ויצירת חיבורים, פיזיים ופסיכולוגיים כאחד.

נרטיבים דינמיים של ביטויים מיניים: תיאוריה התפתחותית והשלכות קליניות - עינת נתן 

בהרצאתה עסקה עינת נתן בסימפטום המיני, ממנו מבקשים המטופלים להשתחרר. בראייה דינמית הסימפטום המיני אינו רק "מטרד" שיש להיפטר ממנו; אלא הוא ביטוי לחלקי-עצמי דיסוציאטיביים המבקשים, באופן לא מודע (ולעתים לא פשוט לפיענוח), להיוודע ולהיראות. בהרצאה התייחסה נתן לאפשרות לזהות בתבניות ארוטיות בוגרות, ביטויים של פציעות התפתחותיות מוקדמות, ותיארה את האופן בו מטופלים משתמשים במרחב המיני כדי להמחיז, לשחזר ולעבד פגיעות ראשוניות בוויסות האישי והדיאדי. בהמשך לכך, הציעה כי מטרת הטיפול במיניות היא אינטגרציה בעצמי, תוך שימוש במנטליזציה וחיבור אפקטיבי, לטובת שיכלול אופני הוויסות המיני והרגשי של הפרט או הזוג.

הסימפטום המיני כמסר 

נתן פתחה את הרצאתה בשני ציטוטים, של סטולר ושל פיליפס, המדגישים שני אלמנטים מרכזיים בהם ביקשה להתמקד: הזמנה להתבונן לעומקן של התבניות הארוטיות של המטופלים שלנו, על העושר, המורכבות וגם הבעייתיות שלהן, ולצד זאת מבט ממוקד יותר בסימפטום המיני, ככזה שמחזיק בתוכו אמיתות פרדוקסליות מורכבות – כמשהו שמבקש להתגלות אך גם להישאר חבוי. בעקבות דברים אלו, התחילה במבט אל הסימפטום המיני כמסר. לטענתה, מטופלים מגיעים עם סימפטום מיני ממנו הם מבקשים להשתחרר ואשר לרוב נחווה כזר וכפוי. נתן תיארה את העצמי (המיני) של המטופל כמצוי בסכסוך פנימי: בין החלק הדובר והמודע, שמבקש תפקוד מיני תקין, לבין הגוף שנראה כי  לעיתים מבקש את ההיפך –  עצירה והתבוננות. בהמשך לכך, היא הציעה לראות את המטופל כמכיל ריבוי של חלקים מרכיבים וסותרים, כאשר דרך המופע המיני הבוגר, באים לידי ביטוי חלקים של עצמי מיני ילדי אשר קושרו בעבר עם איסור וסכנה. באופן הזה, הסימפטום המיני הופך להזדמנות שהיא מעבר לשיפור התפקוד המיני, והיא עשויה לאפשר ריפוי של פגיעות טראומתיות מוקדמות וחידוש של רצפים התפתחותיים שנקטעו. 

הרעיון של השימוש בגוף, וספציפית במרחב המיני, כדי לבטא ולעבד מחדש דפוסי וויסות וקשר ראשוניים, זכה להתייחסות של כותבים שונים (למשל, מקדוגל, מסעוד חאן, פונגי ובנג'מין). לדעת נתן, המרחב המיני מתאים מאוד לעבודה זו מהסיבה שהגוף והמיניות דוברים שניהם את אותה השפה, שהיא למעשה שפת הקשר הראשוני בין התינוק להוריו. למעשה, מראשית החיים התינוק מעביר ומקבל מסרים דרך הגוף. בכי ועונג, למשל, מאפשרים לתינוק לאותת על מצבו הרגשי, בעוד שזרועותיה של האם המחבקות ומחזיקות מאפשרות לתינוק לחוש ביטחון, ולסייע לו בוויסות העצמי ההולך והנבנה שלו. המיניות הבוגרת משתמשת באותם מנגנונים ראשוניים לצורך העברה וקבלת מסרים. ככזו, הציעה נתן, המיניות הבוגרת כוללת בתוכה שילוב בין שכבות קשר ראשוניות (קשר דרך הגוף) ושכבות קשר בוגרות (תקשורת מילולית, שימוש באברי מין, ואינטימיות רגשית וגופנית).  

