צוות בטיפולנט
Merton Gill הטביע את חותמו על הפסיכואנליזה בדרכים רבות. במקום לסקור את תרומותיו התיאורטיות שהצטברו במשך שנים רבות, אני מבקשת להתמקד בעבודתו משנת 1994 אשר התמקדה באופן בו הוא תופס את הגורמים היוצרים עבודה פסיכואנליטית אמיתית. בשלב זה של חייו, Gill דבק ברעיון כי פסיכואנליזה היא פרוצדורה אשר מערבת את האנליזה של ההעברה ואינה מסתמכת דווקא על גורמים חיצוניים כשימוש בספה ותדירות המפגשים.
עיון בעבודותיו וספריו של Gill חושפת את העובדה המפתיעה כי הוא מעולם לא התייחס לחומרים קליניים שלו עצמו, על אף שהרבה להשתמש בתיאורי מקרה של מטפלים אחרים ומודרכים. כך, אנו נותרים עם תפיסה תיאורטית מבריקה של מהי אנליזה במסגרת הקלינית, אך ללא המסגרת הקלינית. דבר מה חסר בתהליך כאשר החומרים הקליניים של תיאורטיקן נעדרים מכתביו.
אני מבקשת לספק את החלק החסר בפאזל של עבודתו המבריקה של Gill באמצעות התבוננות בפרקטיקה הפסיכואנליטית שלי עצמי, המושפעת מקליין. אשתמש בחומרים כדי להציג את עבודתו של Gill וארחיב את ההתבוננות בהם מפרספקטיבה קלייניאנית, אשר שונה מתפיסת פסיכולוגיית האגו הפרוידיאנית של Gill.
Gill השתמש במונח תהליך אנליטי (analytic process) כדי לתאר את תפיסתו את מטרתה הפסיכותרפויטית של הפסיכואנליזה. אני משתמשת במונח קשר אנליטי (analytic contact) במקום במונח תהליך אנליטימאחר ואני מאמינה כי הוא מתאר בצורה טובה יותר את הקשר הקרוב, האינטימי, והמגע הפסיכולוגי הנפשי, אשר חייב להיות חלק מיחסי ההעברה-העברה נגדית. המונח קשר אנליטי מתייחס לקשר רגשי ונפשי בין שני משתתפים הנאבקים יחד. אני משתמשת במילה נאבקים מאחר ועבור רב המטופלים, אם לא עבור כולם, כל רגע של קשר אנליטי הוא רגע של אימה וייאוש, בו המטופל נאבק עם שינוי ועם דרך אחרת להיות עם האובייקטים שלו. לכן, עבודה אנליטית מוצלחת תמיד מערבת התבוננות באופן המיידי בו המטופל נמנע, תוקף ומסתיר במטרה להפוך את הטיפול למשהו שאינו אנליטי, משהו שיש בו הרבה פחות כאב. ברגעים אלו על האנליטיקאי לכלול בפרשנויות שלו את הבנת ההמנעות או ההתקפה, בעודו מנסה להחזיר לטיפול את אופיו האנליטי. התמיכה שאנו מציעים למטופלים שלנו היא האמונה, שלפעמים היא מעודנת ביותר, שנעזור להם לשרוד את הקשר הכואב. באופן מרומז אנו מבטיחים להם שנישאר איתם בעודם מתמודדים עם התהליך המפחיד של השינוי. לכן, אני מאמינה שקשר אנליטיהוא המונח המתאים לתאר את הבשר והדם של המציאות הקלינית של העבודה האנליטית.
(Tuckett (2005 הציע ששלושת המוקדים המרכזיים בהם השפיעו קליין והמסורת הקלייניאנית על הפסיכואנליזה מערבים את הקונספט של מציאות נפשית וקונפליקט, ההנחה כי עברו של המטופל והקונפליקט המרכזי שלו הופכים מובנים ונפתרים באופן הטוב ביותר באמצעות האנליזה של היחסים העכשוויים עם המטפל, והחשיבות של קישור התיאוריה לפרקטיקה הקלינית. Tuckett טוען כי המציאות הנפשית כוללת מאמץ תמידי לנהל את הרגשות הבלתי נסבלים הנובעים מהקונפליקט בין אהבה לשנאה. אני מבקשת לאמץ את המלצתו של Tuckett בנוגע לקישור התיאוריה לקליניקה ולדגש הקלייניאני על הקשר של המטופל לאנליטיקאי, באמצעות שימוש בעמדתה הקלינית של קליין והנוסחאות של Gill, בכדי להמחיש למה כוונתי במונח קשר אנליטי.
