חיפוש

גישת התיקון על פי הדי שלייפר: רשמים מהרצאה

פורסם על ידי חגית שיר ודולי חותם

הדי שלייפר אוחזת בידו של יומי ואומרת "כשאני מאד מתרגשת, אני מחזיקה את ידו של יומי בעלי וזה עוזר לי". כך נפתחת ההרצאה של הפסיכולוגית הקלינית הדי שלייפר, באולם מלא מפה לפה בירושלים, לשם הגיעה כאורחת מרכזי הטיפול במשפחה של "אמונה".

ההרצאה נישאת לזכרם של הוריה של הדי. היא מספרת כיצד שוב באה לבקר אצל אמה, אם שאיבדה את היכולת לזהות את בתה הדי מזה זמן רב, אך הפעם היא מחליטה לעבור את "הגשר הצר" אותו כינתה "כבד לי על אמא" כדי להגיע לאמה ולהיות אתה נטו, במלוא נוכחותה, עם לב פתוח ושמחה, להביא עמה סקרנות ועיניים חדשות לגמרי. להביט לה בעיניים ולנשום.

ופתאום, מתחולל מעין נס קטן, ואמה של הדי מצליחה לזהות אותה ואומרת להדי "את ביתי". זהו רגע מרגש עבור הדי, שמדגים משהו מעבודתה הטיפולית, עבודה שיש בה צורך לעזוב את ה"שכונה שלי", המוכרת והידועה, ולגשת אל ה"שכונה" של הזולת בידיים נקיות ובלב קל. לימים הגיעה שוב, "חצתה את הגשר" וראתה משהו חדש: הדי חשה בבירור שאמה מתכוננת לעזוב, ואכן כך היה.

על אף מספר המשתתפים הרב בהרצאה, הדי מעניקה לשומעים תחושה אישית וקרובה, מרבה לחייך, מפגינה מבוכה גלויה, משועשעת לעתים, מן העברית השגורה בפיה, ומבקשת, מדי פעם, שנחלוק רגשות, תחושות, מחשבות עם שכינינו לאולם, גם , ורצוי בעיקר, אם איננו מכירים אותם.

הדי שלייפר, אשה יפה בשנות הששים לחייה, בעלת שיער אפור קצוץ, תכשיטי כסף גדולים ועיניים תכולות נוצצות, סוחפת את הקהל במשך ארבע שעות כשהיא מספרת על גישת התיקון שפיתחה לטיפול במערכות יחסים, בדרך כלל בין בני זוג. כשהבטנו בשעון ייחלנו שהוא לא יעצור אותנו מלשמוע עוד.

ברשימה זו ננסה לתאר את גישת התיקון אותה פיתחה.

גישת התיקון

לפי שלייפר, ישנם שלושה 'מקשרים' בלתי נראים בקשר בין בני אדם:

המרחב הבינאישי שבינינו, שנוכח, גם אם אין רואים אותו.
הגשר הצר המחבר עולם אחד עם עולם שני.
המפגש בו נוגעות הנשמות זו בזו.

המרחב:

המרחב אינו אלא המרחב במובן הבובריאני הטהור לפיו אין הקשר חי באדם או בזולתו, אף לא בדיאלוג שבין בני האדם, אלא הוא חי במרחב שבין "אני" ו"אתה" ומרחב זה קדוש הוא.

שלייפר מדברת על האחריות של בני הזוג לשמור על קדושת המרחב שביניהם, לשמור פן יזדהם.

"כשהמרחב בינינו מזוהם" היא אומרת, "אנו מגיבים למרחב ולא לבן הזוג, והמרחב הופך ליותר ויותר מזוהם."

את זיהום המרחב מדגימה שלייפר בעודה מתארת אותה ואת בן זוגה במטאפורות- היא עצמה מתפקדת כ"ברד" ואילו בן זוגה מתפקד כ"צב".

"אני, הברד, ממטירה חזק, עוד מילים, מסבירה בשצף קצף, ודווקא כשלוחץ וקשה, אז אני רוצה במיוחד לדבר ומיד. ואילו בן זוגי הוא צב. הצב שמסתגר ושותק, וככל שאני ממטירה יותר ברד, כך הולך הצב ומסתגר בתוך עצמו, כי איזה צב יוציא את ראשו מהשריון כשיש ברד כל כך חזק בחוץ?"

לעומת זאת, כאשר המרחב מאוזן ואינו מזוהם, הדבר מאפשר לשני הצדדים להתפתח ולהתרחב. שלייפר מדגישה שהילדים של בני הזוג, גדלים בתוך המרחב הבינאישי שלהם וחווים אותו בעוצמה. ככל שהילדים ייחשפו למרחב "קדוש" יותר, כך יקל עליהם להתפתח ולגדול.