מהסימפטום המיני לנרטיב המיני דינמי

ניתן אם כן לחשוב על הסימפטום המיני כשיבוש או נתק ביכולת ליצור שיח בין שכבות שונות של הרשת המינית. דרך אחת לעבוד עם שיבוש זה היא דרך נרטיב מיני דינמי, ככלי לזיהוי ואיחוי של נתקים בעצמי המיני, על ידי זיהוי הקשר בין ניסיון החיים והרקע ההתפתחותי למופע המיני העכשווי. נתן הציעה שבהסתכלות כזו, הסימפטום המיני משחק תפקיד בהחייאה מחדש של מערכות יחסים עם האובייקטים הראשוניים, וככזה פעמים רבות משקף חלקי עצמי פגיעים ופגועים, ולעיתים אף הזדהות עם חלקים פוגעים. 

בעבודה עם נרטיב מיני דינמי, הן הרקע ההתפתחותי והמופע העכשווי, והן דפוסי וויסות אינטימיות בקשר הטיפולי מהווים מקור מידע חיוני. נתן הדגישה את החשיבות שבהתמקמות מול המטופל כאובייקט סקרן, לא שיפוטי ומגונן, ובבניית הקשר ככזה שמאפשר התייחסות וריפוי של כשלים אמפתיים. התמקמות כזו תיצור, לדעת נתן, אקלים שיאפשר היכרות וחקירה של העולם המיני של המטופל, ריפוי הקשר של המטופל עם המיניות שלו והגדרה מחדש של המוטיבציה לשינוי. 

צירים להתבוננות בבניית נרטיב מיני דינמי 

מכאן עברה נתן לתאר 3 צירים לבניית הנרטיב המיני דינמי: 

1. יחס מופנם לגוף-נפש (המיני) ועמדות מופנמות לגבי קשר גופני קרוב

בציר הראשון נרצה לברר (לאו דווקא באופן ישיר) את היחס לגוף-נפש, דרך שאלות כמו: האם הגוף הוא מקום בטוח; האם קיימת יכולת לחוות את הגוף והנפש כמעוררים מינית; ואיזה עמדות הופנמו בקשר לגוף ולמיניות לאורך ההתפתחות. נתן הזכירה הוגים מגישות שונות, כוויניקוט ובנג'מין, שהתייחסו לתחושה של שליטה וביטחון בגוף לצד מיקום הגוף כמקור של הנאה והתרגשות כהישג התפתחותי מורכב, שבסיסו כאמור בקשר הראשוני בין התינוק להוריו. המרכיב הראשון, של חוויית הגוף כמקום בטוח ונשלט, מושג על ידי מבט ומגע הורי מחזיק, מכיל ומשרה ביטחון, ואילו המרכיב השני, של חוויית הגוף כמקור הנאה והתרגשות, מושג על ידי מבט הורי מתפעל ותשוקה הורית לקשר גופני מיטיב. נתן ציינה ששני המרכיבים חיוניים לצורך התפתחות של מיניות בריאה. לכן, כאשר פ ונקציות האלה נעדרות, או במצבים בהם הורה נעשה גורם של הצפה חושית ורגשית עבור הילד, הילד לומד לזהות את הגוף שלו כמקור לסכנה ואובדן שליטה. פגיעה אפשרית נוספת עשויה להיגרם מחוסר בשיקוף (Mirroring) בין המטפל העיקרי לתינוק. חסך כזה עלול להוביל לפגיעה ביכולת של הילד להשתמש בגוף של עצמו ושל האחר כשדה של הנאה, משחק ועונג, וכמבוגר הוא עשוי להתקשות לחוות את עצמו כמיני מבלי לחוש בושה או נטישה. 

