חיפוש

שיח עמיתים בימי קורונה: תגובה למאמרו של ד"ר עמית פכלר

פורסם על ידי עמית וולק

פתח דבר

עמית יקר תודה, סוף סוף פוסט מעורר. הבהירות בה התבטאת, מאפשרת לי לדייק את הרגשתי ודעתי בנוגע להיבטים שונים של העבודה הטיפולית בתקופת משבר הקורונה. ראשית, אני איתך לחלוטין מאחורי האמירה שכל עוד ניתן על פי הנחיות משרד הבריאות, חשוב לקיים את הפגישות הטיפוליות פנים אל פנים. ישנה עדיין עמימות סביב ההגדרה של טיפול פסיכולוגי פרטי כ'חיוני' וכאן הנחישות שלנו כמטפלים להגדיר את המפגש הטיפולי כ'חיוני' היא אמירה בעלת ערך למטופל, לעצמנו ולחברה - מה שנכון לדעתי, במיוחד בעת משבר.

לשאלת המעבר לפגישות מרחוק

לגבי מטופלים הנמצאים בקבוצת סיכון, או לגבי מטופלים המעדיפים להימנע ממפגש בתנאים החדשים, כתבת באומץ ובכנות על העדיפות שאתה נותן לשיחות טלפון על פני שיחות וידאו. אני מוצא שישנם לעיתים יתרונות בשיחות וידאו על פני שיחות טלפון. חשוב לדעתי, לא להחליט באופן גורף לכאן או לשם, אלא לגופו של עניין. בהחלטה בין השניים אני מציע לקחת בחשבון את השיקולים הבאים:

  • ראשית, שיחת וידאו נותנת אפשרות לתקשר תנועות פנים, תנועות ראש ותנועות ידיים (במקרה ומעוניינים), מה שלעיתים תומך בהקשבה ובהעברת מסרים. במקרה של מטופלים או מטפלים בעלי קול חלש או מעורפל, תנועת השפתיים אשר נראית בווידאו מקדמת את בהירות הדיבור.
  • שנית, במקרה של ילדים, לפעמים קשה להחזיק בשיחת טלפון רגילה. לעומת זאת, שיחת וידאו מאפשרת מגוון רחב יותר של משחקים ויצירה משותפים, שהם לאו דווקא מילולית. ראויה לציון במיוחד היא האפשרות להתכנס סביב 'לוח ציור' משותף באפליקציות וידאו כמו 'זום' ונראה כי הדבר מחזק את יכולתו של המטפל לתקשר עם המטופל.
  • במקרה של שיחות עם מספר מטופלים במקביל, כמו בהדרכת הורים או בטיפול קבוצתי, היתרון של שיחת וידאו הוא בכך שהרבה יותר קל לזהות מי אומר מה ומתי. בשיחת ועידה בטלפון אני מוצא את זה כמשימה ממש בלתי אפשרית.

כאשר ישנה בעיה של תקשורת אינטרנטית או במקרה בו המטופל או המטפל חוששים מהטכנולוגיה של שיחות וידאו, ברור שישנה עדיפות לשיחות טלפון רגילות. להרגשתי, קשר העין בין המטפל למטופל הוא מרכיב מרכזי בטיפול וההשוואה בין שיחות טלפון ואנליזה בה לא מתקיים קשר עין, היא נכונה גם לדעתי, אך במובנה השלילי והבלתי הדדי לחלוטין. 

לשאלת מחיר הפגישה

'מצב הקורונה' מצליח לשקף לנו עד כמה 'אמיתות' חברתיות לכאורה, על פי הן נהגנו עד כה, הן למעשה הגדרות חברתיות קונטקסטואליות. כך לגבי קרבה גופנית במפגש בין אישי, 'למידה בכיתה', 'עבודה מהבית', מרכזיות העבודה בחיינו, 'חופש תנועה' ועוד רבות אחרות. לגבי מחיר הפגישה הטיפולית, ברור ש'המחיר הרגיל' הוא למעשה תוצאה של הבנות והסדרים חברתיים שונים ומשונים. עוד בימים שלפני הקורונה, מחיר שעה טיפולית ברעננה היה שונה ממחיר שעה טיפולית בבאר שבע, ומחיר שעה טיפולית באור עקיבא היה שונה ממחיר שעה טיפולית בקיסריה. עד כמה הסדרים חברתיים מכתיבים את מחירי שעת הטיפול אפשר ללמוד גם מהשוואה של מחירי השעה הטיפולית בעולם. למשל ולמיטב הבנתי, בפריז ישנה תקנה שמחיר שעה טיפולית לא יעלה על 80 יורו, כאשר רוב רובם של האנליטיקאים גובים 50 יורו לפגישה טיפולית, ואני משער שבאופן כללי המטפלים בפריז לא נופלים למטה מסטנדרט העבודה (הגבוה, כך אתה כותב) שלך.

