צוות בטיפולנט
Grief טוענת במאמרה כי מעט מאוד תשומת לב הוקדשה למחיר הרגשי שמשלמים מטפלים על הניסיון להקל על סבלם של מטופליהם. לטענתה, הימנעות, השתהות והיעדר אפשרות אפילו לסיפוק עקיף של צרכים דחפיים הם דרישות בסיסיות של העמדה האנליטית. בעוד שאנו ערים לפוטנציאל הניצול והקורבנות של מטופלינו, פעמים רבות אנו מתעלמים מהעול הכבד על כתפי המטפל, ובפרט המטפל במטופלים מופרעים ביותר. תחת מגוון הסיבות והכישורים המביאים אדם לבחירה במקצוע טיפולי, אנו מוצאים לא פעם את הרצון לא לרפא רק את סבל המטופל אלא גם את סבל הורי המטפל עצמו. משאלה זו משקפת את אחת הדינמיקות החבויות בחיי המטופל ובפרט בקרב מטופלים הנוטים להיצמד לאובייקט הרע. על כן, מטופלים אלו מציבים דרישות מיוחדות בפני המטפל הנאלץ להתמודד עם חוויות העברה נגדית מורכבות. Greif מציגה דוגמא קלינית הממחישה כיצד מטרתו הטיפולית של המטפל מתערבבת במאזוכיזם של המטופל, ומציעה כי ההקלה על סבל המטופל מתאפשרת באמצעות יכולת המטפל להיות נוכח, חי, אקטיבי ופוטנטי וכך להתגבר על הנטייה להישאב לכניעה מאזוכיסית לפתולוגיית המטופל והאובייקטים הפנימיים הרודפניים שלו.
Greif מציגה במאמרה מטופלת בת 29 המצויה בטיפולה כשלוש שנים במסגרת טיפול יום, לאחר שבשש השנים שקדמו לטיפול אושפזה ושוחררה לסירוגין. אביה נפטר חמש שנים קודם לכן והיא היתה תלותית ביותר באמה. הסימפטומים המרכזיים מהם סבלה היו הפרעת אכילה, חתכים עצמיים ומחוות אובדניות. בתחילת הטיפול המטופלת היתה עסוקה באופן אינטנסיבי בסימפטומים ההרסניים אותם תיארה וקיטלגה באופן מפורט. המטפלת מצאה עצמה משועממת ומתקשה שלא להגיב מתוך תסכול וצורך לשחרר את המטופלת מהסימפטומים ובכך חשה כי היא משותקת. בדיעבד, נראה כי תגובת העברה נגדית זו משקפת הן את חוויתה של המטופלת מול אם נוטשת ודוחה ואב מת והן את משאלתה המוגזמת של המטפלת לסייע. בהדרגה ניכר היה כי המטופלת מתחילה ליצור קשר טיפולי אך בו זמנית נראה היה כי היא נדחפת להתקשרות חדשה זו על ידי גורמים חיצוניים כטיול ארוך של האם לאירופה. היא הפכה מדוכאת יותר והתלוננה על בעיותיה עם המטפלת הקודמת בה הפכה להיות "תלותית מדי". מעט לפני עזיבת האם ולפני יום השנה למות אביה, באחת הפגישות בהן המטופלת דיברה ודיברה על קשיים מעורפלים עם מטופלת אחרת ועל הקושי בהבאת עצמה לידי אכילה, היא ציינה בדרך אגב כי הזכירה בפני מטופלת אחרת כי היא חשה אובדנית. המטפלת הרגישה לפתע כי היא "נזרקת" ממצב האדישות בו היתה שרויה ופירשה את האדישות והאגביות בהן הוזכרה האובדנות כקשורים בהיעדר אמונה לגבי האפשרות שצרכיה יענו על ידי המטפלת או כל אדם אחר. האדישות שיקפה את המיזוג עם אובייקט פנימי רודפני. עם הזמן המטפלת מתארת כיצד הבינה כי גישה פרשנית בלבד אינה מספיקה עבור מטופלים מסוג זה וכי יש להחזיק בעמדה אקטיבית ו"חיה" יותר אשר ממוקדת באופן בו המטופלת עומדת להתמודד עם הדחפים ההרסניים. זאת, מאחר ועמדה פרשנית אליה המטופלים מסוגלים להתחבר אינטלקטואלית אך לא לעשות בה שימוש רגשי, חוברת עבור חלק מהמטופלים לעמדה הפאסיבית והמאזוכיסטית בה הם נמצאים.