2. וויסות רגשות והיחס אליהם

בציר השני שתיארה נתן, נבקש לברר איך המטופל חווה ותופס עוררות מינית, דרך שאלות כמו: האם עוררות גופנית ורגשית בכלל, ומינית בפרט, מקושרת עם חוויות של קשר ועושר נפשי או נטישה והצפה; האם קיימים חלקים מהעולם הרגשי מהם למד המטופל להתנתק כדרך לווסת עוררות מופרזת; והאם הוא נעזר באחרים כדי לווסת אפקט. נתן הדגישה שבשביל מיניות אישית וזוגיות טובה, חשוב לדעת לווסת את מצבי העוררות הגופנית והנפשית גם באופן תוך-אישי וגם באופן בין-אישי. לעומת זאת, כשעוררות מקושרת עם הצפה או חוסר אונים, נראה נטייה לנתק מהגוף או מחלק מסוים של העולם הרגשי. 

3. היחס המופנם לנפרדות נפשית וגופנית

בציר השלישי שתיארה נתן, נרצה להבין עד כמה התבססה תחושת בעלות על הגוף, דרך שאלות כמו: האם המטופל יכול להבחין בין הצרכים שלו לצרכים של אחרים; האם יש רשות פנימית לרצות דברים לעצמי ולברר מהם צרכיי המיניים או צרכיי בכלל. לצורך ביסוס של נפרדות נפשית וגופנית, ילד זקוק לאינטראקציה מתמשכת עם הורה שמתקף ומשקף את הצרכים הנבדלים והמובחנים שלו. בהקשר של בעלות על הגוף, מדובר בעידוד התהליך של יצירת עצמאות גופנית בוגרת, למשל בצמתים התפתחותיים כמו למידה ללכת או גמילה מחיתולים, על ידי ליווי שמסייע לווסת את הרגשות הכואבים הנלווים לנפרדות. כאשר היחס ההורי לא תומך או מחדיר רגשות קשים של ההורים לקשר, עשויה להיפגע היכולת של הילד לסמוך על הגוף שלו ועל עצמו.

נתן הדגישה שעבור מטופלים עם קשיים בתפקוד המיני, התשובות לרבות מהשאלות לאורך הצירים יכילו מרכיבים סותרים ופרדוקסליים, המבטאים סכסוך פנימי של הגוף והנפש. 

דוגמה קלינית

נתן הדגימה את בניית הנרטיב המיני דינמי דרך מקרה קליני, שיתואר כאן בקווים כלליים למטרות חיסיון. המטופל, בשנות ה-40 לחייו, פנה לטיפול עם הפרעה בזקפה מגיל צעיר. המטופל נמצא בזוגיות ארוכה כמעט ללא ביטויים מיניים. בת הזוג היתה מוטרדת מחוסר הקרבה הגופנית והמינית ביניהם, בעוד שהמטופל לא הביע שום תחושת חסר. בפועל, שניהם נמנעו מכל מגע שעשוי היה להתפרש כמיני. ברקע, בית עם חינוך נוקשה, אב שהרבה להיעדר ואם דומיננטית ודורשנית, שלא פעם נהגה בקשיחות ובכעס כלפי בנה. בבית הספר היסודי עבר פגיעה מינית, שגרמה לו לחוש מעורר אבל גם מושפל ומבוהל, ועליה לא סיפר לאיש. לדברי נתן, ניתן לראות אצל המטופל פגיעה התפתחותית רגשית בכל אחד מהצירים. היא ציינה שיהיה מפתה לייחס את הפגיעה בתפקוד לפגיעה המינית בלבד, אבל דרך חקירת התבניות הראשוניות ניתן לגלות תמונה מורכבת יותר.

