ד״ר אילן ברנט דן בהרצאתה של ד״ר עפרה אשל, והציע כי הגישה הטיפולית שלה שואבת את כוחה לא רק מהניסיון המעשי או מהרקע התאורטי, אלא בעיקר מחוויותיה האישיות של ד״ר אשל, שהביאו אותה למסקנה כי כאב לא מעובד ולא מדובר ממשיך להדהד ולחיות בתוכנו. בטיפול, רגע הפצעתה של הטראומה ונפילתה על אוזן קשבת, הוא הרגע בו ניתן להכיר באסון ולחוות אותו לראשונה, יחדיו. ד״ר ברנט הציע כי הגישה של ד״ר אשל דוחקת הצידה היבטים שהכרנו כמרכזיים בפסיכואנליזה, כמו הפירוש וההעברה, כיוון שהחיבור בין השניים, המטפל והמטופל, והפיכתם ל-״אנחנו״, הוא העיקרון המרכזי בטיפול בעיניה.
