תפיסת הטראומה אצל פרנצי: תקציר מאמרו של בורגונגו

צוות בטיפולנט

מאמרו של Borgogno שהתפרסם בשנת 2007 - "Ferenczi's clinical and theoretical conception of trauma: A brief introductory map" מבקש להציג את העקרונות המרכזיים העומדים בבסיס חשיבתו של שנדור פרנצי על טראומה. זאת, מתוך תפיסה לפיה תרומתו העצומה של פרנצי להבנת הטראומה עדיין אינה זוכה להכרה וההערכה לה היא ראויה.

ההיבט הראשון בו Borgogno מתמקד הוא כי רעיון הטראומה עומד בלב תיאוריית התפקוד הנפשי של פרנצי. ההשפעות הבין אישיות של גישות והתנהגויות העסיקו את פרנצי כבר בראשית דרכו המקצועית, והוא הדגיש את חשיבות הדיאלוג בין לא מודע ללא מודע המתקיים בין אנשים. בהתאם, הוא הדגיש את חשיבות ההקשבה לא רק לתכנים אלא גם לאופני ותהליכי תקשורת. בפרט, הוא התעניין בתקשורת המתקיימת במצבים של פערי כוחות (גברים מול נשים, הורים וילדים, מטפלים ומטופלים). כלומר, פרנצי לא לקח כמובן מאליו שוויון בתוך מערכות יחסים וגם לא את הרעיון לפיו ה"חזק" מביא למערכת היחסים רק נתינה חיובית.

פרנצי טען כי חלק מהותי בסבל הנפשי קשור בתקשורת הבין אישית. פרנצי הצביע על תפקידן של הפנמות פרימיטיביות המתקבלות באופן פאסיבי ומעכבות את הצמיחה הנפשית: הוא הציע כי חלק מהותי בטראומה הוא הפנמת חוויות ללא ייצוג הנובעות מאמנזיית הילדות של ההורים אשר גורמת להם להישאר אדישים לצרכיהם של ילדיהם ולסבלם וכתוצאה מכך, להשאיר אותם לבדם, נטושים מבחינה רגשית. בהתאם, בתפיסת הטראומה המוקדמת של פרנצי ישנם מספר היבטים מרכזיים.

לטענתו, טראומה אינה מקושרת באופן בלעדי לדבר מה לא נאות שנעשה, אלא לדבר מה שצריך היה להיעשות ולא נעשה: פרנצי התייחס לעזרה הפסיכולוגית שכל הורה אמור להגיש לילדו באופן טבעי במצבי כאב וצורך, ולמצבים בהם עזרה זו לא ניתנת והילד נותרת במצב של יתמות מה-reverie הטרנספורמטיבי לו הוא זקוק. פרנצי זיהה כיצד אירוע טראומטי יכול שלא להירשם כאירוע נפשי כאשר הילד מאמץ את האפקט והקוגניציה הדיסוציאטיביים של הוריו. למשל, כאשר ילד נפגע מינית על ידי הורה המכחיש את משמעות האירוע, מה שמשפיע על הילד אינו רק האירוע המיני בפני עצמו, אלא הנטישה הרגשית של ההורה וסירובו לתווך עבור הילד את החוויה הנורית שעבר.

ההיבט השני של תפיסת הטראומה של פרנצי אשר Borgogno מתייחס אליו הוא האופן בו הטראומה מהממת את האגו והמבנה הסובייקטיבי. הלם זה פוגע באהבה והביטחון העצמיים ויוצר מצב קבוע של השפלה נרקיסיסטית ופגיעה בהתפתחות ובתפקוד המנטלי.

כדי לשרוד תחושה עמוקה של קטסטרופה בתקופה בה הילד לגמרי חסר אונים, הילד נסוג מהשקעתו הליבידינלית בעצמו ובאובייקטים ובפרט מיצירת חיבורים נפשיים, ונסוג להסתגלות פרימיטיבית יותר. כך, הוא למעשה מוותר על אוטו-פלסטיות של שליטה עצמית בגופו ונפשו לטובת אלו-פלסטיות הנשענת על חיקוי התגובות הסביבתיות, ונותר במצב קטטוני ואנהדוני של "התחזות למת". במצב זה לא מדובר על הדחקה אלא על עיוות, הקפאה, המתה או איבון של חלקים גדולים מהחיים המנטליים והרגשיים, או ניתוק מוחלט שלהם. מצב זה מדלדל את העצמי ואת חווית הסוכנות העצמית (agency). רעיונות אלו היוו בסיס לעבודותיו המאוחרות של פרנצי בנושא טראומה, אשר עסקו בנושאים של פיצול נרקיסיסטי של העצמי, פרגמנטציה ואוטומטיזציה הקשורים בסבל נפשי מתמשך ותחושות אי-קיום נפשי, והתופעה הקשורה של הזדהות עם התוקפן.

