כנרת שפירא
הסדנה נוירו-ביולוגיה בינאישית: האם מדעי המוח יכולים לקדם את יכולותנו הקליניות? נערכה ב-4-6.1.2015 הסדנה נערכה מטעם מרכז סגול למחקר יישומי במדעי המוח במרכז הבינתחומי בהרצליה ובשיתוף עם בית הספר החדש לפסיכותרפיה והפורום הישראלי לנוירופסיכואנליזה.
הסדנה הקלינית המרתקת, שבמרכזה שורת הרצאות שנשא ד"ר דן סיגל, נפתחה בדברי ברכה מפי אירית רווה-ברזל, ד"ר נאווה לויט בן-נון וד"ר עופר מאורר. שיתוף הפעולה בין שלושתם מבטא את הצורך העמוק ששלושתם חולקים ללמידה, יישום ואינטגרציה בין מדעי המוח לתחום הפסיכותרפיה בכלל והפסיכותרפיה מבוססת-התקשרות, רגש וחוויה בפרט. בהקשר זה בלטו במיוחד דברי הפתיחה של אירית רווה-ברזל אשר התייחסה לקושי והחשש המתעוררים לדידה במפגש שבין "המחנה הנוירו-ביולוגי" לבין "המחנה הפסיכואנליטי", כאשר כל צד חווה את השני כמי שמדבר בשפה זרה, מסובכת ומעורפלת. נראה כי הסדנה הקלינית בת היומיים, אשר הביאה יחדיו אנשי מקצוע מתחומים מגוונים, אכן הייתה בסימן הקושי ובו-בעת הרצון העמוק "לצאת אל השדה של האחר", במילותיה של רווה-ברזל. החוויה עוצבה בסימן אופטימיות, וברצון כנה להיפתח לידע חדש, לחשיבה משותפת, ולהרחבת ארגז הכלים הקיים, מתוך אחריות עמוקה לתחום הטיפולי והמחקרי כאחד. אציין כי בתור כותבת הסקירה, כמי שעוברת את הכשרתה ב"מחנה הפסיכואנליטי", מצאתי עצמי מתפתלת פעמים רבות בתהליך הכתיבה אל מול המונחים המדעיים הרבים, ביניהם אזורי מוח, רשתות עצביות ותפקודים נפשיים המקושרים אליהם. בשל קושי ראשוני זה, ייתכן והתיאור שאביא יניב ביטוי חלקי או בלתי-מדויק של התכנים הנוירו-ביולוגיים. ברם, כנראה שזוהי מורכבות אינהרנטית, כזו אשר יש להתבונן עליה ולהכילה כאשר לוקחים צעד החוצה מאזור הנוחות המקצועי והאישי ו"יוצאים אל השדה של האחר".
בחציה הראשון של הסדנה נערכה הקדמת מבוא מאירת-פנים על תחום הנוירולוגיה על ידי ד"ר נאוה לויט בן-נון. הרצאתה של לויט בן-נון נבנתה כמעין סקירה היסטורית ורעיונית, אשר אפשרה למשתתפים להתוודע להתפתחות המואצת של תחום מדעי המוח בעשרים השנים האחרונות. לויט בן-נון הראתה כי במרכז התפתחות זו עומד המעבר ממודל מיפוי אנטומי (אזורי מוח) למודל רשתי-פונקציונאלי (מסלולים עצביים), המדגיש את האיכויות הפלסטיות (plasticity) של המוח. לויט בן נון הביאה בדבריה ממצאים מחקריים מרתקים מן העת האחרונה, המחברים בין עולם הפיזיקה והמתמטיקה לבין השדה הנוירו-ביולוגי; מחקרים אלו חושפים את אופיו של המוח כ"מערכת מורכבת" (complex system), הפועלת ברשתיות דינאמית ומתהווה, ובו-בעת ככזו המווסתת ומתוזמרת היטב. בהתבסס על מחקרים עכשווים אשר נעשו על-ידי ריצ'רד דיווידסון מאוניברסיטת וויסקונסין, לויט בן-נון הציגה מודל אישיות המתבסס על רשתות מוחיות, אשר מחלק את האישיות לשישה צירי-אופי מרכזיים; חוסן (resilience), נקודת מבט (outlook), אינטואיציה חברתית, מודעות עצמית, רגישות לקונטקסט וקשב. הדוברת הראתה כיצד ניתן לסווג הפרעות נפשיות בהתאם לששת