חיפוש

הטראומה המזרחית וגילומה בטיפול נפשי

פורסם על ידי לאה חביף

***המאמר נכתב בלשון אישה אך מתייחס לכלל המגדרים.

"אִשָּׁה שׁוֹבֶרֶת קִיר

קוֹרַעַת לַיָּם

רוֹצָה אֲוִיר"

מתוך: שוברת קיר / ויקי שירן

 

לפני כעשור גיליתי לראשונה את זהותי המזרחית. כל הסימנים היו שם. קסטות של מוזיקה מזרחית שהתנגנו בבית מאז ומתמיד, צבע העור שהפך חום כהה במפגש עם השמש, סיפורי העלייה של הוריי, השפות שדוברו בבית (בליל של צרפתית, ספרדית, לדינו וטורקית). הכל היה שם. תמיד. גלוי. ובכל זאת, שנים רבות הייתי מנותקת מהזהות הזו. לא עסקתי בה ולא חשבתי עליה. באופן לא מודע עשיתי כל שביכולתי בכדי לטשטש אותה ולהרחיקה מחיי. ואז צפיתי בהצגה "פרחה שם יפה" בתיאטרון יפו (ואזנה-גרינוולד, 2012). ההצגה עסקה בייצוג האישה המזרחית בחברה הישראלית ובתיוג ה"פרחה" (מילת גנאי לאישה מזרחית). עבורי, הייתה זו נקודת מפנה, הפעם הראשונה בה התחלתי לשאול את עצמי שאלות חשובות על הזהות שלי, ועל הניתוק ממנה. על כל מה שאבד כל השנים האלו.

"טראומה עיקשת" (זיו, 2012) היא תוצר של הבניות חברתיות והיררכיות שמשפיעות באופן דכאני על קבוצות חברתיות מוחלשת, וזאת על רקע מגדר; צבע עור; מוצא; העדפה מינית; נכות וכדומה. האקלים החברתי שאחראי לטראומה עיקשת, מייצר מגוון של טראומות חוזרות ונשנות סביב אותן קבוצות השתייכות. לימים הבנתי שהניתוק שחוויתי מהמוצא שלי, מהזהות שלי, היה חלק ממה שניתן לכנות טראומה עיקשת. כדי להגן על העובדה שאני שייכת לקבוצת השתייכות בחברה הישראלית שמופלית לרעה, שסובלת מגזענות ממסדית וחסרת הון חברתי, השתייכות שעשויה להשפיע לרעה על חיי גם בעתיד - מנגנון ההגנה שהופעל אצלי היה ניתוק רגשי ומחשבתי.

דיסוציאציה פירושה ניתוק מהמודע. זהו מנגנון טבעי ונורמלי שמסייע לנו ביומיום בדרכים רבות, אחת מהן היא להישאר מתפקדות בזמן אירוע מעורר לחץ או חרדה. מדובר במנגנון הגנה נפוץ במצבים של פוסט-טראומה, המאפשר לנתק את האירוע או האירועים הטראומטיים מהאפשרות המאיימת של מודעות מלאה וקוהרנטית. באופן זה יכול להתקיים בנפשנו זיכרון של האירוע הטראומטי – מבלי שתתקיים הבנה שלו. אדם יכול לזכור שעבר אירוע טראומטי, אפילו בפרטי פרטים, אך לעיתים רק לאחר שנתיים, עשרים שנה או יותר יבין את מלוא המשמעות של הדבר שקרה לו, את הסיכון שנשקף לשלמותו הנפשית והפיזית. פעמים רבות, רגע ההבנה יכול לחולל תקופה של פרוק נפשי, ולכן כל עוד הנפש אינה מרגישה חזקה דיה לעמוד בתקופה שכזו - היא נשארת מנותקת.