בהתייחס לציר הראשון, המתרכז ביחס המופנם לגוף, תיארה נתן שהמטופל תפס את הגוף שלו כלא מושך ולא מעניין, דבר שניתן לייחס להפנמה של המבט האימהי הפרגמטי לצד היעדר של יחס מתפעל מצידה, בנוסף לפגיעה האומניפוטנטית בגין היעדרויותיו הרבות של האב. נתן הציעה לראות את הדינמיקה בין המטופל לפין כמקבילה לדינמיקה בין המטופל לאימו; חיות ועוררות נקשרו עבור המטופל עם סכנה, כאשר ניסיון למשחק ושובבות נענו בתגובה נוקשה מצד האם. בדומה לכך, כעת הוא ההורה המאוכזב, והפין הוא הילד המאכזב שלא מסכים להזדקף. 

נתן תיארה נקודות מבט נוספות על הסימפטום. למשל, לחשוב על הפין הרפוי כצורת וויסות ראשונית ולא מודעת, כמנגנון קדום של הגנה, וכן כבקשה מחאתית של העצמי המיני הילדי, אשר מבקש להשתחרר מהלחץ והדורשנות למלא צרכים של אישה, ולחזור להיות ילד רך. בהקשר לנקודות מבט אלו, נתן הציעה להביט על התוכן הדינמי כבקליידוסקופ, המאפשר להתאים את הפרשנות הספציפית לאופי של החומר והתזמון בו הוא עולה. הפירושים המשתנים, הניתנים בהדרגה ובהתאם להתקדמות הקשר, עשויים לעורר כאב, אך מאפשרים יצירת מגע רגשי ומתן פשר לסימפטום, ככזה שמאפשר וויסות פנימי נדרש. 

דוגמה למבט על הציר השני, העוסק באופן בו המטופל חווה ותופס עוררות מינית, תיארה נתן דרך עיבוד הפגיעה המינית שעבר המטופל בגיל צעיר, וההתעוררות המינית שחווה במהלכה. למשל, אחת הפרשנויות שניתן להציע היא כי המטופל כועס ומאוכזב מהבגידה של הפין שלו, בזמן שהוא חווה כאב והשפלה, מה שהוביל למעין פיצול בין המטופל לבין איבר מינו. נתן הדגישה את החשיבות שבניסיון לאתגר את התבניות הקיימות של המטופל, גם אם בעדינות רבה, בכדי לעורר אותו לחזור לעמדה סקרנית המאפיינת את המיניות הילדית. 

בציר השלישי, הקשור לנפרדות הנפשית ותחושת הבעלות על הגוף, הציעה נתן שאפשר לזהות אצל המטופל את המאבק הפנימי סביב הנפרדות ותחושת הבעלות. נראה שהמטופל, שבתחילת הטיפול היה עסוק מאוד בלספק מינית את בת הזוג, ראה את עצמו כאובייקט מספק/מאכזב לאחר, המפחד שייעזב אם ימשיך לאכזב. בת זוגו מוקמה בהדהוד עם האם כאישה דורשנית ומאכזבת. נראה שעצם השאלה העוסקת ברצון ובצורך המיני הנפרד של המטופל עוררה חרדה רבה, ולכן הוא נמשך במקום זאת לשאלה "כיצד עליו לספק את האחר כדי לא להינטש". הסימפטום המיני ייצג במקרה זה חלק של העצמי המיני המבקש באופן פרדוקסלי להישאר מוגן מפני חודרנות. 

לקראת סיום, נתן התייחסה בקצרה גם לחשיבה הזוגית על הסימפטום המיני. התנהגות המטופל עוררה בבת הזוג תחושות קשות של עלבון ובדידות, והובילה לעיסוק בשאלה האם היא מעוררת ומושכת. בחשיבה זוגית על תהליכי הזדהות השלכתית, אפשר לראות את הריחוק הגופני והמיני של המטופל בתור דרך להשתמש בבת הזוג כדוברת של חווייתו הבסיסית - של היותו בודד, נטוש ודחוי - ולעורר בה את השאלות שמציפות אותו. 