הצירים הללו, תוך חידוד החשיבות של הבנת הבסיס הנוירו-ביולוגי העומד בבסיסם של ליקויים וסימפטומים בכל אחד מן הצירים. בהתאם לקישור המתהווה בין ערוצים מוחיים לפסיכופתולוגיות, נעשים כיום מאמצים לעצב התערבויות טיפוליות ממוקדות המיישמות הלכה למעשה את הנוירו-פלסטיות המוחית על מנת להביא לשינוי באותם ערוצים אשר נמצאו כפגועים. הרצאתה של לויט בן-נון הותירה בי רושם רב ביחס למערכת הנוירולוגית המורכבת, מערכת שברירית ובו-בעת מאורגנת להפליא, אשר מחד עלולה לחוות לשיבוש רציני בשל 'תקלה' מינורית, ומאידך - מסוגלת לתקן, לפתח ולחולל שינויים מרחיקי-לכת בעצמה.
ד"ר יוליה גולנד, עמיתתה של לויט בן-נון במרכז סגול, ייחדה את הרצאתה המלמדת לנושא "העצמי והאחר ברשתות מוחיות". דרך הזמנה של המשתתפים להתנסות בכמה רגעים ארוכים של שקט ועצימת עיניים, גולנד המחישה בפני המשתתפים את "רשת הדיפולט" (default mode network), רשת מוחית שככל הנראה מתבססת על עד כ-95% מהפעילות המוחית; מערכת חמקמקה זו, אשר עד לאחרונה לא נחקרה נוירולוגית, מהווה בעצם את אותו "זרם תודעה" ספונטני ודינאמי המתקיים בנו ללא הפסק כאשר אנחנו לא ממוקדים בביצוע מטלה. רשת הדיפולט, על-פי גולנד, אחראית לחווית העצמי, לזיכרון הנרטיבי ולנטייתנו הכה-מוכרת לשקוע במחשבות פרוספקטיביות ותכנון של עתידנו האישיים. למעשה, המערכת הזו, הנראית במבט ראשון ככאוטית וחסרת-כיוון, היא בעלת יכולות ארגון ווויסות -עצמיים מפותחים ביותר, אשר כל פעילותה מתמקדת ביצירת ניבויים ובצמצום אי-וודאות נפשית ומנטלית.
כדוגמא מרתקת לגילוי מחקרי עכשווי, ד"ר גולנד הביאה ממצאים אשר מקשרים בין רמות הפעילות הפיזיולוגית האוטונומית (במצב מנוחה) לבין מידת הפעילות של רשת הדיפולט. חלק ממחקרים אלו מתמקד באזור מוחי הנקרא "אינסולה", המצוי בקורטקס החבוי במוח, אשר ייתכן ומהווה בזמן מנוחה מעין שער המקשר בין הגופני לנפשי; בפעולותה, האינסולה מגיבה בשני אופנים מקבילים - האחד לעוצמת גירוי פיזיקלי, ואילו השני למשמעות הרגשית האידיוסינקרטית של הגירוי. כך, האינסולה למעשה מייצרת אינטגרציה חוויתית בין המימד האובייקטיבי והסובייקטיבי וככזה מהווה חלק מ"העצמי החש" - מעין זרם רציף של תודעה חושית-רגשית. ממצאים עכשווים נוספים מעלים אפשרות כי פעילות האינסולה מקושרת גם לשתי מערכות של אמפטיה; האחת קוגניטיבית (הבנת מצבו של האחר באופן מודע ומווסת) והשנייה רגשית (חוויה רגשית בלתי מודעת ואוטומטית למצבו של האחר). ממצאים מסוימים מראים כי האינסולה, אותו אזור אשר מגיב חושית ומייצר משמעות לחוויות אשר מתרחשות בעצמי, מעצב גם את ההבנה והתגובה לכאב ומצוקה של האחר, ופעולותה אדפטיבית ומורכבת יותר ככל ששתי מערכות האמפתיה פועלות ומתקשרות האחת עם השנייה בו-זמנית. הרצאתה המעמיקה של ד"ר גולנד עוררה בי מחשבות אודות המציאות המורכבת המתקיימת כל העת בתוכנו, מציאות אשר דרכה נשזרים יחדיו רמזים גופניים, סמנטיים, קוגנטיביים ורגשיים לכדי יצירת חווית עצמית ובינאישית עשירה ואינטגרטיבית.
