פרופ' רבקה יהב
מרגע שהתחלתי לקרוא ספר זה, "אובדנים שאינם מוות" מאת נחמי באום, ריתק אותי הנושא המוכר לכל אדם, והוא חווית אובדן שאינו מוות. על אף שכולנו מתמודדים עם חוויות אלו באופן יומיומי, בחיינו ובחיי מטופלינו, נדמה כי אין מדברים על כך די, אם בכלל. הכתיבה הקוהרנטית של המחברת, פרופ' נחמי באום, המשלבת תאוריות פסיכולוגיות עם קטעים מעולמות הספרות והשירה העשירו את חוויותיי, ועל כך ארחיב בסקירה זו.
באום לכדה בספרה לקונה תאורטית ומעשית אשר שזורה באופן בלתי נפרד במהלך החיים. ספרה של באום נפתח בשאלות מהותיות: עד כמה אנו, כסובייקטים, נותנים מקום לכאב ולעצב הכרוך באובדנים שאינם מוות? האם אנו מפנים מקום לצער? האם אנו רוצים ומוכנים לאפשר את אותו צער?
אסקור את הספר תוך התייחסות כרונולוגית לפרקיו. תחילה, נוגעת באום בסיבות להתעלמות הרווחת מסוגיית האובדן שאינו כרוך במוות. לדבריה, ברמה האישית, הסיבה לכך שחסרה התייחסות לאובדנים שאינם מוות, טמונה בצורך האנושי להתגונן מפני כאב, להרחיקו ולא לעסוק בו. ברמה החברתית, אותה התעלמות נובעת מקושי להכיל מצבים מורכבים, ואילו ברמה התאורטית, לטענתה, חסר דיון ממוקד בנושא בספרות המקצועית.
מרבית התאוריות העוסקות באובדן דנות באבל ושכול כתוצאה ממוות. תאוריות רלוונטיות אחרות, הקשורות למצבי לחץ, טראומה וצמיחה פוסט טראומטית, ממוקדות בהחזרת הפרט לתפקוד תקין. בכך, מוחמצת לדעתה של באום ההתבוננות הרחבה והכוללת, וכן הדיאלוג אודות צער, כאב ורגשות נוספים הכרוכים באובדנים שאינם מוות. מתוך כך, מטרת הספר היא להתבונן באותם מצבי אין וחסר אשר אינם כרוכים במוות ולהאיר את מאפייניהם הייחודיים. לדעתי, לאובדן שאינו מוות עלולה להיות אף נוכחות מתמשכת, תזכורת תמידית מכאיבה וממאירה אשר מלווה לעיתים בתחושות אכזבה, החמצה, צער ובושה.
הספר מציע התבוננות על הסוגייה בפריזמות פסיכואנליטיות, בין אישיות וחברתיות. באום מתייחסת לאובדנים אלו באמצעות חלוקת הספר לשני שערים השונים בתוכנם ובאופן כתיבתם. השער הראשון מתייחס לאובדנים שאינם מוות כמסגרת מושגית מכלילה, והוא כולל 4 פרקים. השער השני כולל 5 פרקים המטילים אור על חוויות ספציפיות של אובדנים שאינם מוות.
הפרק הראשון מתמקד ברציונל לעסוק בנושא החשוב של סופים שאינם גמורים, במתן לגיטימציה לחוויה של אין, חסר והעדר. הספר מבקש לתת הכרה לחוויית אובדן משהו שהיה לנו ואבד או שלעולם לא יהיה לנו. כלומר, לכל אותם מצבים בהם אסור, לא ראוי או לא ניתן להתאבל כיוון שהם אינם כרוכים במוות. אובדנים אלו הינם תולדה של מצבי שינוי או נובעים מתוך ציפיות, תקוות ומשאלות שלא התממשו.
הפרק השני מתחקה אחר זרמים בחשיבה על אובדן כתוצאה ממוות ואובדן שאינו מוות. הניתוחים מהם מחלצת הכותבת את טיעוניה עשויים ביד אומן. בהתייחסותה לזרם הפסיכואנליטי והמחקרי, מתחילה באום בניתוח כתביו של פרויד אשר נתן מקום של ממש לאובדנים שונים ואפילו לפריחה החולפת, דרך כתביו של קארל אברהם אשר האיר את השלכותיהם של אובדנים הנובעים מחסכים של אהבת אם, לינדמן אשר הצביע על האפשרות להתאבל על אובדן שטרם התרחש, בולבי אשר בחן אובדנים הקשורים לנטישה וגירושין, קובלר-רוס אשר פיתחה את תאוריית השלבים על סמך עבודתה עם חולי סרטן, וכלה בספרם המפורסם של רובין, מלקינסון וויצטום (Rubin, Malkinson, & Witztum, 2016), המדגיש את חשיבות תהליך האבל לצד המשכיות החיים. לטענת באום, עד כה לא נמתח חוט המקשר בין חוויות האובדן המרובות אשר אינן מובילות למוות. אתגר זה הוא שעמד לפתחה.
