ד"ר רן אלמוג
לפניכם הפרק "השאלה האקטית — מפגש שני" מאת ד"ר רן אלמוג, מתוך הספר "השאלה האקטית ומה שקרה בתוכי כשכתבתי עליה", באדיבות המחבר.
בהינתן כי קיים הבדל בינך לבין החוויות שאיתן את נאבקת, האם את מוכנה לחוות אותן, במלואן וללא הגנות, כפי שהן ולא כפי שהן טוענות שהן? והאם את מוכנה לעשות את מה שיוביל אותך בכיוון ערכייך, ברגע הזה ובמצב הזה?
על השאלה האקטית אני חוזר פעמים רבות בזמן שכתיבת ספר זה מתרחשת. חוזר אליה וחוזר עליה. חוזר בכתיבתה כאן, במילים אלה, חוזר כשאני מפנה אותה אליי, אל עצמי.
עכשיו, לדוגמה, אני מפנה תשומת לב אל הרגע הנוכחי. אני בברלין, בבית של חבר. השעה שמונה וחצי בבוקר, ובחוץ קריר ואפרורי. זהו סתיו מאוחר. אני יושב מול חלון שמשקיף אל הרחוב. מבחין במכונית שעוברת בו מדי פעם, בילדים שהולכים לבית הספר או לגן. החלון פתוח מעט, וקרירות נושבת ממנו על האצבעות שלי. גבי זקוף על הכיסא. לא שתיתי עדיין קפה או תה, כי אני מחכה עד שהחבר שאצלו אני מתאכסן יקום ויראה לי איך מפעילים את המכשירים במטבח.
אני מתחיל לכתוב את המילים הראשונות של הפרק הזה ומתקשה בכך. זה זמן טוב להאט ולהפוך את תהליך הכתיבה עצמו לתרגול בנושא שעליו אני כותב; לתרגול השאלה האקטית.
מה קורה בתוכי? אאט ואשים לב. אשים לב לנוף הפסיכולוגי שלי, כפי שהוא ממש עכשיו. "נוף פסיכולוגי" הוא מטאפורה שטבע הפסיכולוג האקטי האנק רוב (Robb). כשאנו יושבים בנקודה יפה בטבע, אולי נתבונן בהר, בשמיים, בעצים, בציפורים; כשאנו מפנים את תשומת הלב שלנו פנימה — אל עבר הנוף הפסיכולוגי שלנו — אנו מזהים מחשבות, רגשות, תחושות גופניות ואולי אלמנטים ויזואליים. אלו הם המרכיבים הבסיסיים של החוויה הפסיכולוגית שלנו. אין זו רשימה ממצה, אבל כמו דברים רבים באקט, היא נבחנת בהתאם למידת השימושיות שלה. עבורי היא כזאת. אני מקווה שאולי תהיה כזאת גם עבורכם.
אז כיצד נראה הנוף הפסיכולוגי שלי כעת? אני מרגיש כרגע אי נחת מסוימת, ופוגש בתוכי אי ודאות ומחשבות מתרוצצות: מהיכן אתחיל? איך עליי לכתוב את החלק הזה, את הפרק הזה?
המחשבות הן מעין משפטים שעשויים ממילים. מין דיבור פנימי. המחשבות שלי יכולות להיות סתמיות או משמעותיות. הן עוסקת בשלל נושאים החלים על העתיד או על העבר. הן מתמקדות בי וביחסיי עם האחרים או עם העולם. לעיתים אני מזהה בבירור את המחשבות שלי, לעיתים אני מתקשה בכך. אני מחזיק בעמדה שזה בסדר, כך או כך. לעיתים אשים לב בעיקר למחשבה אחת. לעיתים יופיע מקבץ של מחשבות הדומה ללהקת ציפורים — כפי שמתאר אחד האבות המייסדים של אקט, קלי ווילסון (Wilson).
אז אני מניח למחשבות שלי להיות כפי שהן, ורק שם לב אליהן. אני מפנה תשומת לב גם אל הרגשות. האם אני יכול לשים לב לרגש כלשהו שנוכח בתוכי? אולי הוא ברור ומובהק, אולי מעודן ודק יותר. אולי זהו רגש מובחן, כמו כעס או בושה, ואולי הוא מובחן פחות ועמום יותר. אם כך או אם כך זה בסדר, אאפשר למציאות הפנימית שלי להיות כעת בדיוק כפי שהיא, כאן ועכשיו.
ולאילו תחושות אני שם לב כעת? כאב כלשהו, חום, קור, גירוד? תחושה פנימית של כיווץ, אולי של תנועה פנימית כלשהי? האם אני שם לב לתחושה בכפות הרגליים שאולי נחות כרגע על גבי הרצפה? לתחושה שבתחתית הירך ולזו שבישבן המונח על כיסא? לתחושה שבקצות האצבעות שמקלידות על מקשי המקלדת?
