תפריט נגישות

הגוף האִמוני – אִמון בגישה התייחסותית

אביה עוזני

מאמר זה נכתב בעקבות הקורס "גשר לקשר" במרכז לאימון בקבוצה בהנחיית כרמלה קיט, מיקי גרבר וד"ר אסף רולף בן-שחר.

הקדמה

אני אוהבת ציפורים. לא אכפת לי מהי ארץ מוצאן, לא אכפת לי אם הן שייכות למשפחות המנקרים, הטורפים או המצייצים.
הן כולן נראות לי ממשפחה טובה... אינני חובבת, אני פשוט אוהבת- ציפורים.

מול החלון במטבח שלי יושבת יונה על ענף. היא עסוקה ואינה רואה שאני מתבוננת בה. אני רואה אותה ואת מהותה המתנענעת על הענף. היא לא יפת נוצה או זנב, יונה פשוטה, חומה-סגלגלה. שְׁמַנְמַנּוּת עדינה מעגלת פינות לכלל צורה זורמת חלקה. הראש שקוע קלות בחיק הגוף ומתוכו שתי עיניים חרוזיות ומקור חד וברור. אברת הזנב מתמשכת בתנועה חלקה והרמונית מן הגוף החוצה לכלל משוט המסתיים בבהירות. אני רואה גם את הענף. לא ממש מתבוננת בו, אבל "רואה בידיעה" שהוא קיים ואחוז מתחת לטופרים העדינים. אני יודעת שענף הזה שייך לעץ, שחי שנים רבות משלי, בסמוך לחלון ביתי העכשוי. כרגע, העץ הוא איבר קבוע במשוואה, הציפור ואני משתנים, הפונקציה המבוקשת - גדילה.

בשקט הזה של ההתבוננות נוצר מרחב: אישה-צפור-עץ, שבו שום דבר אחר לא קיים. כמה זמן אוכל להכיל את המקום הזה. רעשים אחרים קוראים לי, רעשים אחרים קוראים לה, ליונה. אני מתאפקת, היא? שומעת דבר מה, אולי העץ לחש לה, אולי אני, אולי הרוח והנה בבת אחת עובֶר רטט פנימי בגוף הציפורי, משק כנפיים מסתנן אלי והיונה מתרוממת ועפה והענף נותר מתנדנד קלות לבדו. היכן טמון בגוף הזערורי, הכוח להתרומם כהרף עין? מה עובר שם מקצה הקודקוד ועד קצה זנב? מה קורא לה ומעורר אותה מערסולה, מחלומו של העץ, מחלומו של גופה?

דמות היונה חוברת במאמר זה אל הרעיונות החדשניים בתמה של האִמון ההתייחסותי ומעלה אפשרות לדון בקשר האִמוני במסגרת מטפורית מעניינת. מטרת מאמר זה היא להציג את המרחב הבין-אישי שנוצר בין המאמן למתאמן כ"גוף" חי בעל אנרגיה משלו הפועל באופן הדדי על השותפים לקשר. במסגרת המאמר אדון במושגים ידועים במטרה לרתום אותם להתבוננות בשיח האִמוני, כמו גם במושגים חדשים בעלי כוח להוות אבני דרך בתפיסה חדשנית זו של האִמון.

ראשית אציג בתמצות חלק מן הרעיונות ההתיחסותיים על מנת להגיש לקורא את בסיס הרעיונות התאורטיים שעליהם מושתתת התפיסה ההתיחסותית. לאחר מכן אדון בכוחות המניעים את האִמון ההתייחסותי: אנרגיית הרטט, נפש רחבה, גבולות, הדהוד, מופעי רגשות והעברה. לבסוף אדון במקומו ובתפקידו החדש של המאמן במסגרת תפיסה זו.

מבוא - על הגישה ההתייחסותית ועל מרחב כ"גוף"

הגישה ההתייחסותית התחילה בתחילת שנות השמונים כזרם בפסיכואנליזה, שהדגיש את מוכנות המטפל להביא את עצמו אל תוך הקשר הטיפולי לא רק כאיש מקצוע אלא גם כאדם. גישה זו מזמינה את המטפל לשזור מהויות פנימיות משלו לתוך קשר סימטרי יותר, להשתנות ולהתפתח דרכו. הטיפול ההתייחסותי נתפס כאמנות, כהזדמנות לספונטאניות, יצירתיות ואלתור וכתהליך המערב את שני המשתתפים בו כמו גם את הגוף השלישי, האינטר-סובייקטיבי, הנרקם ביניהם.