הזרם השני אליו מתייחסת באום עוסק בינקות המוקדמת ובתהליך ההתבגרות. הנחת היסוד היא כי תהליך של אבל בשלבים השונים של ההתפתחות מהווה תשתית ליכולת להתאבל במהלך החיים. כך, כל חווית אובדן לאורך החיים הבוגרים, למעשה מעוררת חוויות אובדן מוקדמות.
בזרם השלישי מתייחסת באום לתאורטיקנים מאוחרים יותר, אשר פרסמו בתחילת שנות האלפיים, תוך התייחסות ממוקדת יותר באובדנים שאינם מוות. זרם זה פותח בעיקר על ידי מהגרים, שעצם ההגירה נחוותה עבורם כאובדן. המושג המרכזי הראשון הבא לידי ביטוי בזרם זה הוא "אובדן עמום", אשר טבעה פאולין בוס (Boss, 1999). מונח זה מתייחס למצבים בהם מתקיימת היעדרות פיזית לצד נוכחות רגשית, או למצבים בהם ישנה נוכחות פיזית לצד היעדרות רגשית. המונח השני אליו התייחסה באום הוא "יגון לא מוכר", אותו טבע דוקה (Doka, 2002), אשר מתייחס לאובדן שאינו מוכר או שלא יכול להיות מוכר בגלוי, כגון מותו של מאהב נשוי. לטענת באום, תאורטיקנים אלה הציגו מסגרות המתמקדות במציאות, במפגשים בין-אישיים ובהתייחסות החברתית כלפי אותם אובדנים. בכך, הם החמיצו תהליכים אינטרא-פסיכיים הנוגעים לפרט ולמשפחה. לדעתה, תרומתם העיקרית של כותבים אלה טמונה בהפניית זרקור אל עבר ההבנה כי תהליך נפשי פנימי של אבל, בעקבות אבדן שאינו מוות, מעוצב במידה רבה על ידי התרבות המגדירה מהו אובדן. מצאתי סקירה תאורטית זו מדויקת ומעמיקה, הבוררת עבור הקורא את התבן מן הבר.
הפרק השלישי בספר דן בעצבות ובחיוניותה. הוא נפתח בשירו הנפלא של רילקה (2004) המזמין אותנו לשאת את עצבותנו. פרק זה משמעותי ונוגע ללב שכן הוא מדבר בזכות העצבות, כמקדמת הרהור והשלמה אל עבר התפתחות אישית. עצבות מלווה מגוון רחב של אובדנים, ביניהם אובדן קשרים אינטימיים, אובדן כוח, מעמד ומשאבים וכן כישלון בהשגת ציפיות ומטרות. למעשה, היא מלווה אובדנים יום-יומיים ובלתי נפרדים מהחיים. בהקשר זה, יש להבחין בין עצבות כתופעה טבעית, חיונית ולגיטימית, לבין דכאון, מצב קליני הדורש התערבות רגשית מתאימה.
הפרק הרביעי, החותם שער זה, נקרא "לבכות ולבכות חוויות אבדן שאינן מוות". בפרק זה, מפרטת באום את ייחודיות תהליכי האבל המתרחשים בעקבות אובדן שאינו כרוך במוות. היא מדגישה כי הקושי המרכזי באובדנים שאינם מוות טמון בכך שהאובייקט האבוד ממשיך להתקיים, והמשך קיומו הופך את תהליך האבל למסובך יותר. למעשה, באובדן שאינו מוות קיים קושי ליצור ייצוג פנימי קבוע של האובייקט האבוד, שכן כל מפגש ממשי איתו יוצר תגובתיות רגשית אשר אינה מאפשרת החלמה. שירה של רחל, "פגישה", המצוטט בספר, ממחיש באופן מיטבי כיצד הקושי לשאת כאב ויגון מורכבים נובע מכך שלעיתים, המפגש עם האובייקט האבוד מזמן תחושות "מתחרות" כמו כעס, שנאה, נקמה ובושה.