החיות והעניין של המטפל קריטיות במיוחד למטופלים הנמצאים על סף כניעה לאובייקט פנימי סאדיסטי או נפילה לבדידות ריקנית אינסופית. מטופלים אלו מצויים במאבק על היאחזות במציאות ויכולתם לקיים פאסאדה תפקודית נקנית במאמצים עצומים. רבים מהמטופלים המאזוכיסטיים והפוצעים את עצמם מתמודדים עם אימה אמיתית מפני חוויתם הרגשית ולכן נמנעים מקשר עם המציאות.
בתחילת הטיפול מטופלים אלו נשענים על חיות המטפל, ועם הזמן והתרחבות האמון בוה מתפתחים תקווה לריפוי ועניין במציאות.Menaker (1942) הזהיר מפני מצבים בהם הטיפול מחזק ולא מפחית את המאזוכיזם ואכן, בסיטואציה האנליטית טמונים רכיבים העלולים לשחזר את הטראומה ככאב הנגרם למטופל במסגרת מערכת יחסים והאפשרות להינטש לאחר שהכמיהה לקשר תתפתח. אלמנטים אלו קיימים לא רק אצל המטופל אלא גם אצל המטפל אשר מעצם עמדתו הטיפולית נדרש להשהות את צרכיו ואת הסובייקטיביות שלו. כמו כן עליו להתמודד עם פגיעות נרקסיסטיות הנובעות מהשלכות מטופלים וחוסר יכולתם להשתנות, כפי שטוען Greenson (1966).אמנם לא כל עידון של אלמנטים אלו משמעו מאזוכיזם של המטפל, אך טיפול במטופלים מסוימים מעורר תגובות העברה נגדית המגרות גם את המאזוכיזם של המטופל. מספר כותבים התייחסו לאופן בו הטיפול מהווה איום על האיזון הנרקסיסטי של המטפל ועל שלמות ולכידות העצמי שלו, בהצטרפות לתהליכי הגדילה של המטופל אשר כמעט תמיד מלווים בחוויות של איום וחרדה. עם זאת, עקב הסיפוק העמוק הנלווה לעבודה הטיפולית גדל הסיכוי לחוסר תשומת לב לאספקטים הדורשניים והתובעניים שלצידה. עם מטופלים ספציפיים מתעוררים דפוסי העברה נגדית המביאים להדגשת ההיבטים המאזוכיסטיים של המטפל. דפוסי העברה נגדית אלו כוללים פעמים רבות תחושות של יאוש, שעמום, חשדנות וקנאה כלפי קולגות, אשמה ומעורבות יתר אשר מתחלפים לא פעם בכעס על המטופל ולעיתים תחושה מודעת של הימנעות מכעסו. מאחר ומטופלים מביאים לטיפול דפוסי העברה-העברה נגדית המשקפים יחסי אובייקט בלתי פתורים, חשוב במיוחד שהמטפל יהיה מודע לחוויות העברה נגדית של תוקפנות וסאדיזם כמו גם מאזוכיזם וכניעה כלפי המטופל. התהליך הטיפולי משפיע על הערכתו העצמית של המטפל ועל חוויתו העצמית את מקצועיותו ובמובנים אלו מקביל במידה רבה לסביבה ההורית הראשונית בה גדל המטופל. המטפל יכול למצוא עצמו מזוהה יתר על המידה עם סבל המטופל ועמדתו הפאסיבית והקורבנית או לחלופין- עם דימוי ההורה המופנם השלילי, כאשר הזדהויות אלו עלולות לערער על חווית המטפל את עצמו כטוב ובעל יכולת לעזור ולהזין. המטופל המאזוכיסטי מתגונן מפני הכאב והאבל המקושרים לויתור על המאבק עם ההורה המוקדם. מטופלים אלו טרם השיגו את העמדה הדפרסיבית ולכן נזקקים פעמים רבות לביטויים קדם מילוליים וקדם סימבוליים כפגיעה בגופם כאמצעי תקשורת. מטופלים אלו אשר פעמים רבות אינם נגישים למה שויניקוט מכנה משאלת המטפל להיאכל- משאלה אשר הוא מתאר לא כמאזוכיזם אלא כביטוי לרצון האמהי "להיאכל" על ידי התינוק במטרה לדאוג לו ולהזין אותו. המאזוכיזם של המטפל אינו טמון במשאלה זו אלא באופן בו הוא מנהל את התסכול המתעוררת מול מטופלים המתסכלים את משאלתנו להעניק אמהות טובה.
Masochism in the therapist. Greif, Ann C. Psychoanalytic Review, Vol 72(3), 1985, 491-501.