האִמון, כגישה מסייעת חדשה בנוף הטיפולי מתגבשת בשנים האחרונות בהתאמה לשינויים חברתיים, תרבותיים וארגוניים ובהסתמך על מגמות של שינוי בתפיסות טיפוליות והדרכתיות. בהסתמך על הנחות היסוד של האימון הקלאסי, נשמעים קולות יחודיים המביאים לידי ביטוי תפיסות חדשניות בהקשר לאפיו של הקשר האִמוני.

אחד מן הקולות האלה הוא האימון התייחסותי שטוען כי המרחב הבין-אישי הינו האלמנט השלישי בטריאדה: מתאמן, מאמן, קשר. אל המרחב הזה השותפים לקשר מביאים את הפרשנות הסובייקטיבית שלהם למציאות ולמערכות היחסים ביניהם. שינויים דינמיים מהדהדים מן המרחב התוך אישי אל מרחב הבין-אישי שנוצר במפגש הם בעלי השפעה על השותפים לו, מאמן ומתאמן כאחד, והם מהדהדים חזרה אל תוך הקשר האִמוני.

התייחסות אל מרחב אינטר-סובייקטיבי כ"גוף" תלת ממדי מאפיינת את המרחב באופן הבא:

"גוף" הוא תמיד יחידה אחת מיוחדת שאינה חוזרת על עצמה וכך גם מרחב הקשר שנוצר באִמון.
"גוף" מתפקד ביחידה הוליסטית המקיימת התנהלות פנים-גופית מורכבת מאוד הכוללת מניעים, צרכים ורצונות, תחושות ורגשות ותגובות פעילות. גם המרחב הבין-אישי הינו מערכת של זיקות מסוכרנות זו לזו, גדֵלות ומסתעפות.
המרחב הבין-אישי בהיותו גוף אורגני תלת ממדי שומר על "חיותו", הדינמיות שלו והחוללות שמתרחשת בתוכו לאורך המפגשים האִמוניים.
המילה "גוף", בהקשר למרחב הבין-אישי מגדירה חלק מן העַצְמִי שלנו, קרובה אלינו מאוד, מאפשרת לנו להתייחס לגבולות ולקו המתאר שלו ולהשתמש במטפורות של חלקי הגוף כמילים בעלות משמעות תקשורתית לגבי מה שקורה לנו.
המושג "גוף" נושא רבדים רבים של משמעויות פנימיות. הרבדים באים לידי ביטוי ברמזים
והדהודים שונים המקבלים פרשנות סוביקטיבית המכוונת את ההתנהגות החיצונית. גם במרחב האִמון, פרשנות היחסים היא סובייקטיבית ובעלת כוח לבטא ולכוון את ההתנהגות.

אם אנו מקבלים את הנחה זו בדבר "גוף" הנוצר מתוך המפגש האִמוני, נוכל לבדוק תהליכים שונים המתרחשים במפגש דרך עיני הגוף האִמוני.

תהליכים מרכזיים בעבודה של הגוף האִמוני

רטט

התהליך הראשוני מכונה "הרטט". הרטט הינו אנרגיה המקימה את הגוף האִמוני, מניעה את המפגש, ויוצרת לו נוכחות. האנרגיה או הרטט מגיחים מתוכנו וזורמים אל הגבולות הנוצרים. אני מאמינה שתחילתה של אנרגיה זו היא תמיד מערבולת פורצת כלפי חוץ, ההולכת ומתארגנת מול הגבולות וקווי המתאר עד שהיא ממלאה את כל החלל כולו. מילוי חלל הגוף האִמוני המשותף, יוצר רטט לפעולה באיבריו: הלב מתחיל לפעום, קצות העצבים מקבלות תחושה, הידיים נשלחות בגִשוש והרגליים מחפשות אחיזה. הגוף האִמוני מבקש "להחזיק ידיים" לשותפיו לקשר ולרטוט אל תוכם. הוא מזרים חזרה תחושות ורגשות המהדהדות אל מי שהם או אולי אל מי שהם נועדו להיות? אל חלומם. זוהי הולדת הפוטנציאל הגלום בכוח הבין-אישי המתעורר.