ד"ר דן סיגל הוא מייסד הנוירוביולוגיה הבינאישית ודמות מובילה בתחום זה בעשרים השנים האחרונות. הוא מחברם של כמה ספרים מרכזיים בתחום, ביניהם:The Developing Mind (1999, second edition - 2012), Mindsight (2010), Brainstorm (2013. כפסיכיאטר ופסיכותרפיסט, סיגל מספר כי החל את דרכו הרעיונית-מחקרית כבר בהיותו סטודנט סקרן לרפואה, אשר נתקל פעם אחר פעם בתשובות עמומות ומגומגמות לשאלותיו הבסיסיות אודות הנפש, המיינד (Mind), והמוח, ובניסיונו להבין כיצד שלושת מרכיבים אלה של "העצמי" קשורים האחד לשני ולמערכות היחסים שאנו מקיימים עם אחרים משמעותיים בעולמנו. במהלך השנים, סיגל פיתח וממשיך לפתח את רעיונותיו החדשניים, תוך יצירת סינטזות ואינטגרציות בין עולמות דיסציפלינריים רבים, ביניהם; פיזיקה ומתמטיקה, פילוסופיה, אנתרופולוגיה, בלשנות, חינוך וכמובן - פסיכיאטריה, מדעי המוח ופסיכולוגיה.
סיגל פתח את הרצאת המבוא שלו, בהנחיית ד"ר יפתח בירן, בשאלה המרכזית - "מה זה המיינד"? (לדידי, ולאור דיון ממושך אשר התקיים בסדנה בשאלה זו, לא קיימת בעברית מילה מתאימה לתרגום המונח, ונראה כי משמעותו חורגת ממילים סמוכות, כגון: נפש ותודעה). על- פי סיגל, המיינד ניתן להגדרה כתהליך המווסת את זרם האנרגיה והמידע המגיע הן מגופנו שלנו והן ממערכות היחסים שאנו מנהלים עם החוץ, ותהליך זה הוא בעל אופי מתהווה (emergent) ויכולות לארגון-עצמי (self-organizing) אשר מאפשרים ומעצבים את פעילותנו המנטלית המתמשכת (רגשות, חשיבה וזיכרון). תהליך זה הינו סובייקטיבי ומודע, והוא מתקיים בהיבט גופני (embodied) והתייחסותי (relational) אשר, במצב של בריאות מנטלית, מאפשר לייצר אינטגרציות בין מרכיבי מידע ואנרגיה מובחנים ובו-בעת קשורים. הגדרתו המורכבת של סיגל נועדה להדגיש את החשיבות השווה שיש להעניק להיבטים הגופניים של חוויותנו הסובייקטיביות (אשר ניתן לקשרם לפעולות מוחיות), ולהיבטים התייחסותיים-קשריים של החוויה, קרי - היותנו יצורים המצויים כל-העת במערכות יחסים משתנות עם סביבתנו האנושית והלא-אנושית. במקביל, סיגל שם דגש על הגדרת המיינד כתהליך פעיל (בניגוד לשם-עצם), על מנת להצביע על ההשתנות המתמדת של המערכת אשר מגיבה, מפרשת ומייצרת זרם אנרגיה ומידע, הלוך ושוב - מן החוץ אל הפנים.