הנקודה השלישית בה Borgogno עוסק הוא הדגש של פרנצי על החוויה החיה ביחסי הגומלין בהעברה-העברה נגדית והאופן בו היא מאפשרת את השינוי באמצעות התהליך הטיפולי. פרנצי וראנק הציעו כי התובנה הרגשית אינה נובעת מהיזכרות (כפי שפרויד טען) אלא משחזור החוויה וחוויתה המחודשת במפגש הטיפולי. הפנטזיה הלא מודעת והעבר חיים בהווה, ובאמצעות מעורבותו הרגשית של המטפל, נוצרת האפשרות לטרנספורמציה של החזרה הכפייתית לזיכרון. כלומר, הפתרון הרגשי יכול להיות מושג רק דרך חוויה מחדש של חוויות עבר אשר עומדות בבסיס הסבל הנפשי. עם זאת, הפעם החוויה הטראומטית נחווית בסביבה קוגניטיבית ורגשית שונה מזו שנחוותה בילדות. בהמשך, באלינט יכנה פתרון חדש זה התחלה חדשה.

בהקשר זה פרנצי הציע מספר אבחנות תיאורטיות וקליניות חשובות, אשר Borgogno מתייחס לשתיים מהבולטות בהן.

ראשית, פרנצי טען כי טראומה מערבת הן את הילד והן את הילד שבמבוגר, אשר פרנצי ראה אותו כבעל השפעה רבה עוד יותר במקרים של טראומה מצטברת ממשית בחוויותיו המוקדמות של המטופל עם האובייקטים שלו. שנית, פרנצי העלה שאלות רלוונטיות הנוגעות לטכניקה ומעסיקות קלינאים גם בימינו: כיצד ניתן להחיות "נקודות מתות" בנפשו של המטופל? מי ומה יכול להעיר את המטופל מחדש? איך הטראומה מופיעה באנליזה? כיצד להבין ולהתייחס לרגרסיה ופיצול אישיותי?

בסיטואציות בהן תהליך הסובייקטיביזציה נקטע והקיום הנפשי מצומצם למינימום, חייו מלאי הכאב, הכעס, הייאוש וחוסר האונים של הפעוט הם שמנותקים כאשר הוא מוצא את עצמו מזדהה עם התוקפן אשר נכשל במילוי תפקידו.

חייו מלאי הכאב של הפעוט הם אזור מלא רגש, אפקטים ותחושות, והמטפל צריך לטעום משהו מחיים אלו על בשרו כדי שהמטופלים יוכלו בסופו של דבר לקחת אותם בחזרה ולהתחיל להתקיים.

פרנצי הציע כי עם מטופלים מסוימים עלינו לתפקד כעדות אשר יכולה להתבטא באופן אותנטי רק אם המטפל מקבל באופן זמני את מה שבנפש המטופל ומעמיד לרשות המטופל את אישיותו ויכולתו האנליטית. טראומה מביאה עצמה לידי ביטוי בטיפול, אבל רק כאשר המטפל מוכן "לארח" אותה בתוכו. כאמור, עבור פרנצי הטראומה אינה מה שקרה אלא מה שלא קרה. המקום בו לא התרחש מפגש תודעתי הוא המקום שאינו מאפשר צמיחה נפשית ובהתאם- רק כאשר המטפל יפנה מקום בנפשו לאזורים הטראומטיים בנפש המטופל תתאפשר צמיחה נפשית.

הנקודה הרביעית בה Borgogno מתמקד היא תפיסתו של פרנצי לגבי מה שיוצר את "האמון שמבסס את הניגוד בין ההווה לבין העבר הטראומטי הבלתי נסבל- ניגוד הכרחי ליכולתו של המטופל לחוות מחדש את העבר לא כתוצר הזייתי אלא כזיכרון אובייקטיבי" (פרנצי, 1932). כלומר, מה יוצר את הבסיס לאטמוספירה של אמון? על פי פרנצי, זוהי האפשרות לוותר על יחסים המבוססים על וריאציות שונות "של טרור הסבל"- טרור שמקורו בעבר אך הוא מתעורר בקלות בהווה, כולל ביחסים הטיפוליים- ולא רק בגלל החזרה הכפייתית של המטופל. על המטפל להיות רגיש לאפשרות שהסיטואציה הטיפולית גורמת למטופל סבל רב המהדהד את הסבל של העבר ולהיות ער לאפשרות שהטיפול משחזר את העבר מבלי להציע סביבה רגשית שונה באופן מהותי.

הסיטואציה הטיפולית עשויה לעורר באופן סמוי סיטואציה של בלבול השפות וליצור תקשורת בה יש "יותר מדי" או "פחות מדי". בלבול השפות אינו רק של המטופל אלא גם של המטפל- ורק היכולת של המטפל להתמקד בהווה החי ולא בעבר הרחוק תהווה מחויבות עמוקה ואותנטית שלו לתהליכי האינדיבידואליות, העיבוד וההחלמה של המטופל מהחוויות הטראומטיות של קיומו.

‏ביבליוגרפיה