כמאמנים עלינו להענות לאנרגיה זו תוך שאנו מסמנים את הגבולות הראשוניים של הגוף האִמוני ומאפשרים לאנרגיה לזרום לתוכו. סימון הגבולות של הקשר דרך טקס, התלהבות וברכה נותן לגיטימציה לאנרגיה הנבראת בתווך לגדול ולהתעצם. המאמן יכול להתמסר לרטט הזה באופן מודע ומבוקר. גם כאשר הגוף האִמוני מבוסס ונוכח צריך להטעין אותו באנרגיה מחודשת. להבעיר את האש, להזרים את המים, להנשיב את האויר ולהפוך באדמה. כל אלה על מנת ליצור בריאה מתחדשת רוטטת.

נפש רחבה

הציפור הקטנה שלי, עומדת על ענף. אבל כשהיא רוצה לנוע, זֶרֶם "חשמל" רוטט בגופה, ממלא אותה חיים והנה היא עומדת לעוף. אני מלווה אותה, מרגישה את רטט החשמל זורם בתוכה והדים מן הסופה הזו מתנפצים אל החלון שלי, מבקשים להיות חלק ממני. לרגע אחד היא ואני חולקות אותה נפש רחבה המתעוררת בתנועה אל העולם. גופי מבקש לצאת דרך החלון. אין זה אפשרי, אני יודעת שאני אפול מן החלון, אני יודעת שהציפור תברח אולם לבי יוצא אליה ופוגש אותה שם, וכאשר היא עפה לדרכה ואני סבה לדרכי משהו מן הסערה הזאת משוטט בתוך גופי, ממשיך להטעין אותו בצמרמורת עדינה.

הגוף האִמוני שנוצר במפגש שהינו לכאורה בלתי אפשרי בין אישה לציפור, מתחיל "לעבוד" כבר מן המפגש הראשון. אל תוך הגוף הזה מוזרמות תשוקות, חלומות, רגשות ומחשבות. השותפים למפגש יכולים להעביר דמות, מַרְאָה, של עצמם אל הגוף האִמוני מבלי לפגוע בשלמותם. זהו השלב בו נוצר בתוך הגוף האִמוני משהו חדש שמתחיל להתנהג - משפיע ומושפע. הכניסה לקשר דרך הגוף האִמוני היא כניסה למקום בטוח שניתן ליטול בו חלק. המושג שעלה בהקשר זה הינו : "אֲנִינַחְנוּ "- גוף חדש רחב יותר, שיוצר ומגדיר אותנו מחדש עם האחר. המילה "אנינחנו" מעלה טענה של אפשרות לחיות בקשר יחד ולחוד מבלי לבטל זה את זה.

גבולות

לגוף חי יש גבולות גמישים. מצד אחד הם שומרים ומגנים על הגוף ומצד שני הם גמישים דיים על מנת להתרחב. מה שמאפשר לנו להרחיב את הגבולות שלנו היא האפשרות שלנו לנוע. הן באופן פיסי והן בעזרת הכוח המדמה החשיבתי. כאשר אני מקיימת קשר עם היונה שלי, החלון תוחם את הגבולות שבתוכם אני יכולה לראות אותה. בשביל ללוות אותה למקום אחר, עלי להפעיל את דמיוני, ליצור תנועה השוברת את גבולות החלון, מרחיבה את גבולות הקשר ביני לבינה ומאפשרת לאינטראקציה להתפתח בהתאם לרצון ולצורך. גם גבולות הגוף האִמוני עשויים להמצא ב"ריקוד" משתנה בהתאם לצרכים של השותפים לקשר ובהתאם לאילוצי מציאות משתנה. חלק מן האינטראקציה המווסתת את הגוף האִמוני ומונעת זעזוע, פציעה, או התפרקות של הגבולות כוללת שׂיח בין מאמן למתאמן בנושא הגבולות למען שתי מטרות: עיגון הגבולות לצורך עבודה ממקום בטוח והרחבת הגבולות לצורך גדילה.