בהקשר לטראומות חברתיות, שפעמים רבות מייצרות קשת של סימפטומטולוגיה טראומטית, ניתוק של הזהות הפחות מקובלת חברתית תוך אימוץ של זהות חברתית מקובלת יותר, הוא אסטרטגיית התמודדות מוכרת. בהקשר של הטראומה המזרחית, כותבות ששון-לוי ושושנה (2014) במאמרן על תופעת ה"השתכנזות" על הצורך ב"פרפורמנס אתני" לשם היטמעות בתוך קבוצת הכוח והרוב (הן שואלות את המונח פרפורמנס מג'ודית באטלר, תאורטיקנית פמיניסטית, ומעתיקות אותו מההקשר המגדרי להקשר של זהות ומוצא):

"...התופעה המוכרת של יחידים מהקבוצה המסומנת ככהה ונחותה המציגים את עצמם כשייכים לקבוצה ההגמונית על מנת להימנע מזהויות מוכתמות (סטיגמטיות) ולהנות מההזדמנויות ומהפריבילגיות השמורות לחברי הקבוצה ההגמונית [...] מעבר מקבוצה הגמונית לקבוצה מסומנת [...] בישראל התופעה של המעבר לקבוצה ההגמונית מכונה "השתכנזות". המושג משתכנז מציין סובייקט מזרחי - הנחשב לסובייקט אתני - המאמץ פרקטיקות וזהות הנתפסות כאשכנזיות..." (ששון-לוי, שושנה, 2014, עמ' 71-2).  

באופן זה מתאפשר מעבר (Passing) לקבוצת השתייכות חזקה יותר, בעלת הון חברתי, תרבותי ולרוב גם כלכלי (במקור, המונח 'מעבר' נועד לתאר כיצד אדם שחור יכול לאמץ מאפיינים של אדם לבן במטרה להיטמע ולהשתלב חברתית). באמצעות מעבר זה, האישה תמצא שדלתות נפתחות עבורה בקלות יותר הן להשכלה גבוהה, הן לאפשרויות פרנסה והן להשתלבות חברתית. יחד עם זאת, הכותבות מציינות כי לפרפורמנס ישנו מחיר כבד, שכן אפילו בעצם המילה "השתכנזות" טמון הכישלון הידוע מראש: האישה המשתכנזת לעולם לא תוכל להיות אשכנזייה, לא משנה כמה תנסה. היא תמיד תישאר בחוץ ותביט פנימה, ובדרך, תוותר על חלקים גדולים מזהותה ומקבוצת ההשתייכות שלה. במובנים רבים, ניתן לקרוא לניתוק הזה "דיסוציאציה חברתית", דהיינו ניתוק רגשי ומחשבתי מקבוצת השייכות.

גזענות מופנמת הינה פעמים רבות סימפטום אפשרי נוסף לטראומה. פייק (Pyke, 2010) מגדירה גזענות כהפנמה של הסובייקט היחיד את הסטראוטיפ הגזעני של קבוצת ההשתייכות שלו:

      "...Internalized racial oppression defined as the individual inculcation of the racist  stereotypes, values, images, and ideologies perpetuated by the White dominant   society about one’s racial group, leading to feelings of self-doubt, disgust, and   disrespect for one’s race and/or oneself…" (p. 553).

בספר עור שחור, מסכות לבנות (1952/2004) מתאר פנון כיצד הילד השחור לומד לשנוא את הזהות השחורה שלו באמצעות תהליכים חברתיים. הוא משתמש בדוגמאות מספרות ילדים בהן דמותו של הרע, הנבל, הגנב, הרוצח – היא תמיד דמותו של אדם שחור, וטוען שכך מתקיימת כבר מגיל צעיר הפנמה ששחור שווה למקור כל הרוע בעולם. בהמשך הוא כותב:

"הילד השחור באיים האנטליים [...] מזדהה עם מגלה הארצות, עם המתרבת, עם הלבן שמביא את האמת אל הפראים, אמת לבנה לגמרי. נוצרת הזדהות, כלומר, השחור הצעיר מאמץ לעצמו, באופן סובייקטיבי, עמדה של לבן" (עמ' 113).

