ד"ר ענר גוברין
"ספת התרבות: פסיכואנליזה במרחבי הספרות, השפה והחברה" הוא הספר הראשון בסדרה נרקיסוס – סדרה לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות בהוצאת רסלינג, המוקדשת להגות פסיכואנליטית שנכתבת בשפה העברית. הסדרה עוסקת בחיבורים הרבים והמורכבים שבין הפסיכואנליזה לתחומי ידע אחרים, ביניהם ספרות, אמנות, פילוסופיה, חברה והיסטוריה. מטרתה להביא בפני הקוראים את הכתיבה העשירה והמגוונת של מטפלים וחוקרים ממגוון תחומים ואסכולות בישראל, העוסקים בפסיכואנליזה בהקשריה התרבותיים. באמצעות במה זו אנו מקווים לעודד ולהמריץ שיח מחקרי המתרכז בחשיבה הפסיכואנליטית הבין-תחומית באמצעות דיאלוג פורה בין הפסיכואנליזה לדיסציפלינות אחרות. במסגרת המאמר הנוכחי, אבקש להתבונן בשורשיו של שיח זה ולהביא טעימה מספרנו החדש. בקרוב יצאו לאור בסידרה הספרים "חיפושית הנפש" אסופת מאמרים בעריכתה של ד"ר דורית למברגר, "מטפורות בפסיכואנליזה – עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן" מאת ד"ר תאיר כספי, "מפרויד עד איין ראנד - פרקים בתולדות רגש האשמה בעידן הקפיטליסטי" מאת ד"ר עודד גולדברג ו"וידויי מסך – אסופת מאמרים" מאת פרופ' דנה אמיר.
הפסיכואנליזה לא נולדה כתחום, אלא כבין-תחום. דבר אשר מדגיש כי לא תיתכן תובנה פסיכואנליטית "טהורה" שאינה כוללת השקפות עולם חיצוניות לה, מטען תרבותי והקשר חברתי ופוליטי. באותה המידה, דומה שאין בנמצא יצירת תרבות שאינה מציגה ביטוי כלשהו של שיח עם תובנות פסיכואנליטיות. את בין התחומיות של הפסיכואנליזה ניתן להסביר בכך שהיא אינה כבור המתמלא מחולייתו. כלומר, מקורותיה שלה אינם יכולים למלא ולהזין אותה בעצמם. כל רעיון ורעיון בפסיכואנליזה אינו סגור סביב עצמו, והיא עצמה תלויה בחיים המתנהלים סביבה: חיי הרוח של האדם, התרבות, הפילוסופיה והפרקטיקות החברתיות. בכל אלו שולטים, לפחות באופן חלקי, תהליכים לא-מודעים ומנגנונים נפשיים שהפסיכואנליזה היטיבה לתאר. לכן, כלל אין דרך לעמוד על משמעותן העמוקה של תיאוריות פסיכואנליטיות מבלי להתעמק בשטחי החיים שמהן הן התפתחו, בעוד שבכיוון ההפוך, הבנת שטחי החיים האלה דלה יותר ללא המבט הפסיכואנליטי. אם כן, נדמה שה"פנים" וה"חוץ" של הפסיכואנליזה מעמידים בסימן שאלה את עצם ההבחנה בין פנים לחוץ, הן כקטגוריות מהותניות והן בחיי הסובייקט (הפסיכואנליטי).