הדהוד

אני מסתכלת על היונה שלי. מה קורה שם בפנים שאומר לה - עכשיו לעוף, עכשיו לשיר, עכשיו. האם יש בגוף שלה מודעות לתהליכים שמניעים אותו? אינני יודעת אולם במבט עליה אני מבינה כי חלק מתוך מה שקורה בפנים היא מצליחה לשדר אלי דרך גופה. אני רואה אותה פוזלת אל תולעת שמנה וכל הגוף שלה מכוון בהטיה מתאימה ומשהו בגוף שלי נעצר - אומר לי: "חכי". אני רואה אותה מתכרבלת בתוך עצמה ומשהו חם משגר לי נוחם, אני שומעת אותה שרה, ומיתרי גרוני נמתחים.

ההקשבה אל עצמי בתוך הגוף האִמוני היא גם הקשבה אל האחר, כי האחר, המתאמן, מהדהד בתוך הגוף המשותף ומשם אל תוכי. "צבע" התדר המצלצל בהדהוד נושא עמו מסר לשומעים - השותפים לקשר ויוצר תנועה המזמנת להֵענות תקשורתית פנימית.

כאשר אני אומרת למתאמן שלי למשל שאני חשה מול דבריו חנק, אני מעבירה מסר ראשוני שמה שקיים בי רלוונטי לגוף האִמוני המשותף. זהו הדהוד שמגיע בהתחלה מן הגוף. המתאמן עשוי לחשוב לעצמו: " איך היא מבינה אותי, בדיוק מה שאני מרגיש" או: "מה פתאום היא מרגישה חנוקה, דברתי על שחרור ולמה היא מרגישה חנוקה? ומה בי חנוק או מחניק?" כל התהיות, ההסכמות ואי-ההסכמות מחוללות בתוך הגוף המשותף בחיפוש אחר תֵּאום ומהדהדות חזרה אל הגוף הפרטי. מעברים לא-מילוליים קדומים של שפת הגוף, מאפשרים למסרים סמויים לעלות אל פני השטח. זהו סוג של "התערטלות" המבססת קשר אינטימי. המאמן מהווה מודל עבור המתאמן ועבור הקשר המשותף. הקשבה לשפת הגוף המשותף האִמוני היא מקום בו ניתן ללמוד לפעול באופן כזה גם במרחב הפרטי. כאשר המאמן משתמש באופן כזה בעַצְמִי הגופני שלו ולא רק בעצמי השכלי המנומק, בעל המילים, הוא משתף את המתאמן באפשרות לארגן את עצמו ביחס לעולם דרך התחושות והרגשות של עצמו ודרך התחושות והרגשות של האחר.

לצד ההדהוד הראשוני התחושתי, קיימים הדהודים נוספים המתייחסים לרובד הרגשי ולרובד השכלתני. חשוב לציין בהקשר זה כי הכוונה כאן היא להעלות או להציג תחושה, רגש או מחשבה שעולים אצל המאמן, ואינם בגדר הדהוד או שיקוף של דבריו של המתאמן. המצב הראשון הוא הקשבה פעילה שלנו את עצמנו ומתוכה מתבהרת הפרשנות שהאישיות שלנו נותנת לאחר או לקשר. ההדהוד השני הוא הקשבה פעילה אל המתאמן והוא בבחינת בְּסיס השׂיח האִמוני. ההקשבה לעצמי נוכַח האחר וההקשבה לאחר נוכַח עצמי, קשורות זו לזו ומשלימות זו את זו.

הדהוד פיסי-תחושתי, רגשי או שכלתני עולה באופן ספונטני אצל כולנו. מתוכו עלינו לבחור כמאמנים מה להביא או להציג בפני המתאמן. המאמן בוחר מַהם ההדהודים המשמעותיים עבור המתאמן ועבור הקשר. כאלה, שיהיו בעלי השפעה על הגוף האִמוני ויזמנו אפשרויות להצתת השינוי המבוקש. ההדהוד הינו אחת ממיומנויות הבסיס החשובות ביותר של המאמן. זוהי אינה מיומנות טכנית. זהו רצון עז לקרב את המתאמן אלינו ואל מימוש החלום, דרך המראָה שנשקפת במרחב המשותף, תוך שאנו מודעים ברמות השונות למראות של העַצְמִי ולהשפעתם. מיומנות התיווך של ההדהודים הנחוצים כוללת גם מעבר מסוג הדהוד אחד למִשנהו בזמן הנכון. העברה כזו מאפשרת בסופו של התהליך להגיע לתובנות ולשינוי.