בימי הקורונה, משתנים עבור חלק מהמטופלים (באופן זמני או קבוע) הסדרים חברתיים. לדבוק ב'מחיר קבוע' ללא קשר למה שקורה בסביבה, הוא להרגשתי מעין 'הרצחת וגם ירשת'. קודם כל, ישנה התעלמות מכך שגם המחיר הקבוע הוא פונקציה של סביבה, ולאחר מכן ישנה גם התעקשות שלא להתאים את המחיר לסביבה המשתנה. דומה הדבר בעיני לאנליטיקאים מהמאה הקודמת אשר סירבו להכיר בכך שבהיותם לכאורה 'דף חלק' ואובייקטיבי, הם אינם מוטים או נוכחים כסובייקטים בטיפול. אני מרגיש רע עם המושג 'הנחה' ומעדיף את המושג 'מחיר פגישה' (כמו בכותרת-המשנה במאמר שלך). לגבי מחיר הפגישה בימי הקורונה, אני חושב שיש לבדוק זאת עם כל מטופל בנפרד ובהתאם לשינוי אשר מתחולל בתקופה הנוכחית בעולמו. כמובן, יש לזכור שבזמן כתיבת הרשומה הנוכחית, ישנו עדיין אחוז נכבד מן המטופלים שממשיך להשתכר כרגיל.

לשאלת הפסקת טיפול

המצב בימי הקורונה מבהיר לנו שוב עד כמה הנפש של המטופלים ושלנו, עשויות מאותו חומר רך ופגיע. בהתאם, הבהלה שאוחזת בציבור לא פוסחת עלינו. התשובות לשאלות ששאלנו לפני עידן הקורונה כמו: האם אפשר שמטפלת בדיכאון תטפל במטופל דכאוני?; האם אפשר שמטפל במצוקה כספית יטפל במטופל במצוקה כספית?; רלוונטיות גם היום. לדעתי, זה בסדר גמור שמטפל מבוהל מהקורונה יטפל במטופל מבוהל מקורונה. השאלה הנכונה בעיניי בעניין זה היא שאלת המודעות והבדיקה שהמטפל עושה לעניין זה במסגרת ההדרכה. ברור שפאניקה כבושה זה OUT, אבל דומה כי עיבוד של הפאניקה לידי דאגה מודעת זה IN.

מניסיוני ומניסיון חברים, אני יודע שטיפולים מפסיקים מסיבות שונות. בדומה לסיבת הכניסה לטיפול, גם סיבת היציאה מהטיפול הרבה פעמים מנוסחת באופנים שונים מודעים ולא-מודעים. אני לעצמי, יותר סבלני עם טיפולים שמסתיימים כי "עוברים דירה", כי "מתגייסים", כי "נגמר הכסף" וכו', מאשר עם טיפולים שמסתיימים ב'מודעות עצמית מפוכחת', 'הארה' ו'העלמות החרדה'. סיום הטיפול יכול להגיע גם בימי הקורונה וגם בגלל הקורונה. אני מסכים איתך, עמית, על החשיבות שיש בכיבוד הרצון של המטופלים להיפרד ובחשיבות של הזמנה ברורה לחידוש הטיפול, אם ירצו, בהמשך. בינתיים, כל עוד מתקיים הטיפול, חשוב להמשיך לעבוד.

לסיום, תודה לך עמית על הכתיבה הכנה והאישית. בדומה לעזרה שקיבלת בניסוח עמדותיך ממערכת בטיפולנט, כך גם דבריך עזרו לי לבירור עמדותיי. מי ייתן ונרבה עוררות ודעות בקהילה הטיפולית, במיוחד בתקופה סוערת זו.

על הכותב - עמית וולק 

לקריאת מאמרו של ד"ר עמית פכלר: "מקצוע בלתי אפשרי בתקופה בלתי אפשרית: דילמות טיפוליות בימי הקורונה"