הגשר הצר:

לפי גישת האימאגו, זוג אינו אלא אותם שניים העלולים להקשות זה על זה עד סיוט. ההנחה הנה כי האדם בוחר באופן לא מודע את בן הזוג הכי לא מתאים, ועדיין בחר בו מפני שביכולתו של בן הזוג ליצור תיקון ליחסים קודמים עם דמויות הוריות, ריפוי וצמיחה.

זוגות שונים מדברים באופן שונה, השמש שוקעת וזורחת בזמן אחר לכל אחד מבני הזוג. זוג הנו מצב דו לשוני בו שני אנשים מגיעים לקשר ביניהם עם שתי שפות שונות. כאן הגשר חשוב על מנת ליצור זוגיות. הגשר מאתגר את בני הזוג לחצות אותו ולהגיע לעולמו של הזולת, ל"שכונה שלו". כאשר יצליחו לחצות את הגשר וליצור מרחב קדוש, יהיו בני הזוג מהות אל מהות.

שלייפר נשענת על התחום החדש של נוירו- ביולוגיה של מערכות יחסים ומתעכבת על אינטגרציה בין חלקי המח. היא מציינת כי האונות הקדמיות נמצאות בדיוק במקום שבו מניחים תפילין ואומרים "שמע ישראל", שם מתקיימים תהליכים מוחיים של חסד, חמלה ורחמים. שם אנו מסוגלים לווסת את הרגשות שלנו ולהחזיק בזוויות הסתכלות שונות בעת ובעונה אחת.

"אנו מסתכלים לעיניים של הצד השני, ולוקחים רגע אחד לנשום ולשמוח שאנו פה ביחד ברגע הזה בחיים. לזוג זה דבר ענק". לדידה של שלייפר, התחלת הביקור ומעבר על הגשר הצר הם ההודיה על הרגע הזה, עכשיו, עם בן הזוג.

מכאן ניתן לפתח אומנות של ממש בהיות בן הזוג "אורח" ו"מארח". המארח מזמין את האורח לעבור את הגשר ולבקר בשכונות שונות. חלקן יפהפיות, אחרות מוזנחות, חלקן ידועות, אחרות חדשות לאורח, לעתים אף למארח. כשהמתארח מוזמן לעבור את הגשר, עליו להגיע לגשר עם שקית שקופה שבתוכה רק "דרכון וויזה" לעולם השני, ללא דעות קדומות, ללא אגו, רק נשמה, מהות, סקרנות, עיניים חדשות בשביל הזולת.

לפי מרסל פרוסט הרפתקאות החיים אינן לגלות נופים חדשים אלא לראות את הנופים הישנים בעיניים חדשות. שלייפר מזמינה את שומעיה לאמץ עיניים שמחות וחדשות, עיני ילד.

השלב הבא במעבר על הגשר הצר הוא לשמוע לעומק את הזולת. ולא רק עם האוזניים אלא גם עם הלב, להתבונן דרך האונות הקדמיות שרואות מציאות אחרת, ולשמוע בתשומת לב טהורה.

בסינית יש אידיוגרם שמייצג הקשבה וכולל עין, אוזן לב ומלך. מפני שכשאתה מעניק הקשבה נקייה ותשומת לב טהורה לזולת, אתה מתייחס אליו כמו אל מלך.

המפגש:

כאשר בני הזוג מכבדים את המרחב ועוברים את הגשר, יהיו בשלים למפגש. כיבוד המרחב ומעבר על הגשר נעשים בשירות המפגש וכהכנה אליו.

כפי שגרס מרטין בובר שהחיים בכללותם גלומים במפגש ( All of life is in the meeting""), כאשר שני אנשים בקשר, כשנושמים יחד, אזי המערכת המרכזית העצבית נרגעת, המערכת הלימבית הרגשית מהדהדת במשותף עם הזולת, ואז נוצר הגשר המוחי. מסתכלים בעיניים, והמפגש הופך למפגש בין מהות למהות. כל הגישה ההישרדותית של האדם מתפוגגת ובני הזוג הופכים למהויות האחד מול השני.

שלייפר קוראת לזוגות לפתח בשלות רציונאלית ואינטליגנציה בתוך קשר (בשונה מ"אינטליגנציה על הקשר") מתוך המעבר על הגשר וכיבוד המרחב של הזולת. זוהי בגרות שהעולם שלנו מאד זקוק לה בקשר שבין אנשים.

מחקרים עדכניים מראים כי המוח מאד פלסטי והוא מתפתח ומווסת את עצמו, רק על ידי חשיפה לזולת, לעיניים של הזולת, למגע שלו, למילה הטובה של הזולת, ותהליך זה מתרחש לא רק בילדות אלא במהלך כל החיים.