באום שמה דגש על כך שבחוויות רבות של אובדן שאינו מוות, על הפרט להמשיך לתפקד. זאת, בניגוד לתהליכי אבל לאחר מוות, בהם החברה עוטפת ומאפשרת עצירה והתמקדות באבל, בין היתר על ידי אירועים כמו לוויה, שבעה ותפילות קדיש. במצבי אובדן ללא מוות חסרה המסגרת המושגית והתרבותית, כך שהסביבה נותרת במעין תהייה ומבוכה, והאדם האבל נותר פעמים רבות עם תחושות של בדידות. למעשה, באום חוזרת ומדגישה כי המרכיב המרכזי החסר בהתמודדות עם אובדן שאינו מוות, הוא הכרה על ידי האחר. זאת, לעיתים כתוצאה מהתעלמות ולעיתים מתוך ציפייה חברתית להתעודד או לתפקד. בין אם תגובות אלה נובעות מבורות, רצון טוב או חרדה, ההבנה כי "נדרשות שתי נפשות בשביל לחשוב את מחשבותיו המטרידות ביותר של האדם", אינה ממומשת.
השער השני של הספר כולל 5 פרקים המטילים אור על חוויות ספציפיות של אובדן שאינו מוות בהם באום בחרה להתמקד.
הפרק הראשון, "אימהות לוחשות את כאב ההיפרדות", דן בחוויית אבדן של אימהות נוכח התפתחות ילדיהן. בפרק זה, באום משתוממת נוכח אמירותיהם של בלוס ואוגדן המתארים חוויה אמביוולנטית של צער מחד והקלה מאידך נוכח התבגרות ורכישת עצמאות של ילדיהם. למיטב הבנתי, כאשר מתקיימים יחסים תקינים בין הורה לילדו, אשר אינם מערבים סימביוזה או דחיה, האמביוולנטיות המתוארת, המצרה על הנפרדות אך בו זמנית חשה הקלה על כך, היא כה טבעית ואינה חד-ממדית. אנה פרויד העבירה את הטבעיות הטמונה באובדן זה בדבריה, "אימהות צריכות להיות שם כדי להיעזב".
הפרק השני, "הפער בין זהות לתפקיד", דן בפער המתהווה בין תפיסת האדם את עצמו כהורה לבין יכולתו למלא את תפקידו כהורה בשל מרחק פיזי מילדו. מצב זה מודגם בספר באמצעות התייחסות ל-3 מצבים: כאשר ילדים מהגרים למדינה אחרת, אבות שבעקבות גירושין לא חיים עם ילדיהם תחת קורת גג אחת והורים שילדיהם הוצאו מהבית. שלושת הדוגמאות הללו מתייחסות לחוויות של נוכחות לצד היעדרות אשר לא זכו בעבר להתייחסות ראויה.
הפרק השלישי בשער זה דן בתהליך הכואב של "התרת הזוגיות". כאשר מתרחשת פרידה, חללי הלב מתמלאים כאב, צער, עצב, תחושות דחייה וכישלון. בהתבסס על מפגשים טיפוליים עם אנשים הנמצאים בתהליכי גירושין, אוסיף כי לתחושות אלו נוספות פעמים רבות תחושות של פגיעות, לעיתים פגימות, חוסר אונים ובושה. זאת, לצד כעס, רצון לנקמה ולעיתים אשמה והחמצה. פעמים רבות, סיום זוגיות כרוך באובדנים רבים כגון מגורים משותפים, שגרת חיים, חברים משותפים, קרבה לילדים ובעיקר - אובדן חלקי עצמי. על כן, מדובר בתהליך פרימה כאוב ומתמשך, פצע שאינו מגליד במהרה ולעיתים אף לעולם לא.
הפרק הרביעי, "חוויות האבדן שבהעדר" אשר מתייחס בעיקר להחמצה, בעיני חשוב במיוחד. מדובר במצבים בהם לא התממש משהו צפוי או מקובל, אשר הינו בעל ערך עבור האדם. לדוגמא, חוויית אובדן המתלווה לרווקות מאוחרת בה הציפייה האישית והמשפחתית להיות חלק מזוג אינה מתממשת. העדר זה מלווה לעיתים בתחושות כאב, צער, אכזבה וכן תחושת החמצה. אוסיף, כי לעיתים הוא מלווה גם בקנאה ובבושה. רווקים ורווקות שטיפלתי בהם וכמהו לזוגיות חיו בתחושה קבועה של העדר, של ציפייה ושל תסכול. קבוצה נוספת אליה התייחסה באום בפרק זה היא נשים שתהליך הלידה והאמהות המקובל בחברה סטה ממסלולו. לדוגמא, נשים שלא הצליחו להפוך לאימהות או שחוו לידה מוקדמת. במחקר שנערך בפגיה בבית החולים וולפסון, בשיתופם של צילה וידברג, יעל אושר ודוד קהלת (2012) דיווחו נשים שילדו בלידה מוקדמת חוויות של חסר ותחושת העדר אשר נבעו מההפתעה וחוסר המוכנות הכרוכות בלידה שהתרחשה מוקדם מהצפוי.