הדבר אשר מסייע במתן חיים קליניים לעמדתו התיאורטית של Gill הוא הטכניקה הקלייניאנית של הטראנספרנס הטוטאלי (Total transference) (Joseph, 1985/1989). Joseph התבססה על אמונתה של קליין כי כל דבר שמביא המטופל לחדר מהווה חלק מהתקשורת של יחסי ההעברה. קודם לעבודתה של קליין, העברה נתפסה כמוגבלת להתייחסות מילולית ישירה של המטופל, אשר מתייחסת לרגשותיו אל המטפל.
הקשר האנליטיהוא הדבר אשר Gill רואה כמהותי לפסיכואנליזה. זהו הבסיס לקשר של יחסי אובייקט עם המטופל, תוך חקירת ההעברה, הפנטזיות וההגנות. זוהי החקירה של חוויתו הייחודית והמציאות הנפשית של המטופל. מעבר לסטינג, התדירות או השימוש בספה, האנליטיקאי חותר ליצירת סקרנות הדדית וגילוי עולם יחסי האובייקט של המטופל, אשר באופן טבעי כולל גם את הקשר בין המטפל למטופל. במהלך הניסיון למצא, להבין ולנתח את ההעברה, האנליטיקאי בוחן באיזה אופן המטופל מנסה להמנע מקשר זה.
כלומר, מפרספקטיבה זו מה שמגדיר טיפול כפסיכואנליזה הוא האם האנליטיקאי מנסה או לא מנסה ליצור קשר אנליטי, להשתמש בפרשנויות כדי לשמר אותו ומנסה לגלות כיצד המטופל פועל לטובת או כנגד לקשר זה. במילים אחרות, מה עושים שני הצדדים בנוגע להעברה? מה הם עושים או לא עושים בכדי להבין את האספקטים השונים של הקשר המתקיים בחדר? האם אלמנטים אחרים מלבד מה שקורה בחדר משמשים להבנה הדדית של המציאות הנפשית, ההעברה והפנטזיות, או שאלמנטים אלו משמשים להגנה מפני, כיסוי, או התקפה של הקשר האנליטי?
אלו השאלות הקליניות אשר מסייעות לקבוע האם טיפול הוא אנליטי או לא, במקום היבטים טכניים כתדירות, אבחנות, שימוש בספה ואלמנטים חיצוניים נוספים.
רעיונותיו של (Gill (1979, 1994 לגבי חשיבות התהליך האנליטי ביחס לקריטריונים חיצוניים כתדירות ושימוש בספה אומתו במחקרו של (Albon (2005 אשר הצביע על כך שהתהליך האנליטי (אותו אני מכנה הקשר האנליטי) מתקיים גם ללא תלות בתדירות או השימוש בספה. בנוסף, בנסיונו לחקור את מהות התהליך הפסיכואנליטי, הוא זיהה כי "הטיפול אינו מיושם על המטופלים; המטופלים שלנו הם ה'מחברים' המשותפים של הטיפול. מסיבה זו, למרבה המזל, לעולם לא מתקיים תהליך אנליטי טהור, אלא תהליכי שינוי הספיציפיים לכל דיאדה טיפולית". זוהי דוגמא נוספת למחקר קליני אשר תומך בטענותיו התיאורטיות של Gill בנוגע להבניה ההדדית של התהליך התרפויטי, ולמעגל הקבוע של השלכה והזדהות השלכתית אשר מתרחשים בטיפול ומהווים בסיס לעבודה על אנאקטמנט-ים פתולוגיים. במילים אחרות, פרשנות של ההעברה, הפנטזיות, הקונפליקטים והגנות כהזדהות השלכתית מטפחים את הקשר האנליטי ומפחיתים את הכוחות המבקשים לתקוף ולשלול אותו.
קשר אנליטי אינו מאפיין רק מסגרת טיפולית של אחד על אחד, אלא מהווה מטרה אליה שואף האנליטיקאי בכל מסגרת קלינית.