רגשות

מבטי נודד חזרה אל החלון. היונה שלי עפה עכשיו במעגלים סביב קן שנחבא בין הענפים. אני גאה בה. תראי אני אומרת לעצמי יש לה קן, כמוני, שתינו מסודרות בחיים. ועוד אני מתענגת על הרגשות הנעימים האלה, מגיח לפתע יון זכר ומגרש אותה הצידה. אני מיד מוצפת כעס. באיזה רשות, מה קורה פה, מי מעיז להפר את שלוותה ושלוותי?

הגוף האִמוני אינו גוף שקט, מובאות אליו הסערות הרגשיות והמנטליות שהשותפים לקשר חווים במהלך האימון ומחוצה לו. גם כמאמנים אנחנו חווים מופעי רגשות אלה באופן ספונטני והם בעלי השפעה על הקשר. לפעמים אנחנו נסחפים ונלהבים, לפעמים מוצפים חששות או אפילו פחד ולעיתים קרובות עולה עצב מול ספורי חיים לא פשוטים. אם המרחב מתהווה כגוף, הרי שלגוף צרכים ורצונות ומַפְתֵּחות ההצתה של הגוף למימושם של אלה הם הרגשות.

חוסר שיפוטיות והֵכּרות טובה עם המופע הרגשי של עצמנו הכרחיים לגוף האִמוני. המודעות של המאמן לרגשות שלו מאפשרת לו לכוון טוב יותר את האינטראקציה ואת ההדהוד הרגשי לתועלת השותפים לקשר. כמו כן הכרה גלויה במופעי הרגשות הינה מודל טוב לחיקוי וללמידה. הכרה ברגשות מאפשרת לחלוק ולתרגל הוויה בסיסית של קשר. דומה הדבר לשני אנשים העומדים במרכזו של גשר מעל פני מים סואנים. ההתבוננות במים, חיי הרגש שלנו, וההכרה בזרימתם כמשותפת לכל העומדים על הגשר, היא מהותית להבנת הגשר. איננו חייבים להרטיב את הרגליים? גילוי או דיבור על המופע הרגשי שלנו כמאמנים רלבנטי במידה ומטרתו להניע או להחזיק מהויות שונות בתוך הקשר. אולם לאמונתי, אין רגש אנושי שלא ניתן לשתף בו את האחר באופן אמפטי וללא שיפוטיות, שהרי אכן, המים זורמים מתחת לגשר של כולנו.

לצד מופעי הרגש בהם קיימים מגוון רגשות שעולים בנו ללא שליטה, אנו מעוניינים לטפח עמדות מיטיבות בתוך עצמנו הנתפסות כרגש שהוא תכונה. כמו שהמתאמן עשוי להגיע עם חלום שמימושו קשור בשינוי פנימי של ההוויה הפנימית, כך גם אצל המאמן. אנחנו רוצים להיות יותר טובים, נדיבים, אסרטיביים, מוסריים, פתוחים אל החיים, ועוד. אנו מעוניינים שהרגש המבוקש יופיע בתדירות גבוהה ויוטמע בתוך תהליכי החיים שלנו. רצון זה יכול ללוות אותנו שנים רבות אולם אנו זקוקים לכלים על מנת להפוך אותו לעמדה מובילה בחיינו. הגוף האִמוני הוא מקום טוב לתרגול לא רק עבור המתאמן. זהו חדר כושר קבוע שבו אנו מעמלים את התכונות הרגשיות שלנו על מנת לנכוח בכל אינטראקציה באופן שבו אנו רוצים לראות את עצמנו.

העברה

שוב אני מביטה ביונה שלי. לא, היא כבר מזמן לא שם, על הענף, אבל הגוף הזה של היחסים שנוצר ביננו נשאר תלוי מעבר לחלון ואני יכולה לשוב ולראות אותה דרך המרחב שהשתמר בזיכרוני. אני קוראת לה "היונה שלי", מבלי שהיא שייכת לי בכלל. משהו בי שואף שהיא תהיה שלי. אני מדברת על תאוותה לעוף, למרות שאני חושבת שזו תשוקתי שלי. אני יודעת שמשהו בה, בצפור הזו או בצפור בכלל מפעיל אותי. אני יודעת שאני מעבירה מעולמה לעולמי ומעולמי לעולמה.