הגדרה זו, על פי סיגל, ממחישה את היותו של המיינד "מערכת מורכבת" אשר מתקיימת בתוך מתח מתמיד בין תגובה, וויסות ויצירה. אינטגרציה, לפי רעיון זה, מהווה את היכולת המרכזית והמשמעותית ביותר של המיינד הבריא. אינטגרציה מוגדרת בבסיסה כיכולת לחיבור וליצירת סינתזות על ידי שימוש בחלקים מובחנים וייחודיים של תופעה מסוימת (או במילים אחרות: יצירת דבר-מה הגדול/חורג מסך חלקיו). אינטגרציה בריאה של המיינד, על-פי סיגל, מתחלקת לתשעה תחומים: מודעות, ורטיקליות (מן המוח הקדום אל החלקים המתקדמים), בי-לטראליות (בין המוח השמאלי לימני), זיכרון (מפורש ומרומז), נרטיביות, מצבי-עצמי (state), תקשורת בינאישית, טמפורליות וטרנספירניציאליות (transpirational). התחום האחרון הוא הקשה ביותר להבנה, והוא נוגע לחוויה הכוללת של "היות-עם"; חריגה של האדם מעצמיותו הגופנית המוגבלת לכדי חוויה מחוברת וחופשית מול הסובבים אותו והיקום כולו. בתנאים סביבתיים מיטיבים, תשעת התחומים הללו מתפתחים לאורך החיים, ופעולתם מאפשרת איזון בין שני הכוחות העיקריים הפועלים כל-העת על המיינד; הצורך לקביעות ויציבות, המתורגם ליכולת להטמעה (אסימילציה), והצורך להשתנות, השפעה וגדילה, המתורגם ליכולת להתאמה (אקומודציה). המיינד הבריא, כמערכת מורכבת, מסוגל על פי סיגל להתקיים כתהליך מתמשך, אשר מארגן ומווסת את עצמו בצורה אינטגרטיבית, כך שהמערכת כמכלול תתפתח ותשתכלל לאורך זמן. סיגל סיכם את האיכויות האינטגרטיביות הללו בראשי-תיבות ;FACES Flexible, Adaptive, Coherent, Energized and Stable, והמחיש את דבריו בדימוי של מקהלת אלתור מוזיקלי מופתי, אשר כל אחד מחבריה בעל תפקיד וירטואוזי שונה וייחודי, אך יחדיו, בפעולה משותפת מסונכרנת היטב, הם יוצרים הרמוניה שמתהווה ומתפתחת במהלך היצירה.
כמהלך משלים לתפיסה שהציג על "המיינד הבריא", סיגל הגדיר בהרצאתו חריגה או הפרעה של המיינד כמאופיינת על-ידי כאוס ו/או נוקשות. סיגל טען כי ניתן לחשוב-מחדש את האבחנות הפסיכיאטריות-פנומנולוגיות המוכרות מה-DSM להפרעות הנובעות מלקות בפונקציונליות האינטגרטיבית של המיינד, המתבטאת בסגירות-יתר (נוקשות), פתיחות-יתר (כאוס), או שילוב של השניים. על-פי הבנה זו, ובהתאם לממצאים מחקריים הולכים ומצטברים, ניתן לקשור כיום בין טראומות (התפתחותיות ומאוחרות) להפרעות נפשיות, אשר בבסיסן פגיעות ביכולת התפקוד האינטגרטיבי של המיינד. סיגל הדגים לקות על ידי הבאת מקרה של מטופלים שאובחנו כסובלים מתסמונת פוסט-טראומתית לאחר מלחמת וייטנאם; נמצא כי מטופלים אלו סבלו בין היתר ממצב רפואי של "היפוקמפוס חסום", אשר התרחש כתוצאה מעודף קורטיזול (הורמון המשתחרר במצבי לחץ) והפנייה/הסטה של הקשב מחוץ לטווח המודעות בעת האירוע. ההיפוקמפוס, "איבר אינטגרציה" מרכזי במוח, אשר אחד מתפקידיו הוא להפוך מידע וזיכרון לא מפורשים ולעבד אותם לכדי נרטיב מפורש, התגלה כמושבת באופן מוחלט במצבים מאיימים. בשל כך, יכולותיו האינטגרטיביות של ההיפוקמפוס, בתחומי המודעות, הזיכרון, הנרטיב והטמפורליות, נפגעות. פגיעה מתמשכת נוצרת כאשר "עקבות-הזיכרון", אשר נותרו בלתי-מסומנות במיינד (הן במובן הטמפורלי של העדר סימון של 'זמן-עבר' והן במובן הנרטיבי של העדר הקשר אוטוביוגרפי קוהרנטי), מייצרות הפרעה לתפקוד האינטגרטיבי של המערכת. במצבים אלה המיינד הופך ל'רדוף-שדים' דיסוציאטיביים, והמערכת מתנהלת בצורה נוקשה וכאוטית, דרך תסמיני ההימנעות, החודרנות ועוררות-היתר המוכרים.