באופן דומה, קבוצות מוחלשות נוספות מוסללות לגזענות מופנמת מגילאים צעירים: יאנג (Young, 1980) מתארת תהליך הפנמה המתחיל אצל ילדות מגיל צעיר, שמדגיש את חוסר היכולת התנועתית והעדר הכוח הפיזי שלהן. תהליך זה משפיע הלכה למעשה הן על נפשן והן על ההתפתחות הפיזית שלהן, ובמילים אחרות, הופך אותן אכן למוגבלות פיזית: הן מגיל צעיר מנועות מלהשתתף בתחרויות של ספורט אינטנסיבי, מצופות להיות שקטות, עדינות ומנומסות יותר, ולכן פחות דואגות לחזק עצמן פיזית גם בגיל מבוגר ואינן מממשות את מלוא פוטנציאל הכוח שלהן. בדוגמא אחרת, שוחט (1993) כותבת על הייצוג המזרחי בקולנוע ועל הדרך בה קיבע תפישות גזעניות כלפי נשים וגברים ממוצא מזרחי. היא סוקרת את התפתחות הקולנוע הישראלי משנות ה-30' ועד שלהי שנות ה-70', ומוצאת שדמות המזרחי בה משמשת לאחד משניים: להבלטת כוחו של הגיבור האשכנזי, או להנצחת סטריאוטיפים חברתיים כלפי מזרחים. האישה המזרחית בסרטים אלו מייצגת דמות מינית מסקרנת או לחלופין אישה הזקוקה לעזרה, מה שמצייר את הגבר האשכנזי לצידה כדמות מוסרית וערכית. שלוש הדוגמאות הללו הן רק וינייטה לדרכים בהן גזענות מופנמת מגילאים צעירים מאוד, הן על ידי הקבוצות שסובלות מגזענות והן על ידי קבוצות ההגמוניה, שמקבלות שוב ושוב אישור לעליונותן המוסרית, התרבותית, החברתית ועוד. במובן זה, תופעות כמו מיזוגניה, שמנופוביה, להט"בופוביה, גילנות ועוד, מהוות כולן ביטויים שונים לגזענות, אשר יכולה בקלות להיות מופנמת על ידי הקבוצות הסובלות ממנה.

רובד נוסף ייחודי בהקשר לטראומה המזרחית הוא שקיפות הדיכוי כלפי נשים וגברים ממוצא מזרחי בישראל מאז הקמתה ועד ימנו אנו. הורנצ'ק (תשס"ד) דן באסטרטגיות של הטמעה שהתרחשו בממסד הישראלי בשנות ה-50' בתהליך קליטת עולים מעדות המזרח. גישה זו הייתה מועדפת על הממשל משום שהיא שאפה להפחית "קונפליקטים אפשריים בין זהויות, ערכים ונורמות" (עמ' 128). בדומה, דהאן-כלב (2002) כותבת על שקיפות המאבק המזרחי לעומת מאבקים אחרים. היא מדגימה זאת באמצעות חוק ההעדפה המתקנת, על פיו המדינה מכירה בעובדה שקיים ייצוג חסר בשירות המדינה ל:"נשים, ערבים ונכים" (עמ' 179). בעצם כך שהמדינה משמיטה מהחוק קבוצות אתניות אחרות, דוגמת מזרחים, היא אינה מכירה כלל בהדרה המתקיימת של בני עדות המזרח.

הטראומה החברתית נוכחת תדיר גם בטיפול בנשים וגברים מזרחיים ומזרחיות. עם זאת, כשם שהאפליה נגד מזרחים ומזרחיות בארץ נותרת שקופה עד ימינו - כך גם קשה לדבר אותה בחדר הטיפולים. אני מוצאת שהצהרות כגון: "נולדתי במשפחה מזרחית פרימיטיבית"; "ההורים שלי גסים וולגריים"; "החברות מהשכונה פרחות, אני הצלחתי לצאת"; "הוא מתנהג כמו ערס"; "קפצה לי המרוקאית" מבליחות לא פעם במהלך טיפול, ומשמשות עבורי חלון הצצה למה שאי אפשר לבטא במילים. ההבדל "בינם" ל"ביני", מרמז את קו הגבול של המעבר (passing), של הטראומה העיקשת, של הגזענות המופנמת. פעמים רבות אני מבחינה כי מספיקה שאלה אחת, כמו "למה הכוונה פרימיטיבי?" או "מה זה ערס?", כדי לפתוח דיון שלם על זהות אתנית - ממש כמו פצע שהגירוד הקל ביותר מאפשר לו להפריש מוגלה החוצה, להתנקז. בשלבים אחרים בטיפול לעיתים מתאפשרת המשגה מחדש: ניואנסים קלים כמו שינוי המונח ממשפחה "פרימיטיבית" ל"מסורתית" יכולים להעיד על שינויים אדירים בראייה אחורה את העבר האישי, ראייה מפויסת ורכה יותר, אוהבת יותר, מקבלת יותר.