בן זוג, הנו 'פסל' של מוח בת זוגו ולהיפך. כל ביקור מעבר לגשר מאפשר לנתיבים עצביים חדשים להתפתח, בעיקר אלה בהם לומד האדם על מציאות חדשה וקשה עליה לא ידע קודם לכן.

בזמן כעס חל "מחטף רגשי" בו החלק הקדום במוח משתלט על המוח הרציונאלי, היצירתי, ההכרני. ולעומת זאת, בכל 'ביקור טוב' אצל הזולת, המוח נשאר באינטגרציה חיובית.

גישת התיקון, אם כן, מבוססת על ארבעה מקורות:

הפילוסופיה של מרטין בובר- המפגש שבין "אני" ו"אתה"
אימאגו- תורת היחסים של הנדריקס
חקר מוקיר appreciative inquiry- מתודולוגיה ארגונית של למידה מהצלחות
המדע הנוירוביולוגי Rational neurobiology

עבודה עם זוגות בשיטת התיקון

כעת, לאחר שהכרנו בקצרה את שלושת ההקשרים: המרחב הבינאישי, הגשר והמפגש, נפנה לשמוע מעט על האופן בו שלייפר מטפלת בזוגות:

אפלטון טען שכדי להכיר את עצמה, נשמה צריכה לפגוש נשמה אחרת. מרטין בובר הציע ש"אני" נהיה "אני" דרך הזולת. שלייפר מטפלת בזוגות במעין "מרתון" של יומיים מלאים. זהו טיפול המהווה מסע לחיפוש אחר הקשר. "המסע הכי ארוך הוא המסע מראשך לליבך". העבודה הזוגית אינה עבודה דיאלוגית גרידא, אלא עבודה אינטגרטיבית מלב אל לב, עבודה רגשית, מחשבתית ונפשית.

שלבי העבודה בגישת התיקון:

1. ההזמנה והחלום THE WELLCOME, THE WILDEST DREAM, THE CHILDREN ARE WATCHING

שלייפר מכריזה על בני הזוג כעל הזוג הנחמד ביותר בעולם, מפני שהם נוכחים מולה ועל כן היא מברכת אותם. לאחר מכן אינה מוסיפה דבר לבד משאלה מרכזית וגורלית: מה החלום הכי פרוע שלכם לקשר שלכם? מה אתם רוצים הכי הרבה? כל אחד מבני הזוג מספר על שלושה חלומות גדולים, כאשר שלייפר מקשיבה עם הנשמה לשלושת החלומות, רושמת אותם, ומקריאה לזוג את החלומות, באופן שמתקבל כמעט 'שיר'. שלייפר משקפת לזוג את החלומות שלהם כפי שלא שמעו זאת בתחילה ואולי מעולם, והחוויה עוצמתית עד מאד.

לנשמה חלומות רבים מפני שהיא רואה את הגאולה ואת העתיד. מתוך ששת החלומות, פורצת 'גאולה'. בד"כ הזוג בוכה יחד על האפשרות הנגלית מולו. הם נמצאים עכשיו בתחום אחר.

כעת נשאל הזוג על הילדים, שהרי הילדים מתבוננים כל הזמן על הוריהם כזוג ו"מצלמים". הזוג צריך לדעת שהוא יוצא למסע חשוב בו הילדים מתבוננים.

כל בן זוג מקבל פנקס וכותב ארבעה דברים שלמד מהחלומות שציין קודם לכן ומכך ש"הילדים מסתכלים". כעת הם מתבקשים לדבר האחד עם השני על הדבר הכי טעון ומביך, הדבר הקשה להם בזוגיות. שלייפר מקצה לכל אחד מהם 13 דקות. 13 בגימטריה זה "אהבה" וזה "אחד". לאחר 13 דקות עוצרים. שלייפר אומרת בעוצמה "STOP! " וזהו סימן לעצירה של חלק זה.

שלייפר מזמינה את בני הזוג להתבונן דרך עיניה, כאילו חוצנים מתבוננים בהם, ולא מכירים את הזוג, ועל הזוג לתאר את האנרגיה שראו ואת המרחב. לצאת מן התוכן אל התהליך. או אז רואה הזוג את התהליך ההישרדותי שבו הוא חי משך שנים, התהליך בו כל אחד מהם מתפקד כשורד, במקום לתפקד כחי בתוך קשר.