לקראת סיומו של היום הראשון של הסדנה, סיגל הציג בפני המשתתפים את "גלגל-המודעות" (Wheel of Awareness), כלי תרגול פרי-פיתוחו אשר מתבסס על ההבנות התיאורטיות אודות המיינד, תוך יישום של טכניקות מיינדפולנס. "גלגל המודעות" מאפשר תרגול יומיומי של אינטגרציה, בייחוד בתחום המודעות (התחום הראשון מבין התשע שסיגל מפרט אודותם). סיגל מבסס את התרגול על חלוקה של המודעות לארבעה היבטים מובחנים: מודעות למתרחש בחוץ דרך חמשת החושים, קשב לאיברים ולתחושות גופניות פנימיות, מודעות לפעולות מנטליות כגון מחשבות, וחוש נוסף הקשר להיותנו מחוברים לאחר/לסביבה/לעולם. דרך הפניית קשב מודעת וקשובה אל ארבעת התחומים האלה, נוצר בהדרגה מרכז פנימי, או hub, המאפשר למיינד תנועה שקטה ורפלקטיבית, דרכה מונעת ומשתכללת פעולת האינטגרציה. סיגל הזמין לקרוא על הכלי ולתרגלו דרך האתר האישי שלו, או כאן.
פרופ' אורי הדר חתם את יומה הראשון של הסדנה, כמתדיין של סיגל. הדר הביע תחילה תחושות של שותפות לרעיונותיו והנחותיו הנוירו-פילוסופיות של סיגל, וחיזק את מאמצו של סיגל לחפש אחר פיתוחים רעיוניים וקליניים המושתתים על הבנה כי המיינד איננו ניתן לרדוקציות ביולוגית ונוירולוגית פשטניות. עם זאת, הדר העלה שאלה על האופנים האפשריים שבהם פסיכואנליטיקאים, הפועלים בתחומה של השפה והדיבור, יכולים לשאוב ולערוך אינטגרציה של רעיונותיו של סיגל. בנוסף, הדר הצביע על פער הקיים בין העושר השפתי העומד לראשותנו בבואנו לתאר חוויות סובייקטיביות, לבין דלות שפתית מסוימת הקיימת לדידו בתחום הנוירולוגי.
את יומה השני של הסדנה הקלינית סיגל פתח בהעמקת המודל של אינטגרציה, דרך עבודה עם "גלגל המודעות". סיגל הציג את עבודת הקשיבות המתבצעת ב"גלגל המודעות" דרך הבנה של כמה מתפקודי הקורטקס הפרה-פרונטלי המרכזיים ביותר; וויסות גופני, תקשורת מכווננת, יציבות רגשית, וויסות פחד, דפוסי-תגובה גמישים, תובנה, אמפטיה, מוסריות ואינטואיציה. סיגל מקשר את תשעת התפקודים הללו לבריאות נפשית, המבוססת על אינטגרציות הנעשות בתשעת תחומי המיינד. בהמשך, סיגל הצביע על הקשר שבין עבודת תרגול אישית, דרך "גלגל המודעות", לבין הנעשה בטיפול מבוסס-התקשרות והראה כיצד "גלגל המודעות" מחבר את העצמי החווה עם העצמי המתבונן, באופן דומה לטיפול, המחבר שני אנשים אשר ביחד יוצרים תהליך של חוויה והתבוננות. כך, הדגיש סיגל את החשיבות של מכווננות-רגשית (attunement), הן דרך תרגול עצמאי והן דרך קשרים משמעותיים בכלל וקשר טיפולי בפרט, המאפשרים עבודה מתמשכת של אינטגרציה בתשעת התחומים המרכזיים.