גזענות שחווה אישה מגיל צעיר, משפיעה ביתר שאת על נפשה. מחקרים רבים נכתבו על סוגי הסימפטומים השונים שמפתחות נשים החוות גזענות, וביניהם: דיכאון; דימוי עצמי נמוך; סוגים שונים של דיסוציאציה; הימנעות; מחשבות טורדניות ועוד (Carter, 2007). במפגש הטיפולי עם תופעות מעין אלו המטפלת עשויה להתפתות להגדירן כתופעות תוך נפשיות; לסווגן כפסיכו-פתולוגיות כאלו ואחרות; להאמין כי באמצעות חקר הילדות המוקדמת של אותה מטופלת ניתן יהיה להגיע למפתח להבנתן. גישה כזו אינה מקדמת את הבריאות והרווחה הנפשית. ההפך הוא הנכון - במקרה הטוב היא משמרת תקיעות, ובמקרה הפחות טוב אף פוגעת במטופלת באופן פעיל, בכך שמעבירה את המסר הבלתי הנמנע "זה הכל אצלך בראש", וכך הופכת להיות חלק מאותו מגנון חברתי שפוגע בה.

גישות טיפוליות שצוברות תאוצה בעשורים האחרונים, כגון טיפול התייחסותי-פמיניסטי, מדגישות את החשיבות של כינון שיח ישיר ופתוח על ההקשר הסביבתי, התרבותי והחברתי בו המטופלת גדלה וחיה. שיח מעין זה משמש ככלי המסייע לזיהוי הבניות גזעניות כחלק מסיפור החיים של המטופלת, ולהעמקה באופנים השונים בהם הבניות אלו עיצבו את חייה ואת מצבה הנפשי הנוכחי.

אם בטיפול בטראומה עסקינן, קשה שלא לחזור לספרה של ג'ודית לואיס הרמן טראומה והחלמה (1992). הרמן הייתה חלוצה בכך שייצרה אבחנה חדשה המכניסה מגוון סימפטומים נפשיים תחת הכותרת פוסט טראומה מורכבת (Complex PTSD, ולמרות שהיא מוכרת ומקובלת בשיח הטיפול של ימנו, חשוב לציין כי טרם קיבלה מעמד רשמי בספר האבחנות הפסיכיאטרי, ה-DSM). בספרה, היא מתייחסת לפוסט טראומה מורכבת כתופעה שמתרחשת לאחר רצף מתמשך של אירועים טראומטיים רבים, ומתמקדת בעיקר בנפגעות ונפגעי גילוי עריות ובשבויי מלחמה. אופייה המתמשך של המציאות הטראומטית מודגש הן במקרה של פוסט טראומה מורכבת והן במקרה של טראומה עיקשת (ובכך נבדל מטראומת קיצון, כפי שזיו מדגישה בכתיבתה), כך שמבחינות רבות, ניתן להשוות בין המופעים של טראומות מורכבות לבין אלו של טראומות חברתיות, עיקשות, הנובעות מגזענות (Sanchez-Hucles, 1999).

הרמן מציינת כי חלק מהתהליך הטיפולי במקרים של פוסט טראומה מורכבת הוא נקיטת עמדה מוסרית ברורה לנוכח העוולות שעברה המטופלת. באחת הדוגמאות היא דנה בחשיבות השימוש במילה "נרצחו" במקום "נהרגו". באופן זה המטופלת מקבלת ולידציה (אשרור, הכרה) לכך שנעשו לה או למשפחתה דברים איומים ונוראיים, דברים שאסור היה שיקרו. הצורך באשרור והכרה לפגיעות ולעוולות שהתרחשו נכון לא רק לגבי מקרים של טראומה מורכבת, כי אם גם במקרים של טראומה עיקשת. בכדי להצליח לדבר את הטראומה העיקשת של היות מזרחית בחברה הישראלית, יש לשבור תחילה את קשר השתיקה. הדרך לכך מתחילה קודם כל בהסכמה שלנו כמטפלות לעסוק ביננו ובין עצמנו בנושאים של מעמד חברתי, מוצא, קבוצת השתייכות ופריווילגיה. חקירה עצמית זו אינה שונה מכל חקירה אחרת אליה אנו נדרשות בטרם אנו מתחילות לטפל, ועם זאת, אני מוצאת שלרבות מאיתנו היא מורכבת יותר. מורכבותה נובעת מכך שהיא מצריכה מאיתנו להישיר מבט ארוך ונוקב אל הפריווילגיות שלנו, אל כל אותם המקומות בהם קיבלנו הזדמנויות לא בזכות עצמנו - אלא פשוט כי נולדנו לצבע הנכון, לדת הנכונה, למוצא הנכון, למעמד הכלכלי הנכון.