בוב ופרנסיס הגיעו אלי אחרי חמש שנות זוגיות. היא היתה בשלה להנשא ולהביא ילדים, ואילו הוא היה חסר החלטיות באופן אובססיבי, כמו ברב תחומי חייו. לאחר שפגשתי את שניהם יחד הצעתי, כפי שאני עושה פעמים רבות, לפגוש כל אחד מהם ביחידות ואת שניהם יחד, לסירוגין. המפגש השני שלי היה עם פרנסיס. היא דיברה על התסכול שלה מחוסר מוכנותו של בוב להתחייב. ככל שדיברה התעוררה בי התחושה, מהדברים שסיפרה ומחווית הקאונטר-טראנספרנס, שהיא שומרת חלק גדול מרגשותיה לעצמה. הדרך הראשונה בה תחושה זו באה לידי ביטוי היתה כאשר סיפרה לי על הסדרי המגורים שלהם. בשנה האחרונה בוב לא עבד מאחר והוא "לא חש בטוח לגבי כיוון הקריירה" שלו. מאחר ולא היתה לו הכנסה, פרנסיס הזמינה אותו לחיות עמה. אחרי כשישה חודשים בוב מצא עבודה אך גם אחרי שעבד כחמישה חודשים לא הציע לתרום את חלקו מבחינה כלכלית. לאחר שפרנסיס הפכה כועסת ופגועה, הוא החל לשלם לה סכום קטן אך אחרי כחודש החליט לעבור ל"מקום משלו". המסר בדבריה של פרנסיס נראה ברור. הם גרו ביחד כשנה והיא שמחה בכך. אלא שכשהבינה שבוב מעולם לא ראה את מגוריהם המשותפים באותו האופן, אלא כמצב זמני, מלון חינמי עד שיחזור ל"מקום משלו", היא חשה פגועה וכועסת.
האופן בו פרנסיסי סיפרה לי את הדברים הרגיש מעמעם ומטשטש את רגשותיה. כאשר אמרתי לה זאת היא אמרה "באמת כעסתי, חשבתי שהיחסים שלנו מתקדמים, שאנחנו מתקדמים לקרבה ומחוייבות, ואז הוא פשוט עזב!" היא החלה לבכות ואמרה "אבל הוא שילם לי משהו בסופו של דבר, וזה היה בסדר, זה עזר בכל מיני דברים". אמרתי, "את מתקשרת אלי בדרך מאוד מסויימת עכשיו. שאלתי אותך על רגשותייך העמוקים, רגשות שמאוד חשובים לך. סיפרת לי כמה כועסת הרגשת ואז החלפת נושא ואמרת שהוא נתן לך כסף ושזה הפך את הכל לבסדר גמור. קשה לך להתקשר אלי דרך העצמי האמיתי שלך מבלי לפנות לכיוונים שונים". בתגובה, היא שאלה "אז מה אני אמורה לעשות? לבקש ממנו עוד כסף ואז אני ארגיש בסדר?". אמרתי "לא. אני מראה לך באיזה אופן את מתקשרת אלי, מאחר ואולי זו הדרך בה את מתקשרת לבוב. הראית לי את העצמי האמיתי שלך ואז נסוגת והבאת משהו שאינו קשור לרגשותייך. אולי את לא בטוחה לגבי התגובה שלי במידה ופשוט תהיי את ותחלקי איתי את רגשותייך". פרנסיס אמרה "אני אף פעם לא מרגישה ראויה מספיק להחזיק בדעה. בדרך כלל אני שקטה למדי לגבי דברים. היא המשיכה לדבר על האופן בו היא נסוגה מהבעת צרכיה ורצונותיה בפני אחרים, ואני אמרתי שככל שהיא שומרת את רגשותיה לעצמה, כך היא חשה יותור ביטחון ושליטה, אך אינה מאפשרת לי או לבן זוגה להבין מי היא ומה היא צריכה.