כדי לפתח את התיאוריה שלו, זיגמונד פרויד השתמש במאגר עצום של ידע ממקורות שהם חיצוניים לפסיכואנליזה: אנתרופולוגיה, אמנות וספרות, פסיכולוגיה ניסויית, מחקרי מוח, פוליטיקה ויחסים בין-לאומיים, רפואה ומדעי הטבע. הפילוסופיה, שבה האמין ושימשה נר לרגליו בכל קביעותיו, אף היא לא נבעה מהפסיכואנליזה. הפוזיטיביזם ותיאוריית ההתאמה של האמת היו הפילוסופיה המקובלת של זמנו, ובהן האמין כל מי שזיהה עצמו עם המחנה הנאור, המשכיל והרציונלי. נדמה שפרויד דחה תפיסות אמת אחרות, אך במורכבות כתביו ובמורכבות תיאוריו את הנפש האנושית, השתלבו תפיסות אמת מגוונות אשר שבו והבהירו את האופן שבו הנפש האנושית אינה ניתנת לרישום בשפה הומוגנית אחת, שכן אופייה ההטרוגני דורש ריבוי שפות בהמשגתה ובתיאורה. גם התובנות הקליניות מעולם לא היו רק "קליניות", מלשון הקיום הקליני כמיקרוקוסמוס מעבדתי. הן תמיד היו תלויות בהקשר התרבותי והחברתי, כאשר ההנחות הקדם-חברתיות עולות ומתגלות מהשיח הלא-מודע של המטופל. ניסיונו של פרויד להבין את המציאות הנפשית באמצעות כלים פסיכואנליטיים, להבין את המצוקה הנפשית, את הנוירוזה, הפסיכוזה, ההיסטריה והאובססיה – כל אלו תמיד הצריכו הבנה מעמיקה של העולם החיצון על תרבותו, השקפות העולם והפרקטיקות החברתיות שנהוגות בו.
הקשרים בין הפסיכואנליזה ל"עולם" מתקיימים כל הזמן בשתי רמות, אשר מנהלות בינן לבין עצמן קשרי גומלין: ראשית, העולם, על תוצריו החברתיים, הספרותיים והאמנותיים, מגלם ברמות עומק נסתרות רעיונות פסיכואנליטיים כך שהוא מהווה הוכחה להם ואף מרחיב ומפתח אותם. שנית, רמות העומק הנסתרות אשר נחשפות, משנות את משמעות תוצרי העולם. כך הפסיכואנליזה הופכת לפרדיגמת-על, אשר מסוגלת לחשוף את הדינמיקה הנסתרת של תוצרי החברה, האמנות והתרבות. בעשותה כך, הפסיכואנליזה יכולה לתרום לדיסציפלינות החיצוניות לה, אך במקביל גם להיתרם מהן. השפעה הדדית זו, תרמה לכך שבעשורים האחרונים חלו שינויים משמעותיים ביחסים שבין התוצרים התרבותיים והחברתיים לבין הפסיכואנליזה.
העמדה המסורתית הפסיכואנליטית, בה הרבה פרויד להשתמש, הייתה ניתוח התוצרים מעמדה מפרשת ובעלת סמכות. לדוגמה, הדמויות ועולמו הפנימי של המחבר הפכו למטופלים הנשכבים על הספה, כשתפקיד הפסיכואנליטיקאי הוא לפרש את הדינמיקה הנסתרת (לקורא) כאילו הוא, הפרשן, מחזיק במפתח לאמת. עמדה זו חילחלה גם לכתיבה הפסיכואנליטית הרווחת אצל שותפיו של פרויד וממשיכיו עד המחצית השנייה של המאה ה-20. בעקבות שינויים בתפיסת האמת ובעקבות הפוסטמודרניזם, במחצית השנייה של המאה העשרים פינתה גישה זו את מקומה לגישה בין-תחומית, לפיה הדיסציפלינות השונות חולקות מתודולוגיה ומצע חווייתי משותף בעוד מתקיים ביניהן מפגש ודיאלוג פתוח וחי. שינוי זה בחשיבה מהדהד כמובן את השינוי בגישה הטיפולית שהחליפה את תפיסת הטיפול של אובייקט יודע-כול וסמכותי המטפל בסובייקט, למפגש בין שני סובייקטים, שלכל אחד מהם צרכים ורגשות בלתי מודעים אשר באים לידי ביטוי במפגש הטיפולי.
