גל שקולניק
הטכניקה הפסיכואנליטית מקושרת לשלוש אמונות יסוד: נייטרליות, אנונימיות ופרישות/נזירות/ריחוק (Abstinence). עם המעבר לפסיכולוגית שני האנשים (two person), הפכו מגבלות אלו לשנויות במחלוקת, ואפילו מושג הטכניקה עצמה נמצא בוויכוח. הדגש היום הוא על אינטראקציה, שחזור/enactment, ספונטניות, הדדיות, ואותנטיות. המושג 'טכניקה' מקושר לאשליה אנאכרוניסטית שהאנליטיקאי יכול להישאר מחוץ לתהליך.
היתרון המרכזי של ה"טכניקה", או הכללים הברורים הוא ביכולתה לענות על השאלה "איך אני יודע מה לעשות?", שאלה הנשאלת תדיר על ידי מטפלים. עבור המטפל ההתייחסותי, המניח כי כל דיאדה היא ייחודית ולכן גם אין מתכון כתוב וברור ל"טכניקה", המענה לשאלה מורכב ופחות ברור.
האמונה או ההנחה ההתייחסותית היא שכל מה שנעשה על ידי גורם אחד בדיאדה הוא פחות חשוב בהשוואה לאופן בו המתרחש בטיפול מעובד ונמצא בתהליך עם המטפל. המטפל נמצא כל הזמן בהתלבטות, שואל שאלות לגבי כל תגובה וכל רגע ורגע בחדר ולכן אין בהסבר זה מענה לשאלה "מה עושים?".
ספרו של מיטשל (1997) עוסק במושג "אינטראקציה" כפי שהוא הומשג לאורך ההיסטוריה עד לימינו, על פרשנויותיו וגישותיו השונות. לדעת מיטשל ה"טכניקה" הפסיכואנאליטית אומנם יצאה מתוך נקודת מוצא של קביעת מגבלות, אמירת "עשה" ו"אל תעשה" למטפל. אולם, לדעתו היא כיום מבטאת נוקשות חשיבתית ומגבלות על מעורבות רגשית. לדבריו, המשמעות אינה בתהליך אלא ברגישות שבאה לידי ביטוי במעורבות המטפל.
מיטשל משווה בין טיפול ואומנות. לא ניתן להיות אומן בלי ידע, ניסיון ושליטה טכניקה, אולם כדי להיות אומן צריכה להיות גם רמה גבוהה של יצירתיות ואמירה אישית.
מה הם המרכיבים הנדרשים כדי להיות מטפל טוב? לדבריו, נדרש סוג מיוחד של ניסיון וחשיבה. מיטשל מוצא במושג של סאליבן 'צופה משתתף' (participant observer) בסיס טוב להמשגה. לדבריו, מושג מורכב זה מכיל רבדים ורכיבים שונים ומגוונים של יכולת הקשבה. יכולת ההתבוננות הנדרשת ממטפל היא התבוננות עצמית גמישה או התבוננות רבת מוקדים, כזו היכולה לנוע בין המטפל למטופל וגם לראות את שניהם גם יחד. כל זאת תוך שמירה על אחריות המטפל כך שרווחת המטופל היא הראשונה בסדר העדיפות לפעולותיו.
מיטשל מדגיש כי התיאוריות עוזרות לחשיבה האנאליטית, הן מספקות רעיונות כך שלמטפל יש מגוון אפשרויות תגובה וחשיבה כאשר הוא נמצא בתוך המפגש הטיפולי.
למאמר המלא