לשמחתי הצפור שלי אינה מוטרדת במיוחד מתשוקותי ומכל המניפולציות המופלאות שיש לי בענייני צפורים אבל שאני נמצאת בתוך הגוף האִמוני, אני מפעילה במודע או שלא במודע את שותפי לקשר והם מפעילים אותי. הנחת הבסיס בהעברה היא שאנו נושאים איתנו את כל מערכות היחסים הקודמות שלנו, ושהן מתבטאות בכל קשר אליו אנחנו נכנסים. המושג העברה לקוח מן הפסיכולוגיה הדינמית ומהפסיכואנליזה ומצביע על הפניה בלתי מודעת, העתקה או העברה מיחסים בעבר אל יחסים בהווה. העברה היא מנגנון בעל כוח והשפעה גדולים על האישיות ובמקביל על מראת העַצְמִי שנשקפת בויסות ובסנכרון של הגוף האִמוני. המאמן צריך להתבונן ולזהות בעצמו העברות על מנת להמנע ממצבים בהם הוא מגיב או פועל בקשר ממקום שאינו רצוי לו או לקשר. מודעות להפעלה כזו מאפשרת למאמן לבחון את השפעותיה ולהתנהל מולן באופן שישרת את הקשר האִמוני. איתות ברור להעברה הוא עיסוק בנושא מסוים שעולה באינטראקציה הבין-סובייקטיבית ברמת מפלס גבוהה של נסערות רגשית פנימית. כמו כן אנו יכולים לאתר תגובה חוזרת ונשנית לאותו הגירוי הנשמעת מוכרת לנו מההיסטוריה האישית שלנו. סביר להניח שזיהוי התגובה העכשוית יאיר על תגובות דומות ברצף חיינו.

מקומו של המאמן ב"גוף" האִמוני

שאלת מקומו של המאמן שבה וחוזרת לאורך המאמר כולו. נדמה כי חלק מהותי מתפקידו ומומחיותו נמצא ביכולתו לכוון את רמות השקיפות והגילוי הנחוצים כדי להעלות נושאים הנמצאים ברובד הסמוי של הקשר אל פני הרובד הגלוי שלו. אנו לומדים וחיים דרך הזולת או מה שאנחנו מחזיקים כזולת בתוך עצמנו ולכן שׂיח גלוי ומכוון הכרחי להתפתחותנו. אין הכוונה לחשיפה או התערטלות נפשית בלתי מבוקרת מצד השותפים לקשר. נהפוך הוא. הכוונה היא להתרחשות בתוך הקשר, שהגוף האִמוני חייב להתייחס אליה כדי לחיות בַּ"אֶמֶת" עם עצמו ובשֵרות הגוף האִמוני. בגילוי המַרְאָה של העַצְמִי בתוך הקשר, המאמן יוצר בהירות מחודשת שבעזרתה ניתן להתבונן בצֵל שהגוף האִמוני מטיל מעצם טבעו כגוף. הגילוי והשקיפות אינם ערך מוחלט באִמון? לא אצל המאמן ולא אצל המתאמן שגם לו בחירות משלו בענין זה. לצד הכוחות וההשפעות המקצועיות של השימוש בגילוי ובשקיפות, הצרוף? גילוי נאות, מרמז על כך שלא כל גילוי הוא בעל איכויות. לגילוי יש מרכיבים ערכיים- אתיים שיש לשקול בכובד ראש.

שאלה נוספת נוגעת בענין זה קשורה לשיווי המשקל האנושי בין המאמן למתאמן. האם יכולים להתקיים בתוך הגוף האִמוני יחסי שוויון ומהו הרווח הגלום ביחסים כאלה. לטעמי, אין ספק שפוטנציאל גדול של גדילה והתפתחות טמון במקום בו המאמן חולק עם המתאמן הוויה משותפת הגדולה יותר משניהם. ההכרה בכך שתהליך השינוי הינו תהליך משותף לשני השותפים למפגש, היא אכן גשר לקשר. אולם מעבר לכך אני סבורה כי המודעות וההכרה הפומבית בשוויון "מעירה" את התודעה של הגוף האִמוני והופכת אותו מגוף שאינו מודע לגוף מודע ליכולתו לשינוי. כאשר האנרגיה יכולה לזרום הלוך וחזור בתוך הגוף החדש, כישוריו של גוף זה מתעצמות מכוח הפתיחות ומתעצבות מכוח ההתמודדות עם קונפליקטים. ההדהוד חזרה אל הגוף הפרטי מועצם ויכולתו להשתנות גדלה.