"ספת התרבות: פסיכואנליזה במרחבי הספרות, הפילוסופיה והחברה", עוסק בקשרים הצפופים וההדוקים בין הפסיכואנליזה לבין העלם התרבותי סביבה. עשרת המאמרים המכונסים באסופה זו, מדגימים את קשרי הגומלין העשירים בין האנליטי ובין החוץ-אנליטי. בתוך כך, אסופת המאמרים מציגה קשת רחבה של נושאים ומגוון של שיטות מחקר ודרכי התבוננות בין הפסיכואנליזה לבין גופי ידע ותרבות אחרים. חוקרים צעירים לצד חוקרים בעלי מוניטין, רובם בוגרים וסטודנטים מהתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן, פורשים בפנינו פרספקטיבה רב-זוויתית רחבה של האנליטי בתוך התרבותי-חברתי ושל התרבותי-חברתי בתוך האנליטי. במסגרת הספר, הכותבים מתייחסים למגוון רחב של נושאים בשלושה תחומים עיקריים: ספרות (מירב רוט, דנה אמיר, שלומית ידלין-גדות), חברה (אורי הדר, אפרת אבן-צור, גילי לויתן ועודד גולדברג) ופילוסופיה (אביאל אורן, אליס מיה-קינן, מירה הורביץ). הבאתם בכפיפה אחת מגלה מארג מורכב של קשרים ונקודות השקה, החל בניתוח יצירות ספרותיות, עבור בעיסוק בחברה הישראלית, בצרכנות ובקפיטליזם וכלה בניסוח פרשנות חדשה לתיאוריות פסיכואנליטיות מרכזיות דרך גישות פילוסופיות שונות.
לחברי קהילת בטיפולנט אנו מפרסמים את הפרק 'אנטומיה של הסובייקט הפסיכואנליטי' מאת ד"ר שלומית ידלין-גדות. ד"ר ידלין-גדות אשר כתבה את עבודת הדוקטורט שלה בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן, היא פסיכולוגית קלינית וחברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. מלמדת את מחשבת פרויד ולאקאן כמו גם תיאוריה ביקורתית והגות פוסט-מודרנית בתוכנית הרב-תחומית של אוניברסיטת תל-אביב, במסלול הליבה ובמסלול הדוקטורט בתוכנית לפסיכותרפיה בבית הספר לרפואה על שם סאקלר באוניברסיטת תל אביב. בשנת 2016 התפרסם ספרה Truth Matters: Theory and practice, בהוצאת בריל ומאמרים שלה התפרסמו בכתבי עת מרכזיים בפסיכואנליזה ובפילוסופיה. נושאו המרכזי של הפרק מאת ד"ר ידלין-גדות הוא הגוף כדימוי, כחוויה, כמדיום של ביטוי וכצומת בין עולם פנימי וחיצוני. הגוף הוא אובייקט מחקר בתחומי הפילוסופיה, לימודי התרבות והפסיכואנליזה, והפרק הנוכחי דן בגוף תוך ניסיון לייצר מסגרת מושגית-תיאורטית המקשרת בין תחומי דעת שונים אלה, מנסחת את הממשקים ביניהם ומאירה את התרומה הייחודית של מבט משולב זה בפיתוח תובנות פסיכואנליטיות.
נושא מקומו של הגוף בכלכלת הנפש העסיק את הפסיכואנליזה מראשית ימיה. פרויד הניח נפש הנטועה בגוף ומתפתחת מתוך תהליכיו האורגניים והאפיגנטיים. החשיבה הפוסט-פרוידיאנית, במקביל להתרחקותה ממודל הדחף, התרחקה גם מעיסוק בשאלה הפסיכופיזית ועבר להתייחס אל הסובייקטיביות האנושית במונחים של היחסים בין האגו לבין האובייקטים שלו, פנימיים וחיצוניים כאחד. בעשור האחרון שבה הפסיכואנליזה לעסוק בגוף, אך עשתה זאת בעיקר בהקשר הפתולוגי של המופעים הסומטיים של בעיות נפשיות. מופעים אלה כללו בעיקר מחלות פסיכוסומטיות ופציעה עצמית, בעוד קו חשיבה נוסף בחן במונחי גוף-נפש את תוקפו של המודל ההטרוסקסואלי שהותיר פרויד כמורשת לממשיכיו.