סיכום

לאורך הרצאתה הדגישה נתן כי עבודה דרך שלושת הצירים שהציעה תאפשר למטופל להניע תהליכים חסרים מבחינה התפתחותית, תוך עיבוד גופני ונפשי, שיסייעו לו להשתקם מינית. לדבריה, התהליך עשוי להוביל לא פעם לניסוח מחדש של מטרת הטיפול, משיפור בתפקוד ומענה לצרכים של אחרים, ללקיחת בעלות על גופו של המטופל ולמידה של הצרכים ומקורות ההרגעה וההנאה האישיים שלו. הבנות כאלו יוצרות תשתית טיפולית ומוטיבציה לתרגול התנהגותי. במילים אחרות, סיוע במנטליזציה של המופע המיני והגוף ככלי משמעותי בטיפול תוכל להוביל להבנה רגשית של הסימפטום ולהפחתה של תחושת הבושה. לסיכום דבריה הזכירה נתן, שבתוך כל אדם בוגר קיים ילד מיני, שהוא לא פעם חשדני ופצוע. תפקידנו בטיפול, הציעה, הוא לאפשר לאותו ילד או ילדה להירגע ולהרפות מספיק כדי לאפשר למטופל המבוגר להירגע ולחזור לשחק ולהנות, לבד וביחד. 

זוגיות אינטימית והמין כשפה בה – ד"ר ניצה ירום 

בהרצאתה ביקשה ד"ר ניצה ירום להתבונן בזוגיות העכשווית ובסוגיה האם המיניות בה 'מתה' או ניתנת להחייאה, דרך שתי פרדיגמות פסיכואנליטיות: הראשונה, דרך זוגיות תפקודית וסובייקטלית - בן הזוג כאחר (גישה אינטרסובייקטיבית/התייחסותית); והשנייה, דרך דמויות מופנמות במרחב הזוגי - במיניות ובאינטימיות (גישת יחסי אובייקט).

ד"ר ירום פתחה את הרצאתה בהתייחסות לכנס בכללותו ולתחושת הגודש התיאורטי שהיא מרגישה לקראת סופו. בפתיח מעורר השראה, שהמשיך במידה מסוימת ללוות את הרצאתה לכל אורכה, ביקשה ד"ר ירום להביע את עמדתה בקשר לתיאורטיזציה המפותחת, והמוגזמת לעיתים, בתחום הפסיכולוגיה הקלינית בכלל ובנקודת המבט הפסיכואנליטית בפרט. ד"ר ירום העלתה את הדאגה שהיא חווה כפסיכואנליטיקאית ותיקה, שרואה את התהליך שעוברים מטפלים בשטח, אשר בתחילה נהנים עוד מהגודש, למרות שגם מתעייפים ומבולבלים ממנו, אך בהמשך מוצאים את עצמם תקועים ב"אימפוטנציה". בכך קראה ד"ר ירום "להעביר" את התיאוריה למושב האחורי, כך שהתיאוריה תהיה בשירות המטפל (והמטופל), במקום שהמטפל יהיה בשירות התיאוריה; מהפכה מחשבתית לדבריה ביחס לתיאוריה וביחס לאלים התיאורטיים. 