פרנסיס הנהנה ואמרה, בוכה, כי קשה לה להביע את עצמה ושהיא כועסת על עצמה על שיש לה רגשות וצרכים. אמרתי כי היא כעסה על עצמה על כך שיש לה צרכים ורגשות מולי ולכן, אחרי שהביעה אותם מולי, היא מיהרה לתקוף את עצמה. שאלתי אם דפוס זה, דרכו היא התקשרה איתי ועם בן הזוג שלה, מוכר לה. היא אמרה שנראה לה שמקורו בילדות, באופן בו גודלה ובדברים שקרו לה. כאשר שאלתי למה כוונתה, היא אמרה שתמיד חשה כי קרה לה דבר מה כילדה. "משהו מיני", היא אמרה, "ניסיתי לגלות זאת כשהייתי בטיפול, אבל מעולם לא הצלחתי לזהות במי ובמה מדובר". פרנסיס החלה לבכות, ולפתע החלה לספר לי על התיאוריות שלה לגבי ילדותו של בוב וכיצד השפיעה על חוסר מוכנותו להכנס למחוייבות. היא אמרה שהיא מצטערת בשבילו, מאחר והיא מרגישה כי הדברים משפיעים עליו גם בחייו הבוגרים. לאחר מכן, סיפרה לי על התיאוריות שלה לגבי ילדותה של אמה, שלדעתה עברה התעללות- דבר שמסביר את הריחוק והכעסנות של האם.
"התחלת לחלוק איתי משהו מאוד אישי ומשמעותי ואז הרגשת המומה ונרגזת ועברת לדבר על אנשים אחרים, מסתירה את עצמך. זוהי דרך הגנתית להתקשר איתי, אבל אני חושבת שאת נותרת לגמרי לבדך עם הכאב, כאשר את מתמקדת בכאב של אנשים אחרים במקום לקבל עזרה. זה בדיוק מה שעשית לפני כמה דקות, כך שנראה שמאוד לא נוח עבורך להישאר ממוקדת בעצמך, להיות נוכחת ולחלוק איתי את צרכייך וכאבך".
פרנסיס ענתה בבכי שהיא תמיד עושה זאת, היא תמיד מזגזגת לכאן ולשם ונשארת לבד, מבלי לדעת מה תעשה במקום. אמרתי שנוכל לעבוד על כך יחד, ולאחר מכן ציינתי כי סיפרה על זכרון ההתעללות מיד לאחר שאמרה שהיא כועסת על עצמה על שיש לה צרכים, ושאלתי האם יכול להיות שהיא מאשימה את עצמה גם בזה. פרנסיס אמרה שאינה בטוחה, אבל חשה כי היא מאשימה את עצמה בכל דבר בעייתי בחיייה, ושאין אף אחד לצידה כאשר זכרון ההתעללות מתעורר בה.
המקרה שתיארתי הוא דוגמא לשימוש בפרשנות המכוון להעברה. ליתר דיוק, התייחסתי להעברה המכוונת להמנעות מקשר אנליטי. פרנסיס היתה מסוגלת ליצור עמי קשר והחלה לחשוף איתי משהו בעצמה. מיד לאחר מכן היא נמלטה מהקשר באמצעות נושאי לא-אני שניתקו בינינו והרחיקו אותה מהחרדה שחוותה. פירשתי את חוסר החיבור ובכך השבתי את הפוטנציאל לביסוס קשר אנליטי. ואכן, פרנסיס היתה מסוגלת להמשיך לחקור את רגשותיה ומחשבותיה, ולומר לי כי הבחינה בדפוסים אלו באיזורי חיים נוספים, וכי הם גורמים לה לחוש חסרת אונים. במקום לפרש את ההגנה האינטלקטואלית, ההתקה וכן הלאה, בחרתי לפרש את ה-Total transference (Joseph, 1985/1989) בו הגנות אלו היוו חלק מהאופן בו השתמשה בי, התייחסה אלי וחוותה את הקשר בינינו. פירשתי את מעורבותה או היעדר מעורבותה בתהליך האנליטי ובמילים אחרות- פירשתי את המנעותה מקשר אנליטי.
