אילנה לאור
עילי הוא ילד המתמודד עם שאלות שמציקות לו, לילדים אחרים וגם למבוגרים: האם אני קטן או גדול? האם אני חזק או חלש? קטן וחמוד או בכיין ופחדן? ובמילים בוגרות יותר, האם אני הכי... חשוב, חכם, עשיר, שולט, בעל הכי הרבה תיקים בממשלה, "מחליט על כולם" או רק על...
בתמימותו עילי חושב שאם יהיה מספיק גדול ובוגר יהיה פטור משאלות אלו. פנטזיה ילדית זו משותפת לכולנו, והיא נובעת מהגנה גרנדיוזית מפני פגיעות.
עילי הוא גיבורו של הספר "עילי והסוס המתאים", ספר ילדים, השני במספר שהוציאה אילנה לאור, פסיכולוגית קלינית ואנליטיקאית קבוצתית, מלמדת ומדריכה בתכנית לפסיכותרפיה - אוניברסיטת תל אביב.
מה הביא אותי לכתוב לעילי - הנכד השני שלי? לאחר שהייתי נפרדת מעילי (אנחנו נפגשים פעם בשבוע, אחר הצהריים), הייתי נשארת עם שאלות, מחשבות שהעסיקו אותי ובמילים אחרות – מתגעגעת. "געגועים הם החברים הכי טובים" אני נוהגת לומר לו (ומצטטת את שירו של נתן יונתן - פילדלפיה). אמירה זו מוצאת חן בעיני שנינו, וכך אני כותבת אליו מתוך געגועי הפרידה השבועית.
התחרותיות שעילי מבטא, המאבק להגיע להישגים, הזעם כשהוא מפסיד והמשאלות הגרנדיוזיות לעוף בשמיים, מהדהדות גם חלקים בי ואני מניחה שבכולנו. חלקים אלו מקבלים ביטוי בתרבות שלנו החל מחווה המקראית, שרצתה לדעת יותר, וכלה באיקרוס שאביו התקין לו כנפיים והזהירו מחד גיסא שלא יעוף נמוך, מדי כי אזי עומס הכנפיים הרטובות יפריע למעופו, ומאידך גיסא שלא יעוף גבוה מדי שכן כנפיו ימסו, ובכל זאת איקרוס עף גבוה מדי וכנפיו נמסו... את כל הסוגיות האלה אני פוגשת גם בתוכי וגם בהתמודדות שלי מול עילי, שלא אוהב ש"מחליטים עליו". וגם אם אני בתוכי בטוחה שיש לו מזל גדול שיש מי ש"מחליט עליו", הרי אפשר גם בקלות להזדהות אתו.
במובן הזה הספר הוא של שנינו.
אז איך התבטאה חווית השותפות בתהליך הכתיבה?אני כתבתי ועילי היה העורך. לאחר הכתיבה הראשונית של הספר, הוא הביע את דעתו על מה שנראה לו: על מה שלדבריו "לא היה", או בשפתנו – הודחק, או לחילופין, מה שאני ראיתי שמכווץ אותו. היה לו חשוב שגם בספר הוא לא יופיע כקטן או פחדן, ובכל פעם שהיינו מגיעים לפסקה על הילד עידו השחצן, שנינו היינו שולחים לעברו אגרופים. כך, מתוך משא ומתן הדדי, כאשר זכות המילה האחרונה הייתה שלי כמובן, נולד ספר שאני כתבתי והתאים לעילי.
כיצד נפטרה הדילמה "האם אני קטן או גדול?" את זה לא אספר. זה עשוי להיות "ספוילר" רציני. הפתרון הקסום לדעתי, שנולד מתוך חלום (ומי כמונו, אנשי המקצוע, מבין בחלומות) מצא חן בעיני שנינו. אף כי הפתרון הוא "חלומי", עילי הרגיש שזה מדויק ונכון, ואכן - כך היה באמת.
למה לכתוב ספר על נכדים?זה עונג גדול ומשותף. עילי והסוס המתאים הנו ספר הילדים השני שכתבתי, כשהראשון נכתב בעקבות הקשר עם נכדתי ליה (ביקורת על הספר "החברה שלי ליה" ניתן לקרוא כאן). כל קשר הוא אחר וכל ספר הוא אחר. הקשר עם הנכדים הוא לא קשר עם קופסת ממתקים, שכל שוקולד בתוכה מביא איתו רק חוויה מסוג אחד. וזה סוד הקסם – החוויות המגוונות והעשירות - לגלות, לראות, לכעוס, להיעלב, או כדברי וויניקוט "לחיות את החוויה ביחד".
ומה עם האיורים? הלה חבקין המאיירת עושה בכל פעם עבודה קסומה ומפגישה אותי עם איורים שפותחים בעיני מחוזות נוספים. היא מצליחה לקלוט ולהוסיף משלה, ברוח שמגלה לי את מה שכתבתי באספקטים נוספים וכל פעם מחדש.
מפגש עם נכדים עשוי להפגיש אותנו עם חלקים ילדיים בנפשנו, עם יצירתיות, עם גלויים, עם הבנות עמוקות וזה מבחינתי העונג שבכך. העונג לגלות שגם אנו רוצים שהנכד שלנו ינצח (למה בעצם?), העונג לגלות שקל להזדהות עם הכעס כלפי מי שמשוויץ אבל גם אנחנו לא חפים מכך, העונג לגלות שילדים, ולא רק אנחנו, יכולים להיות ערמומיים מאוד וליהנות איתם ביחד מגילוי זה. הקשר עם הנכד עשוי להיות מרחב פוטנציאלי עבור הילד וכן עבורנו. מרחב משחקי של גילוי משותף ושל גילוי המשותף והשונה, מקום שבו כל אחד משותפי הקשר מכיר בתהליך ממושך גם ברעהו.
הספר מתאים לגילאי 4-8, וכן לגילאי 40-80.
אילנה לאור היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, פסיכואנליטיקאית קבוצתית, פסיכולוגית ארגונית מדריכה, סופרת וסבתא של עילי וליה.