הפרק החמישי בשער זה עוסק בחוויות אובדן השזורות בהתפתחות. באום מבהירה כי חוויות אלו, על אף היותן חלק נורמטיבי ממעברי החיים, מלוות לעיתים בעצב ובצער על שחלף ונעזב מאחור. היא מדגימה זאת באמצעות התייחסות לחוויה המורכבת של מעבר להורות, הכוללת שמחה אדירה, התרוממות רוח והתאהבות, לצד אובדן חופש, זמן, אוטונומיה וחיים נטולי דאגות. גם במצבים נורמטיביים אלו, טוענת המחברת כי לצד השמחה יש לתת מקום לחוויות האובדן.
הרהרתי בבחירותיה של המחברת להתמקד בחוויות אובדן מסוימות בעוד שלאחרות לא ניתן מקום. כמובן שלא ניתן לתת מקום לכלל סוגי האובדנים הקיימים. כל אחד מאתנו נמצא בדיאלוג עם אובדנים שונים לאורך חייו, וכל דיאלוג ייחודי לאותו רגע ולאותו אדם. למעשה, הרשימה אין סופית, ויש מקום לתת את הדעת לסוגים שונים של אובדנים במהלך החיים. למשל, פיטורין, יציאה לגמלאות, אפליה ודיכוי (Thompson, 2019); אובדן רכיבים מוכרים בזוגיות כאשר אחד מבני הזוג חולה במחלה פיזית או נפשית; אהבה אובססיבית או נכזבת והשלכותיה (יהב וויצטום, 2021), כמו זו המופיעה בספרה של אלנה פרנטה "ימי נטישה". בספרה, מתארת פרנטה את תהליך האבל שעוברת אולגה לאחר שננטשה על ידי בעלה.
בטרם אפנה לפרק הסיום, ברצוני להתייחס לשימוש שעושה באום בלשון ובכתיב. החל מכותרת המשנה "אובדנים שאינם", בו שוב מביאה הכותבת את האובדנים שאינם מוות לקדמת הבמה, אלא שבמחיקתם לכאורה, היא מבטאת גם באמצעות הצורה, המדגישה את התוכן, את קיום הנוכחות לצד החסר שאובדנים אלו מביאים עמם. השימוש הצורני שעושה באום בשפה שזור לאורכו של הספר, למשל באופן הצגתה את תהליך הפרידה מזוגיות כ "ה - ת - ר - ת הזוגיות". להבנתי, הקווים המפרידים את האותיות ממחישים את ההשקעה ואת אורך הרוח הנדרשים לצורך פרימתו של קשר זוגי, עם כל האובדנים הכרוכים בכך.
פרק הסיום, "תם ולא נשלם" משקף את המסע המיוחד המחכה לקורא בספר. המחשבות על אובדנים שאינם מוות מלוות אותי מאז קריאת הספר ואינן מניחות לי. בבחינת מלאי אין סופי של מצבים, כמילות השיר "האושר יש לו סוף, לעצב אין ואין" (מילים מאת ויניסאוס דה מוראס). כאמור, חוויות אובדן שאינן מוות רבות הן, והן לא תמיד זוכות להכרה אישית, בין אישית וחברתית. חשיבותו של הספר בכך שהוא קורא בשם ללא קיים. ההכרה בנוכחות האין, ההעדר וההחמצה מאפשרת לאדם לבכות את ה"האין", לקבל לגיטימציה לרגשותיו, להתפתח ולחיות חיים ממשיים, עם כל האובדנים הנלווים לחיים.
ברצוני להודות למחברת הספר, נחמי באום, על חוויה ועל מסע חשיבה שאינו מסתיים.
ראש המרכז הקליני הבין-תחומי, ראש תכנית לימודי פסיכותרפיה ופרופ' בביה"ס לעבודה סוציאלית בפקולטה למדעי הרווחה והבריאות, אוניברסיטת חיפה.
מחברת הספר עליו נכתבה הסקירה, היא נחומי באום – ראש בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר-אילן; עובדת סוציאלית, פסיכותרפיסטית, מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ומדריכה.