כשאני חושבת על טיפול בטראומה עיקשת בהקשר המזרחי, ובכלל, מנחה אותי הלוגו של עמותת עמר"ם (עמותת רוח המזרח), אשר עוסקת בחטיפת ילדי תימן, מזרח ובלקן: הכרה, צדק, ריפוי. הדרך לריפוי אמיתי חייבת להתחיל ראשית כל בהכרה בכאב האובייקטיבי שחווה המטופלת. לאחר מכן, על המטפלת לנקוט עמדה מוסרית חד משמעית לגבי חוסר הצדק והעוול שנגרמו למטופלת ולקבוצת ההשתייכות שלה. אז, ורק אז, תפתח דלת אמיתית לריפוי.

על הכותבת - לאה חביף

עובדת סוציאלית קלינית (M.S.W), מטפלת בקליניקה פרטית וביחידה ציבורית לטראומה מינית. דוקטורנטית לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית ועוסקת במחקרה בנושא "טראומה כתוצאה מגזענות בקרב נשים מזרחיות". מרצה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן גוריון.

מקורות

דהאן-כלב, ה. (2002). מנוחשלות: עיוורון מגדרי בתיאוריות פוליטיות ושקיפותן של נשים מזרחיות. בתוך: סוציולוגיה ישראלית ד(2), תשס"ג-2002. ע"מ: 265-287.

הורנצ'ק, ג. (תשס"ד). היתרונות של ריבוי זהויות: השתמעויות ממחקרים על זהות תרבותית והסתגלות. בתוך: שונות תרבותית כאתגר לשירותי אנוש. לשם ורואר-סטריאר (עורכים). הוצאת י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית. ע"מ: 127-138.

ואזנה-גרינוולד, ח. (2012). פרחה שם יפה (הצגה). תיאטרון יפו.

זיו, א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח - כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית. גיליון מס' 5 (קיץ), עמ' 55-74.

לואיס- הרמן, ג'. (1992). טראומה והחלמה. הוצאת עם עובד.

פנון, פ. (1952/2004). עור שחור מסכות לבנות. תרגום: תמר קפלינסקי. ספריית מעריב: תל אביב.

שוחט, א. (1993). לדובב את השתיקות: ייצוג האישה והמזרח בקולנוע הישראלי. בתוך: החברה הישראלית: היבטים ביקורתיים. הוצאת ברירות, עמ' 245- 253.  

שירן, ו. (2015). שוברת קיר. עם עובד.

ששון-לוי, ש.; שושנה. א. (2014). השתכנזות: על פרפורמנס אתני וכישלונו. בתוך: תאוריה וביקורת, גיליון 42, עמ' 71-97.

Carter, R. T. (January 2007). Racism and Psychological and Emotional Injury: Recognizing and Assessing Race-Based Traumatic Stress. The Counseling Psychologist, Vol. 35 No. 1. Pp. 13-105.

Pyke, K. D. (2010). What is Internalized Racial Oppression and Why Don’t We Study It? Sociological Perspectives, Vol. 53, Issue 4, pp. 551–572.

Sanchez-Hucles, J. (1999). Racism. Journal of Emotional Abuse, 1:2, 69-87.

Young, I. M. (1980). Throwing like a Girl: A Phenomenology of Feminine Body Comportment Motility and Spatiality. Inside: On Female Body Experience. Oxford, pp.27-48.