שלייפר מקריאה זאת לזוג שרואה ושומע את הריקוד הלא מודע שלו. ואז אומרת: "החוצנים חטפו אתכם, אני מכירה אתכם, אתם מהחלומות ומהגאולה ומהילדים. האם הייתם רוצים שהבית יהיה שוב שלכם ולא של החוצנים שיש להם צימר אצלכם?" כלומר, המטרה היא שבני הזוג יתחברו למהות שלהם, לנשמות שלהם, לחיבור בתוך הקשר שלהם. כששלייפר אינה מקבלת כאן "כן" רבתי, אין היא מתקדמת.

2. THE BRIDGE - הגשר

על הגשר יכול לצעוד רק אדם אחד כדי שיתרחש המפגש. שלייפר מזמינה כל אחד מבני הזוג, להזמין את בן זוגו לביקור הראשון ב"שכונה נבחרת", שכונה יקרה וטובה. אחר כך מבקשת שיזמינו לשכונת הילדות, ביקור בשכונות קשות, ביקור לזמן של קירבה. בתום יומיים חש הזוג היטב את מהותו של היות במפגש. שלייפר מציינת כי תשעים אחוזים מן האנרגיה תקועה ב"סרט מן העבר" ואנשים מתפקדים בקשר בהווה עם עשרה אחוז בלבד. בנוגע לתיקון טעויות העבר היא מודה כי לא ניתן לתקן דבר, אלא רק לראות בטעות את ההזדמנות ואת האפשרות שמזמנים לנו החיים לצמיחה.

עם סיום מרתון של יומיים עם בני הזוג, שלייפר שולחת להם את סיכום השיחות ביניהם והדברים שעלו, על מנת שיוכלו לחזור ולקרוא בהם שוב.

שלייפר מבקשת כעת לבמה מתנדבים, שמוכנים לשתף בתחושותיהם בעקבות הרצאתה.

לבמה מגיעים מספר אנשים נרגשים ומספרים על תחושותיהם.

ההרצאה תמה, ועל פניהם של השומעים נהרה וחיוך.

שלייפר מהלכת קסם על שומעיה. היא מעוררת השראה ומרוממת את הרוח, משכנעת ובו בזמן מעוררת ונוגעת.

כיועצות שעוסקות בפיתוח מנהלים וארגונים אנו תוהות האם וכיצד ניתן להתאים את הפרקטיקה הטיפולית של שלייפר לייעוץ ואימון בנושא מערכות יחסים ו/או שיפור ביצועים למנהלים וארגונים? האם גישת התיקון מתאימה לעבודה עם סוגי אנשים שונים? האם תכליתו של ייעוץ בינאישי, ואף זוגי, הינה תמיד לחבר ולהדביק בין בני אדם? הייתכן שאחד מבני הזוג או לחילופין שותף תפקיד בארגון 'יעבור את הגשר' אך יגלה שמעברו השני אדמה חרבה?

"זוגיות ניהולית" הנה אחד הנושאים המרתקים והחמקמקים בעבודת היועץ. חלוקת תפקידים, דפוסים לא מודעים, מנגנונים משמרים, , הצבים המתחפרים והברד הניתך ממעל, מרחבים נקיים בצד מרחבים מזוהמים, בני תקנה ושאינם ניתנים לתיקון עוד, רווחים משניים ומחיר השינוי. והגשר... הגשר המזמין להתארח בעולמו של האחר, בשפתו, במהותו, בפחדים המרכיבים אותו, בשמחות הקטנות שלו, בפרשנות הייחודית רק לו.

לשלייפר אופטימיות מרגשת ושופעת, נראה שהיא מצליחה להוביל לשינוי לא רק בזכות גישת התיקון אותה פיתחה, אלא כדברי ארוין יאלום, בהקדמה לספרו "פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית", בזכות "קומץ תבלינים עלומים" אותם היא מפזרת, תבליני חמלה, נוכחות, מוכנות למאמץ כדי לעזור ותבונה, המאפשרים טיפול מוצלח.

על מחברים המאמר:

חגית שיר

חגית שיר- יועצת ארגונית בכירה, מומחית באבחון ארגוני מערכתי, פיתוח ארגוני וליווי הנהלות בגישה ייעוצית אקלקטית המשלבת תפיסה עסקית עם כלים ומודלים מעולמות הייעוץ והפסיכותרפיה.
ליצירת קשר: shir2002@netvision.net.il טל. 0522-777456

דולי חותם

דולי חותם- פסיכולוגית ארגונית ומאמנת מנהלים וקריירה, מנהלת משותפת של התוכנית לאימון אישי בגישת מדעי ההתנהגות באוניברסיטת תל אביב, יועצת לארגונים מגוונים בתעשייה.
ליצירת קשר: dolly@chotam-consult.co.il www.chotam-consult.co.il טל. 050-8266234