ג'ק היה בן 12 כאשר הופנה אלי לטיפול על ידי הוריו, שהיו מודאגים משקריו ומהתדרדרותו הלימודית. פגשתי את ג'ק ואת הוריו לסירוגין, כדי לעבוד הן עם הדינמיקה המשפחתית והן עם הפסיכולוגיה האישית של ג'ק. תוך זמן קצר נדהמתי מההבנה עד כמה בעיית ה"שקרים" של ג'ק היתה למעשה חוסר הכנות שלו לגבי מה שהוא רוצה או אינו רוצה. הוריו של ג'ק היו הורים אוהבים ומלאי כוונות טובות, אך נחושים שיצטיין בלימודיו וישתתף במספר פעילויות מעבר לשעות בית הספר. המוטו שלהם היה "שהוא יחשף לדי גירויים וימצה את מלוא הפוטנציאל שלו". לאחר כחודשיים של עבודה עם ג'ק ומשפחתו, הצעתי פרשנות הנוגעת לרעיונות אלו. אמרתי להם כי אני רואה אותם כהורים אוהבים אשר רוצים מבנם קצת יותר מדי. אמרתי להם כי יש להם ילד מחונך להפליא, אך נראה שהם אינם מבחינים בכך. כלומר, פירשתי ועימתתי אותם עם הקונפליקט שזיהיתי. לג'ק אמרתי, בנוכחותם, שנראה שהוא מתנהג קצת יותר מדי יפה. לא היה ברור מדוע הוא צייתן כל כך, ונענה לדרישותיהם הנוקשות של הוריו בקלות. דוגמא לכך היתה שהם אסרו עליו ללכת לסרטים עם חבריו בטרם הם עצמם ראו את הסרט ובדקו שהוא אכן מתאים לגילו. הם לא היו דתיים או שמרניים מבחינה פוליטית, אך התנהגותם עם ג'ק היתה שמרנית ביותר. תהיתי מדוע ג'ק אינו מוחה נגד מגבלה זו.
הבחנתי כי מתוך רגשות ההעברה הנגדית שלי אני רוצה עבור ג'ק עמדה מרדנית יותר. הרגשתי כי אני יוצרת עם ג'ק קונספירציה נגד הוריו, המעודדת אותו להתנהגות שובבה יותר או למאבק על החופש שלו. הרגשתי כי בתהליך של הזדהות השלכתית אני מחזיקה עבור ג'ק את משאלתו החבויה לחופש וגיבוש זהות עצמית. פירשתי כי הוא מאוד רוצה לרצות את הוריו, אך בתהליך זה מאבד את עצמו. הוא נאלץ לשקר לגבי מחשבותיו ורגשותיו. אמרתי לו כי הוא מבקש ממני להיות השליחה שלו ולומר להוריו כי הוא ילד טוב- אך יש לו חיים משלו שלא תמיד תואמים את רצונם. בשבוע שלאחר מכן הוריו אמרו לי שהשקרים פסקו, והשינוי נשמר לאורך זמן. יחד עם זאת, ההורים רצו בהמשך הטיפול מאחר וחשו כי ג'ק "עדיין לא ממצה את מלוא הפוטנציאל שלו".
במפגש האחרון, שמונה חודשים מתחילת הטיפול, ראיתי את ג'ק לבדו והוא סיפר שבילה את סוף השבוע עם משפחתו, בביקור אצל דודנית שנערך לרגל טקס ההטבלה של בנה. "הלכנו לכנסייה ולא ידעתי מה אני אמור לעשות", הוא סיפר. "היינו צריכים לשיר אבל לא ידעתי מאיזה ספר אז לא שרתי. רציתי לעשות מה שצריך אבל לא ידעתי איך. זאת הפעם הראשונה שהייתי בכנסייה. את הולכת לכנסייה?". שאלתי מדוע הוא שואל והוא ענה "סתם תהיתי. בכל מקרה, זאת הייתה חוויה חדשה לגמרי, הייתי צריך ללמוד מתי כורעים ברך, וקיבלנו יין ולחם. לא באמת שתיתי יין, אבל היה קצת על הלחם. לא ידעתי איך להיות כי אף אחד לא אמר לי למה לצפות". לאחר מכן הוא סיפר לי עוד ממאורעות סוף השבוע, וסיפר כי שמח לחגוג מאחר והוריו הרשו לו לאכול חטיף. בדרך כלל, הם אסרו על אכילת חטיפים שלא באירועים מיוחדים. דיברנו על דברים נוספים ובשלב מסויים אמרתי "אתה יודע, לא סיפרת לי איך