חשיפה עצמית של המטפל בפסיכותרפיה לילדים

חשיפה עצמית (Self disclosure) של המטפל במהלך פסיכותרפיה היא טכניקה המעוררת בשנים האחרונות עניין רב: טכניקה זו עומדת בניגוד לעקרון ה'הינזרות' (abstinence) הפרוידיאני הקלאסי ומחקרים אשר בחנו את השפעותיה על התהליך הטיפולי העלו ממצאים בלתי עקביים. על אף היותה של החשיפה העצמית שנויה במחלוקת, מצביעים מחקרים על כך שלמעלה מ-90% מהמטפלים השתמשו בה. השימוש בחשיפה עצמית בעבודה הטיפולית עם ילדים, לעומת זאת, כמעט ולא זכה להתייחסות מחקרית. מחקר אשר פורסם ב-2005 ב-American Journal of Psychotherapy מציע נתונים על השימוש בחשיפה עצמית בפסיכותרפיה לילדים.

חשיפה עצמית בפסיכותרפיה לילדים: רקע וסיבות למחקר

הספרות אשר עוסקת בחשיפה עצמית של המטפל מתייחסת, כמעט ללא יוצא מן הכלל, לחשיפה עצמית בפני מטופלים בוגרים. זאת, למרות המספר ההולך וגדל של ילדים הנעזרים בטיפולים פסיכותרפויטים בשנים האחרונות, והצורך לשכלל ולייעל את הטכניקה הטיפולית. כמו כן, מספר עדויות עקיפות מצביעות על רלוונטיות הנושא גם לפסיכותרפיה בילדים.

מחקר שנערך בקרב ילדי כיתה ו' הצביע על כך שילדים נחשפו יותר בפני מראיין אשר השתמש בחשיפה עצמית ביחס למראיינים אשר לא השתמשו בה, וכי אופי חשיפתם העצמית היה דומה לאופן החשיפה העצמית בה נקט המטפל. כמו כן, ילדים שצפו בסרטי וידאו של ילדים אחרים אשר מסרו פרטים על עצמם גילו חיבה ורצון גבוה יותר לחברות עם ילדים שסיפרו פרטים אינטימיים יותר על חייהם (למשל, העדפה לילד שסיפר על דבר שמפחיד אותו ביחס לילד שסיפר שהמורה שלו היא אישה). ממצאים אלו תומכים בהבנה כי החל מגיל עשר, פחות או יותר, ילדים מצפים להדדיות באינטראקציות בין אישיות.

עדויות אלו חוברות לתפיסות תיאורטיות התפתחותיות וקליניות התומכות בחשיפה העצמית. לדוגמא, נטען כי שלבים פסיכוסקסואלים מסויימים מגבילים את יכולת הילד לחשוף את עצמו ולכן הוא זקוק למודל חי של המטפל. בנוסף, נטען כי בגילאים הצעירים עשויה תגובה לא ישירה של המטפל על שאלותיו של הילד אודותיו להיות מבלבלת, ולפגוע במשימת גיבוש תפיסת המציאות הנכונה הניצבת בפני הילד. בהתאם, נטען כי החשיפה העצמית עונה על צרכיו ההתפתחותיים של הילד לקונקרטיות ומונעת תסכולים מיותרים, וכך מחזקת את הברית הטיפולית.

ממצאי המחקר הנוכחי

המחקר הנוכחי בא לבחון היבטים שונים של האופן בו עושים מטפלים שימוש בחשיפה העצמית בעבודה עם ילדים. שאלון מובנה אשר הועבר ללמעלה ממאה מטפלים הצביע על מספר ממצאים:

• מטפלים העידו על שימוש מצומצם ביותר בחשיפה עצמית.
• מטפלים העידו על חשיפה עצמית רבה יותר בפני מטופליהם הילדים ביחס למטופליהם המבוגרים, ודיווחו על היעדר רגשות אשמה או חרטה על החשיפה.
• הפרטים האישיים אותם נטו מטפלים לחשוף היו סטטוס הורי (האם יש ילדים), סטטוס משפחתי, חוויות מבית ספר, האם המטפל מחזיק חיית מחמד.
• באופן כללי, ילדים כמעט ולא ביקשו לדעת פרטים אישיים על מטפליהם. כאשר ביקשו לדעת, היו אלו הפרטים אותם נטו מטפלים לחשוף (סטטוס משפחתי והורי, חיות מחמד) וההיענות לבקשתם בקרב המטפלים היתה גבוהה.
• מטפלים לא תפסו את חשיפתם העצמית בכל אחד מן הפריטים כמקדמת את התהליך הטיפולי.
• מטפלים בעלי אוריינטציה פסיכודינמית ופסיכואנליטית נטו להיחשף פחות ממטפלים אקלקטיים וקוגניטיביים-התנהגותיים.