כדי להמחיש את כוונתה, התייחסה ד"ר ירום לעיסוק ביחסים האוראליים והאנליים, שמצד אחד משמח לראות שממשיך להשתכלל תיאורטית ומחשבתית, אך מצד שני מאבד רלוונטיות בחדר הטיפול, אשר דורש בעיניה שיח משוחרר וקל יותר להבנה. ד"ר ירום התייחסה לכך שיש 130 שנים של תיאוריה פסיכואנליטית (מבלי לדבר על גישות נוספות ואינטגרטיביות) שמשאירה מטפלים צעירים מבולבלים ותקועים, בתוך החדר ומחוצה לו. לפיכך קראה לעוסקים בתחום לנסות לעסוק בפסיכואנליזה "פרקטית". מכאן פנתה ד"ר ירום לעיקרי דבריה, ותיארה דפוס שנעשה נפוץ יותר ויותר, בעיקר של מטופלות, שמתייחסות לבן הזוג כחבר הכי טוב שלהן, אבל ככזה שלא רוצות לקיים עימו יחסי מין. הזוגיות של היום אינה הזוגיות של פעם, הגברים הם גברים חדשים, רכים יותר, בעלי תקשורת טובה יותר ושיתוף פעולה מלא יותר בגידול הילדים, ונראה שדווקא זוגיות כזו היתה צריכה להיות יותר מספקת. גם המיניות, הדגישה, משוחררת היום הרבה יותר ומאפשרת יותר, אך משהו "נחסם" במיטה הזוגית. ד"ר ירום תיארה שעבור אותן נשים, בהרבה מהמקרים עלו מחזרים קודמים או אקסים כמושא לפנטזיה, לעיתים אף כאלו שהיחסים לא הגיעו איתם למישור המיני. בחזרה לנקודתה הראשונה, ד"ר ירום לא התנגדה לחשיבות של חזרה ליחסים הראשוניים והישענות מסוימת על האבות המייסדים, אך עם זאת הציעה לבדוק כמה הם פרקטיים בשביל לעזור לפציינט ספציפי, ולא להיפך. מתוך תיאור זה, ד"ר ירום ביקשה להביט ולנסות להבין את התופעה דרך שתי גישות – הגישה ההתייחסותית וגישת יחסי האובייקט. 

זוגיות תפקודית וזוגיות סובייקטלית

במבט דרך הגישה ההתייחסותית, ד"ר ירום פנתה למודל של ג'סיקה בנג'מין, שהציעה שני סוגים של זוגיות: זוגיות תפקודית-קומפלימנטרית, וזוגיות סובייקטלית. הזוגיות התפקודית מאפיינת זוגות שיש להם משימות רבות, חיים בהם גם הסקס יכול להפוך למשימה. בני הזוג רואים אחד את השני כפונקציה תפקודית של ניהול המטלות הרבות המאפיינות את החיים הפוסט-מודרניים שלנו. הזוגיות הסובייקטלית מאידך, היא כזו בה בני הזוג רואים זה את זו כסובייקטים מובחנים, עם צרכים ורצונות משלהם. לטענתה, אנשים לרוב מקיימים היום זוגיות תפקודית. זוגיות זו  מתבטאת במיניות שקשה להכניס לתוך האינטימיות הזוגית, ופעמים רבות מובילה לפיצול בין הנישואים ובין העונג הגנוב דרך רומנים. 

בנג'מין הציעה מעבר לזוגיות סובייקטלית, שמשמעותה עמדה אשר מאפשרת לאדם הבוגר יכולת להתבוננות והבנה של הדפוסים המפעילים אותו, וראיית האחר כסובייקט עם עכבות, צרכים ורצונות משלו. בזוגיות סובייקטלית, המיניות המשותפת נתפסת כמרחב שאפשר לדבר עליו, לקבל ולווסת אותו באופן משותף. ד"ר ירום רואה את "המשא ומתן" הסובייקטיבי (כלומר זוגיות של שני סובייקטים שונים זה מזה) כפרוגנוזה של החיים הזוגיים. לטענתה, התהליך של הפיכה מאובייקט מתפקד לסובייקט במערכת אינטרסובייקטיבית, הינו תהליך שניתן ללמידה ויישום. לדבריה, מעבר זה לזוגיות סובייקטלית עשוי לאפשר הפשרה של האינטימיות, כניסה של רוך לזוגיות, והתחדשות של קירבה משותפת.