טיפול, כך גורס סיגל, נועד להניע אינטגרציה בתחומים אשר בהם נוצרה לקות. לקות, כפי שהוסבר קודם, מבטאת כשל או חסר אינטגרטיבי בתפקודים השונים של המיינד, והיא נוצרת כתוצאה מסביבה התפתחותית בלתי מיטיבה, או טראומה במהלך החיים. התובנות הנגזרות מגישת הנוירוביולוגיה הבינאישית יכולות להוות מעין 'מצפן' אבחוני, כמו גם יישומי, לגישות טיפוליות שונות. חשיבות הגישה היא ביכולת שלה לאפשר אבחון של הכשלים/החסרים האינטגרטיביים, על מנת למקד את העבודה הטיפולית.
את המושב הראשון חתם דיון מרתק עם ד"ר שרון זיו-ביימן, אשר הדגישה את חשיבות התפיסה שסיגל מציעה כמודל לאינטגרציה תיאורטית רחבה. זיו-ביימן הציפה שאלות חשובות הנוגעות למידת השימוש הטיפולי בהבנות וטכניקות מבוססות-רגש, ביחס למודלים קלאסיים יותר אשר התמקדו בתובנה וקוגניציה. סיגל הגיב לדבריה של זיו-ביימן באופן מעשיר, כאשר הוא מדגיש בתשובתו את תפקידה הכפול של השפה בטיפול, הן ככוח מגביל והן ככוח משחרר. לדידו של סיגל, תהליכים רגשיים הם מעין "גוון" הצובע ומעצב את המיינד, ולכן לא ניתן לבצע הפרדה מלאכותית בין קוגניציות לרגשות ויש לראות בשניהם נתיבים אפשריים לחולל אינטגרציה במיינד.
לאורך הסדנה, סיגל הדגיש כי נוירו-ביולוגיה בינאישית איננה שיטת טיפול כשלעצמה, כי אם משענת תיאורטית ויישומית שעליה יכולות להתבסס גישות מגוונות. עבורו, ובהתאם לתיאוריית ההתקשרות עליה הוא נסמך, עמדה טיפולית המושתתת על הבנות הללו תיישם בפועל ארבעה היבטים טיפוליים: נוכחות, מכווננות, הדהוד-רגשי (resonance) ואמון. היבטים אלה נועדו לעצב את הקשר טיפולי כך שהוא יפעל באופן אקטיבי ליצירת שינויים נוירופלסטיים במבניות והרשתיות המוחית, ובהדרגה יבסס אינטגרציה בין החלקים המנותקים. במובן זה, נוריוביולוגיה בינאישית מנסה לחבר ולהמשיג את המתרחש בתוך האדם ("within-ness") עם המתרחש מחוץ לו, בתוך קשר ("between-ness"), לכדי יצירה והתנעה מחודשת של איכויות המיינד הבריא. המיינד הבריא, מדגיש סיגל, מסוגל לעגון בתוך מרחב פנימי שקט ופתוח (אותו הוא מכנה "open space of possibilities"), בו מתאפשרת תנועה אינטגרטיבית והרמונית של המיינד.