החקירה הפסיכואנליטית של הגוף שמרה על עיגונה הקליני והסתמכה על תיאורי מקרים. כתוצאה מכך, נעדרים ממנה תכופות ממדי התובנה הפילוסופית וניסוח השפעות תרבותיות ופוליטיות. כך נוצר נתק בין החקירה הפסיכואנליטית את הגוף ובין חקירתו התרבותית והפילוסופית. פרק זה, תוך הנחת הרצף בין גוף, נפש ותרבות, והישענות על מושגים והיגיון ההתפתחות הלאקאניאני, מציע חקירה של הגוף כמרחב טריאדי בתוכו מתקיימת דינמיקה עשירה בין הגוף האורגני, תהליכים נפשיים ומנגנוני עיצוב ושליטה חברתיים ותרבותיים. לאקאן מניח שהמציאות והנפש האנושיים נפרשים על פני שלושה סדרים: סימבולי, דמיוני וממשי. בתואם עם חלוקה זו, הפרק של ד"ר ידלין-גדות מתאר את גופו של הסובייקט בשלושה מופעים חווייתיים המקבילים לסדרים של לאקאן: גופו הסימבולי של הסובייקט הוא אותו גוף אשר עוצב על ידי החברה והתרבות. היא מציעה חקירה של גוף זה במונחי ההביטוס, המטריאליות התהליכית ומנגנוני כוח חברתיים.
את הגוף הדמיוני, ד"ר ידלין-גדות מתארת כיישות פנטסמטית אשר מעניקה לסובייקט חוויית מובחנות ואינדיווידואליות המסייעת לו להגדיר את ה"פנים" וה"חוץ" ולפתח פונקציות של הכלה נפשית. לטענתה, הגוף הדימיוני מאפשר את הצורות המוקדמות של אינטגרציה חושית-רגשית ורושם את ההיסטוריה הפרטיקולרית של הפרט. גוף זה נחקר במסגרת הפרק במונחי האני-עור, הפוזיציה האוטיסטית-מגעית והעור המשני. לעומת זאת, הגוף הממשי נחקר כאותו ממד של האורגניזם החומק מכל ייצוג ואשר נחשף בחוויה זרה ואלביתית, בעת שמתערערות קואורדינטות סימבוליות ודמיוניות של הגוף. ערעור זה יכול להתרחש במצבים שונים כמו פציעה ומחלה, דהפרסונליזציה וחוויות חוץ גופניות.
בשפת המודל המשולש ד"ר ידלין-גדות מתארת תהליכים של טרנספורמציה של הפרט ושל החברה אשר מתרחשים במדיום הגופני באמצעות המעברים בין הסימבולי, הדמיוני והממשי. תהליכים אלה נחקרים על ידה במונחי טקסי מעבר, מצבים לימינליים ופרקטיקות הקרניבל והגרוטסקה. אלה מודגמות בניתוח ספרו של פרנזן, "חירות", המציג דיוקן ספרותי של העידן הפוסט מודרני. חקירתה מציעה ניסוח מחודש של הגוף הפסיכואנליטי בכללותו כמשטח ומרחב בו מצטלבים, מתדיינים ונרשמים הפוליטי-חברתי, האישי-נפשי והחומרי-טבעי. במיוחד, נבחן הסימפטום הפסיכואנליטי על המובנים והממדים החדשים המתגלים בו; במקום לראותו רק כתוצר פתולוגי הנובע מקונפליקט נפשי, נבחן הסימפטום כהתגלמות של משא ומתן בין הסובייקטיביות של הפרט לבין הסדר הסימבולי, וכסוכן של שינוי חברתי ותרבותי. כך, הפרק מאת ד"ר ידלין-גדות מצטרף למסורת מחקר ביקורתי, המאירה את הסימפטום הפסיכואנליטי באור חדש. כאן, הסימפטום חורג ממופע פתולוגי שיש לרפאו, ונתפס כאוביקט המנסח בצורה ייחודית מסרים חברתיים ומועקות של עידן תרבותי שהסובייקט מכונן את עצמו מולם. במופע זה, מאלץ הסמפטום את המטפל לנסח את העמדות הפוליטיות החבויות בגישתו הפסיכואנליטית ולשלבן במודע עם הבנותיו הפסיכואנליטיות המסורתיות.
עורך הספר "ספת תרבות: פסיכואנליזה במרחבי הספרות, הפילוסופיה והחברה" ומרצה בכיר בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן. ראש מסלול הדוקטורט לפסיכואנליזה ופרשנות. פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי, חבר מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.