הרגשת לגבי ההליכה לכנסייה. נשמע שאתה ילד טוב שמתנהג כמו ילד טוב, אבל אני חושבת שיכול להיות שזו הדרך בה אתה משקר לי לגבי מי שאתה,. אחרי פאוזה, ג'ק אמר "אני לא רוצה לפגוע ברגשותייך, אבל לא יכלתי לסבול את זה, זה היה שעמום נוראי. אבל אני לא רוצה להעליב אותך, מה אם את הולכת לכנסייה הרבה? אבל אם לדבר בכנות, הייתי מעדיף להיעקץ על ידי אלפי דבורים! איזה בזבוז, זה היה כל כך משעמם". פירשתי כי עליו לבנות חיים סודיים ולהחביא עצמו פני כדי להגן עלי מפני מה שהוא חווה כעצמי פוגע ומרושע וג'ק הוסיף "אני מרגיש ככה גם עם ההורים שלי ועם חלק מהחברים. לפעמים הם רוצים להסתובב בכל הקניון ולא בא לי, אבל אני לא רוצה להעליב אז אני אומר שאני לא יכול כי יש לי המון שיעורים אבל זה אירוני, כי אני אף פעם לא עושה שיעורים ומעדיף להיות בקניון במקום לשבת בבית מול השיעורים!".
זוהי דוגמא לטיפול חד שבועי המשולב עם טיפול משפחתי. יהיה קל לטעון שאין בו מקום לעבודה אנליטית רבה, אך כאנליטיקאית עשיתי ככל שביכולתי כדי לבסס קשר אנליטי עם המשפחה. נשענתי על עקרונות אנליטיים כולל חקירה ופירוש של ההעברה, ההגנות, הקונפליקטים, המשאלות והחזרה על דפוסי יחסי אובייקט. למרות שלא בכל מפגש עקרונות אלו התממשו, נשארתי עם יד על הדופק במטרה לשמר את הפוקוס האנליטי. בדוגמאות שתיארתי התמקדתי ופירשתי את תהליך ההזדהות ההשלכתית, אשר סייע בהבנה מדוע ג'ק משקר למשפחתו כל הזמן. זה היה רגע של קשר אנליטי, אשר הוביל גם לתובנה ושיפור סימפטומטי, ולטעמי היווה גם את תחילתו של שינוי מבני. פירשתי את ההעברה של ג'ק לפיה הייתי אובייקט שביר עליו הוא צריך להגן באמצעות שקר לגבי רגשותיו בכנסייה. זה היה רגע של קשר אנליטי שסלל את הדרך לשינוי מבני והתנהגותי.
תיאור המקרה הנוכחי מצביע על כך שגם בסטינג שאינו נראה ממבט ראשון כתואם את הפרקטיקה האנליטית, נוצר קשר אנליטי משמעותי אשר אפשר לקונפליקטים בלתי מודעים ועמוקים הנוגעים ליחסי אובייקט לצוף על פני השטח, באמצעות התמקדות ופירוש של ההעברה. האופן בו המשפחה התייחסה לעצמה ולאנליטיקאית עמדו במוקד ומכאן הגיעו התשובות לקשיים הרגשיים אשר הביאו לפנייה לטיפול. הקשר הפסיכואנליטי התבסס, וסייע למשפחה.
סוגיית משמעותם של הסטינג, התדירות, הדיאגנוזה, השימוש בספה ואורך הטיפול ליצירת חוויה פסיכואנליטית נידונה רבות. Merton Gill, במיוחד בכתביו מ-1979 והלאה, הציג עמדה תיאורטית שקידמה את החשיבה מעבר לדיונים אלו ולמאבקים המקצועיים אשר הציעו הגדרות שרירותיות לגבי מה נחשב לאנליטי בפסיכואנליזה.
(Caper (1979 טען כי: "אנליזה של ההעברה ביחסים הטיפוליים מאפשרת למטופלים לחוות את חלקם ביצירת חוויתם בעולם "על חם", ומצב זה מקדם את האינטגרציה האישיותית של המטופל". הוא דן באופן בו פתרון ההעברה הוא פתרון הקונפליקט בין מציאות פנימית לחיצונית. כמו כן, בהתייחסו לגישתו לגבי ניתוח ההעברה, Caper טוען שאנליזה מוצלחת של ההעברה והפנטזיה מאפשרת למטופל להיות במגע עם תפקידו בעיצוב חוויתו ויחסיו עם אובייקטים.