את המושב חתם ד"ר שלמה מנדלוביץ', אשר הביא פרפספקטיבה רעיונית מעמיקה ומאתגרת בנוגע ליכולת של האדם למצוא מקום/איכות פנימית שקטה ופתוחה בתוך עצמו. מוגבלות הרעיון, על פי מנדלוביץ', מתעוררת כאשר דבר-מה חורג מהחוויה הפנימית האחידה והקוהרנטית של האדם. מנקודת מבט של מצבי-עצמי מרובים, אשר מדגישה את התנועה הנפשית בין מצבי-חוויה, אותו מרחב שקט ופתוח הוא מעין שאיפה אידאלית מתמדת, ובו בעת בלתי-מושגת, של הנפש. לצד הריבוי הפנימי, השדה הפתוח מוכתב על ידי הזולת, ומהווה סיפור של שני סובייקטיים אשר יוצרים האחד את השני. פסיכותרפיה, הציע מנדלוביץ', מתבססת על אינטגרציה שמתאפשרת דרך יצירה והרחבה של המרחב הנפשי של המטופל בעזרת הקשר עם המטפל, כמו גם ההבנה של הגבולות של המיינד לכוחות מחוץ לו - הזולת והמציאות.
בהמשך היום סיגל פיתח את רעיונותיו והראה כיצד המרחב הטיפולי מאפשר לאדם ליצור "התקשרות בטוחה" בתוך עצמו (ביחס להיבטים שונים של חוויתו הפנימית), כמו גם עם האחר המשמעותי. תנאי ביטחון, על פי סיגל, מתאפשרים דרך עמדה טיפולית מכווננת, מהדהדת, מבוססת-אמון ונוכחת, מחלצים את המיינד מאזורי נוקשות ו/או כאוס שהם במהותם הגנתיים וריאקטיביים. המעבר ההדרגתי ממיינד הגנתי וריאקטיבי למיינד פתוח, נוכח ובעל איכויות אינטגרטיביות, מתבסס על איכויות נוירופלסטיות של המוח שמטבעו, בהינתן התנאים המיטיבים, מחפש לייצר אינטגרציה וריפוי של לקויות. ההרצאה נחתמה במושג שתבע סיגל על מנת להדגיש את האיכות המיוחדת הנוצרת בעבודה אינטגרטיבית, מבוססת-חוויה ומושתת על התקשרות בטוחה: MWE. מונח זה, המשלב בין המילה Me למילה We, מתקשר להיבט התשיעי של האינטגרציה אשר ציין סיגל, היבט הקשור לחוויה עמוקה של "היות-עם", הנוצרת בעבודת מודעות (הן בתרגול עצמי והן במסגרת פסיכותרפיה).
המושב האחרון של הסדנה נחתם דיון מעמיק של סיגל עם גב' אסנת כהן-גנור, אשר העלתה שאלות חשובות הנוגעות להתמודדות המורכבת המונחת על כתפיהם של מטפלים, בבואם לתפעל ולתחזק רגשות של אמפטיה, הדהוד וחמלה אל מול המטופלים. סיגל הציג את הרעיון כי הן קרבה רגשית בינאישית והן תחושת נוכחות ופתיחות פנימיים נוצרים דרך אינטגרציה. רגש כואב, במובן הזה, מעיד על הפרעות ותזוזה החוצה, או קרע, מהמצב האינטגרטיבי של המיינד. בשל כך, איכויות רגשיות של אמפטיה, הדהוד וחמלה, יכולים להיות מתופעלים באופן מיטיב כאשר אנו משתמשים ביכולתנו לאמפטיה, כאיכות תגובתית, ליצירת חמלה, כאיכות אקטיבית ומחוללת-שינוי.
הסדנה הקלינית הותירה תחושה אופטימית ומעצימה, באשר ליכולת של האדם לאחות ולחדש את עצמו בתוך קשר - הן עם עצמו, במגע עם חלקיו השונים, והן עם הזולת. בו-בעת, נראה כי גישתו של סיגל מציעה לשדות הטיפול והחינוך כוח מניע משמעותי לפיתוח של כלי אבחון, הערכה והתערבות - כאלו אשר ירתמו באופן מעשיר ואינטגרטיבי ממצאים מחקריים ורעיונות תיאורטיים אודות המיינד האנושי ותהליכיו ההתפתחותיים, לכדי יצירת שינויים מיטיבים.