אם כך, האם תפקידו של המאמן הופך להיות אינסטרומנטלי בלבד וכל שאר התהליכים שמתרחשים בקשר צריכים להתרחש באופן שוויוני? סבורתני כי ברמה המופשטת, הערכית נכון למאמן להחזיק בראשו רעיון כזה. תהליכים שוויוניים בתוך מערכות מסייעות על כל סוגיהן הולכים ותופסים מקום נכבד וראוי במערכות מסייעות. בתהליך תאום הציפיות ובמצבים בתוך האִמון, המאמן יכול לבקש מן המתאמן "לשאול" את המושכות של הגוף האִמוני מתוך הסכּמה משותפת ומתוך הבנה שגם במערכות יחסים שויוניות, צד אחד זקוק לעיתים לסיוע ולהכוונה ממוקדים. מערכת שוויונית אינה פוסלת את הידע של המאמן את ה"כלים" האִמוניים שאותם "קונה" לעצמו המתאמן. מומחיותו של המאמן תבוא לידי ביטוי גם במעברים מודעים ומושכלים במשולש: מאמן-גוף אִמוני-מתאמן. בעיני יש טעם לחזור ולהזכר במשמעות המקורית של המילים: מאמן, מתאמן ואִמון ולדמיין לעצמנו את המאמן כשהוא רץ לצדו של המתאמן. לכל אחד מהם התחייבות שונה למטרת הריצה אולם שניהם שווים במאמץ הריצה, בדרך, בהתמסרות למסלול, בזיעה ובהנאה המופלאה של ההגעה ליעד. אוכל לסכם אפוא ולומר כי המאמן צריך להיות נוכח כשווה כאשר הוא חולק את התחושות והרגשות של הגוף המשותף, וכמנחה כאשר הוא מביט מבחוץ על התֵּאום של הגוף האִמוני תוך שהוא מופקד על השבת האיזון במידה והוא הופר.

לסיכום נוכל לומר כי הגוף האִמוני הינו "גוף" שקורם נפש משותפת של קשר למטרה של שינוי בחיים, צמיחה והתפתחות. על מנת שיתקיים הוא חייב לרטוט מן האנרגיה שמכילה אותו. כאשר האנרגיה הזו מתייצבת בתוך אברי הגוף ומעצבבת אותם היא מוליכה מופעים של רגשות, תחושות ומחשבות ומהדהדת אותם החוצה כמו פעמון גדול שאדוות קולו נפרשות במעגלים. הדהוד זה פוגש את השותפים לקשר וחוזר חזרה אל הגוף האִמוני כשהוא טעון בזרמים נוספים. נדמה לי כי בעוצמתו ההדהוד מקלף אזורים מדפנות הגוף האִמוני ומדפנות העצמי עד לשקיפות המאפשרת לנו הצצה אל עצמנו ואל האחר. השקיפות והגילוי מאפשרים לנו לאזור את הכוחות שלנו לבנות גשר לקשר אל עצמנו ואל חלומם של אחרים.
קלפו את מה שמסתיר וראו יחד איתי את לב היונה שלי פועם, כל כך בטוח בשבריריותו, כל כך חי.

מקורות מומלצים לקריאה

מיטשל, ס. (2009). התייחסותיות: מהיקשרות לאינטרסובייקטיביות. הוצאת תולעת ספרים.

מיטשל, ס. (2009). האם אהבה יכולה להתמיד? הוצאת תולעת ספרים.

סטרן, ד. (2005). עולמו הבינאישי של התינוק. תל אביב: פסיכה.

רולף בן-שחר, א. (2007). הדהוד: לפצח את חוכמת האיילות. 

Racker, H. (1968). Transference and Countertransference. New York: International Universities Press.