ההווה הוא דרכם של החיים: התהליך הטיפולי כגשר בין העבר, ההווה והעתיד

צוות בטיפולנט

כתב עת מקצועי לפסיכותרפיה, גיליון 15/18

זיכרונות ילדות: טכניקה השלכתית בפסיכותרפיה האדלריאנית | פצע המטופל שבתוך נפשי הוא: אתגריו של המטפל הפצוע | כאן ועכשיו: הפרספקטיבה שלי | היבטים של תקווה בטיפול

"ההווה הוא דרכם של החיים": התהליך הטיפולי כגשר בין העבר, ההווה והעתיד

גם לאחר שנדמו צופרי יום הזיכרון והגיעו לקיצן חגיגות העצמאות, נותרות ברבים תחושות מורכבות המלוות את המעבר התודעתי החד בין שני האירועים. מעבר זה משכול וכאב לצמיחה וגאווה מוכר לנו – העוסקים בנפש האנושית – מזירה נוספת, והלא היא חדר הטיפולים. תנועה זו מהדהדת את הקושי להחזיק בעת ובעונה אחת את העבר, ההווה והעתיד – משימה העומדת גם בבסיס הטכניקה האנליטית, קרי, יחסי ההעברה. לא בכדי השתרשה הקלישאה בדבר משיכתם של פסיכולוגים אל עברו הרחוק של המטופל; החיבור בין העבר ל"כאן ועכשיו" הוא אתגר טיפולי בלתי פוסק, המתעתע גם במטפלים המנוסים ביותר. בגיליון זה ביקשנו לאסוף מאמרים המציעים דרכים שונות לגשר בין האתמול למחר.

במאמרה זיכרונות ילדות: טכניקה השלכתית בפסיכותרפיה האדלריאנית, מציעה ד"ר אנאבלה שקד את השימוש בזיכרונות מוקדמים כטכניקה טיפולית אינטגרטיבית, המחברת את העבר עם ההווה, ומכינה את הפרט להתמודדות עם העתיד. לצד סקירה תיאורטית ומחקרית מקיפה, מדגישה שקד כי חשיבותם של זיכרונות אינה היסטורית, כי אם השלכתית, ולכן, את משמעותם יש לחפש ב"כאן ועכשיו". במובן זה, הם משמשים כנרטיבים סובייקטיביים של העבר, אך מייצגים את תפיסת העולם של המטופל בהווה.

העיסוק בעבר מחייב אותנו לזכור כי בחדר הטיפולים אין עבר אחד, כי אם שניים. האם יש בכלל מקום לעברו של המטפל במרחב הטיפולי, ואם כן, כיצד הוא מתבטא? כמה נכון לגעת בנבכי נפשו של אדם אחר, כאשר בנו קיימים עוד פצעים פתוחים וצלקות שטרם הגלידו? במאמרה של שירלי כהן פצע המטופל שבתוך נפשי הוא: אתגריו של המטפל הפצוע, נבחנים מקומם של הכאבים עמם נכנס המטפל אל החדר. כהן מבקשת להציע כי פצעיו הפרטיים של המטפל אינם רק מכשול העומד בפני יכולתו להיות עבור המטופל, וכי דווקא שימוש רגיש ותבוני בהם עשוי לספק פלטפורמה רבת עוצמה לפגישה עם מעמקי הנפש של שניהם גם יחד.

אל ההווה מחזירה אותנו בטי ג'וזף בסיכום מאמרה המכונן כאן ועכשיו: הפרספקטיבה שלי. ג'וזף מסכמת ניסיון קליני עתיר שנים, ומציעה עבודה טיפולית הממוקדת בדינאמיקה של שינויים המתרחשים ב"כאן ועכשיו". את העבר והעתיד היא מבקשת להשאיר בשולי תודעתו של המטפל, ומזהירה אותנו מהאפשרות שאלה יובילו בלי משים את ציפיותיו. באותה הרוח בדיוק, מזמינה אותנו הכותבת ליישם טכניקה אנליטית שהיא על-תיאורטית ועל-זמנית, המכוונת ליצירת שינוי נפשי אמיתי.

ומה בדבר העתיד? בסקירת יום העיון היבטים של תקווה בטיפול, אשר נערך ביוזמת האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה והובא על-ידי יעל שדה, בוחנים הדוברים את תפקיד התקווה והחזקת מרחב נפשי שמגשר בין עבר-הווה-עתיד לנוכח איום פנימי. ד"ר בועז שלגי עסק במקור התקווה במפגש הטיפולי אל מול הטראומה הנפשית וכפיית החזרה, פרופ' חנוך בן פזי הציג עיון פילוסופי עכשווי במושג העתיד, ד"ר דנה אמיר הציעה את האלביתי כמקור לתקווה, אודי רוזנטל חזר אל יחסי האובייקט כזירה בה נוצרת (אך גם נפגעת) היכולת לקוות, קלאודיה קוגן התבוננה בשאלת התקווה מפרספקטיבת פסיכולוגיית העצמי, ד"ר אילן אמיר הציע דווקא את מעמקי המשבר הפסיכוטי כהזדמנות לתקווה מחודשת, ואילו פרופ' יולנדה גמפל התייחסה לציווי האתי של מטפלים לעבוד גם בתוך מצבים קיצוניים של ייאוש.