התפיסה של Caper את ההעברה והעבודה עמה יעילה כאשר מתבוננים בקונספט של קשר אנליטי. Caper אינו מתייחס לתדירות, דיאגנוזה, שימוש בספה וכן הלאה. הוא מתייחס למטרות הפסיכולוגיות ולתהליך האנליטי המתרחש ביחסים בין המטפל לאנליטיקאי. לטעמי, זו הליבה אשר הופכת את התהליך לאנליטי, וקשר אנליטי הוא הגילום של התפיסות והמשימות הקליניות האלו. האנליטיקאי מסייע למטופל באמצעות הבנת ההבדלים בין פנימי לחיצוני, זיהוי המקומות בהם המטופל מתקשה לעשות הבחנה זו והצבעה על האופן בו קונפליקטים אלו מתגלמים בקשר הטיפולי. זהו קשר אנליטי. תדירות מפגשים גבוהה ושימוש בספה עשויים לסייע ביצירתו, אך הם אלמנטים נלווים בלבד למסע ההתייחסותי האמיתי.
מספר גדל והולך של אנליטיקאים מאמינים כי אין הבדל תיאורטי משמעותי בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה התייחסותית, בהנחה שאותו התהליך יכול להתרחש בשתי הפרקטיקות. (Suman & Brgnone (2001 זיהו כי מה שמשמעותי בדיון זה הוא הסטינג שמאפשר ומקדם את יצירת התהליך האנליטי, ואני מבקשת להדגיש גם את חקירת ההעברה והאופן בו היא משפיעה על היווצרות הקשר האנליטי. הסטינג חייב לכלול את דפוס ההעברה וההעברה הנגדית כאספקטים הנוגעים לאפשרות קיומו או היעדרו של הקשר האנליטי. מחשבה דומה עומדת בבסיס מאמרו של (Carere (1999 העוסק בהבדלים בין טיפולים חושפים (uncovering) לטיפולים מחדשים (remaking) באמצעות ההבחנה בין ניסיון לשמור על הנייטרליות ולאפשר לתהליך האנליטי לחשוף, לבין טיפולים בגישה דירקטיבית המכוונים לשינוי המטופל באופן בו מאמין המטפל שיש לעשות כן. אני מבקשת לטעון כי טיפולים חושפים הם טיפולים בהם הקשר האנליטי מקודם באמצעות הטכניקה האנליטית הסטנדרטית הכוללת פרשנות וחקירה של ההעברה, בעוד שטיפולים מחדשים הם פעמים רבות התוצר של קשר אנליטי פתולוגי שלא זוהה ולא פורש, ולכן מוביל לאקטינג-אאוט של האנליטיקאי, תחת הסוואה או הצדקה של "חידוש המטופל".
_Aisenstein (2001 הגיע למסקנה כי השוואה או הנגדה בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית היא חסרת טעם משום ש"הן פשוט וריאציות של אותה מתודה, המבוססת על אותה סביבה תיאורטית ומטרות". ברצוני להוסיף כי שמטרת הפרוצדורה היא יצירה, פיתוח ועידוד של קשר אנליטי. השיטה היא פסיכואנליזה והטיפול ראוי להקרא פסיכואנליזה. השתמשתי בתיאורי המקרה על מנת להדגים, לאמת ולתאר עדות קלינית למה שזיהה Merton Gill בעבודתו התיאורטית רבת המשמעות והמשחררת.
מאמרים נוספים בנושא ההבחנה בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית:
פסיכואנליזה ופסיכותרפיה פסיכואנליטית- סיכום מאמרו של Christo Joannidisפסיכותרפיה פסיכואנליטית- אין דבר כזה. סיכום מאמרה של Marilia Aisenstein
Psychoanalysis or psychoanalytic psychotherapy? Shifting the debate from theoretical to clinical with the concept of analytic contact. Waska, Robert. Bulletin of the Menninger Clinic, Vol 70(2), Spr 2006, 145-159.