עבודה עם אובייקטים מופנמים

במעבר לנקודת המבט של גישת יחסי האובייקט, ד"ר ירום ביקשה להדגיש את החשיבות של עבודה עם אובייקטים מופנמים בתוך הטיפול הפרקטי. היא הדגימה זאת דרך דוגמה קלינית אשר תתואר כאן בקווים כלליים מטעמי חיסיון. המטופלת, בחורה כבת 30, הגיעה לטיפול לאחר שנכנסה לראשונה לזוגיות רצינית ומיטיבה, אך הגיבה באופן קשה לביטויי האהבה של בן הזוג ולניסיונות ההתקרבות שלו, תוך חוויה שהוא חוצה את גבולותיה הפנימיים. דרך עבודה על הדמויות המופנמות, התברר שבינה לבין אימה יש מערכת יחסים קרובה, אך האם מבקשת את קרבתה והודפת את ניסיונותיה של המטופלת ליצור לעצמה גבולות. בטיפול ניתן היה להכניס משמעות אחרת לקשר עם בן הזוג שלכאורה מייצג איום מוכר על השליטה שלה, תוך עמידה על ההבדלים בינו לבין אמא שלה, למשל ניסיונותיו הכנים להיות קשוב אליה ולהתאים את עצמו לצרכיה. ד"ר ירום תיארה שהמטופלת הצליחה, בתהליך לא ארוך, להבין את המקומות בהם הדמויות המופנמות שולטות עליה. בתגובה לכך היה נדמה כי חוותה הרגעה, והצליחה להפריד בין בן הזוג לבין הדמות המופנמת ואף בינו לבין הדמות הממשית של אמא שלה. כך שהיא יכלה להתמסר באופן אחר למערכת היחסים עימו ולקשיים שהאופן בו הוא מתקרב אליה מעוררים בה.

סיכום 

לקראת סיום דבריה, ד"ר ירום ביקשה לחבר בין המודל של בנג'מין לעבודה עם הדמויות המופנמות בגישת יחסי האובייקט, דרך מבט על התקופה הנוכחית בצל מגיפת הקורונה. בתקופה זו, בה אנשים סגורים בבתיהם, קיים לכאורה פתח לאינטימיות גדולה, ועם זאת אנשים רבים מסתגרים ומתרחקים זה מזה. ד"ר ירום התייחסה למקרים בהם זוג מנהל זוגיות תפקודית, ופתאום עם ההסתגרות בבית מתעוררים כעסים, שבתחילה מרגישים כאילו עולים כלפי בן הזוג. עם זאת, הזמנה לחקירה מעמיקה עשויה לגלות לא פעם שמדובר בכעס ותסכול מופנמים, אל מול ילדותה, המושלכים כעת על בן הזוג. לדברי ד"ר ירום, כאשר בתוך חקירה זו מתאפשר תהליך של עיבוד החיים הפנימיים, ניתן להצליח בהדרגתיות ובאיטיות להתקרב יותר וליצור שיח שלא התרחש שנים רבות. 

ד"ר ירום הדגישה שתהליך זה עשוי לעורר תהליך מקביל מצד בן הזוג, ולאפשר למנוע את הכעס אצל שניהם ולהירגע. כלומר, העיבוד שהתחיל אצל אחד מבני הזוג, שהוביל להפשרה של הרגש ועבודה עם מנגנונים של התרחקות וניתוק בטיפול, עשוי לחלחל לזוגיות ולעורר תהליכים פנימיים נפרדים אצל בן הזוג השני. לסיכום דבריה אמרה ד"ר ירום שאמנם היא לא מחשיבה את עצמה כמטפלת מינית, אך עבורה הטיפול בבן אדם הוא לעולם לא כגוף או כמיניות, אלא כמכלול. לקחו שנים רבות עד שהגוף נכנס למרחב הטיפולי הפסיכותירפויטי, וקיימת בעיניה חשיבות רבה להבאת האלמנטים הסובייקטיביים של המטפל לחדר, באופן שיעוררו אמון שגם המטפלת היא אדם אנושי, מיני ואותנטי, ויאפשרו כינון של מעין "זוגיות סובייקטלית" גם בחדר הטיפול.

על הכותב - עירון מלמוד גנני

מתמחה בפסיכולוגיה קלינית ב”נווה צאלים” - בית ספר ופנימייה פוסט אשפוזית. בוגר התוכנית לפסיכותרפיה בגישה האנליטית של יונג באוניברסיטת בר-אילן. מחקרו בעבודת התזה התמקד בקשר בין חרדה חברתית לבדידות.