והאם אני מבחין בדימויים ויזואליים שמתעוררים? יש הניחנים ביכולת לזהות תמונות או סרטים בתוכם, שלעיתים נוכחים בצורה מובהקת יותר מאשר מחשבות או רגשות. אני לא אחד מאלה, אבל אנסה. האם כעת נוכחים בתוכי תמונות, דימויים ויזואליים או מעין סרטים?
המחשבות שלי, הרגשות שלי, התחושות הגופניות, הדימויים הוויזואליים — כל אלו הם אבני הבניין שמהן עשויות החוויות שלי. חשוב לומר שלא כל אחד מאיתנו ניחן ביכולת לזהות ולתאר את הנוף הפסיכולוגי שלו; לא כל אחת מאיתנו ניחנה באוצר מילים נרחב ועשיר שיוכל לתאר את המציאות הפנימית שלה. אך אלה יכולות להתפתח ולהשתכלל בעזרת התכוונות ואימון.
אאט ואנשום. עצם תשומת הלב כלפי מה שנוכח ממש עכשיו, ברגע זה, מעוררת בתוכי מידה מסוימת של שחרור. עצם ההתבוננות באי הנחת שבתוכי כאובייקט של תשומת לב, מעוררת בתוכי פּנִִיוּת. מרחב נפתח בפנים, נינוחות מסוימת מופיעה. אפשר אולי להתבונן, לשים לב, לחשוב. והמילים בינתיים נכתבות.
השאלה "לאן לנוע, על מה לכתוב?" עדיין נוכחת.
אי ודאות היא חוויה לא נעימה, ומסיבות אבולוציוניות טובות למדי היא מרתיעה אפילו. מאחוריה עשויה להיות סכנה שמשמעה אפילו מוות, לא דבר בלתי סביר בסביבה עוינת, כפי שטוען ווילסון1. אנחנו צאצאי החששנים, אלה שנרתעו לא רק מסכנה אלא גם מכל דבר שעשוי להידמות לה. הנה שיח אוכמניות בנוף קדמוני. אולי מאחוריו רובץ דוב. והנה אדם מתקרב אליו. הוא מעדיף להימנע מסכנה אפשרית ומחליט לא לגשת אליו, גם במחיר של אובדן ארוחה. סביר להניח שאנחנו צאצאיו של אותו קדמוני הססן, ולא של חברו "האמיץ" שהסתכן ובסופו של דבר הפך להיות הארוחה של הדב. משמעות הדבר שאם יש בנו רתיעה עמוקה מפני אי ודאות, אך טבעי שיופיעו בנו דחפים להתרחק ממנה או להפסיק אותה בדרך כלשהי.
אבל מה אם גם מה שיקר וחשוב לי מלווה באי ודאות? בעמימות? במקרה הזה, דחיית אי הוודאות שנוכחת עכשיו תהיה גם ויתור על מה שיקר וחשוב לי. דחייה של העמימות שיש בי עכשיו תהיה גם ויתור על כתיבת המילים האלו בדיוק.
אחזור לשאלה האקטית. בהינתן שקיימת הבחנה ביני ובין החוויה שנוכחת בתוכי כרגע, הנה אני מבחין ביני ובין אי הנחת שבתוכי; ביני ובין חוויית הקרירות שעולה בכפות רגליי; ביני ובין אי הנחת מכך שעדיין לא שתיתי הבוקר קפה; וביני ובין אי הנחת הקטנה שמעלה בי אי הוודאות, זו שהולכת ופוחתת כעת, כשהפרק מתחיל להתהוות. עתה אני מוזמן לפתוח בתוכי מרחב שיוכל להכיל את מכלול החוויה שלי. כל מרכיב בה הוא חלק ממני, ובה בעת אני גדול ממנו. אני המארח של כל מרכיב ומרכיב בחוויה שלי.
כשאני מתבונן בנוף הפסיכולוגי שלי כפי שהוא ממש עכשיו, אבדוק אם יש בו מרכיב כלשהו ש"זוכה" למעין התנגדות, להדיפה. מרכיב שאני לא מעוניין בו, שאני רוצה לשנות באופן כלשהו: להקטין, להגדיל, להפוך למרכזי פחות. אולי אני רוצה שרגש מסוים ייחלש או ייפסק, שמחשבה זו או אחרת תיעלם, שכאב ישכך, שתחושה גופנית תחלוף? הרי זה כל כך מובן. כולנו, בני אדם ובעלי חיים, מבקשים שיהיה לנו נעים, שלא יכאב לנו. אך האם אוכל, רק לעת עתה, לאפשר גם לאותם מחשבות, רגשות ותחושות לא נעימים להיות איתי?
אני מזמין כל אחד ממרכיבי הנוף הפסיכולוגי שלי להיות כעת בדיוק כפי שהוא, במקום שבו הוא נמצא עכשיו. יש מקום בתוכי לכל רכיב ורכיב: לכל תחושה ומחשבה, לכל רגש וזיכרון. הם כולם מוזמנים, הם כולם אורחים במרחב הגדול שהוא אני.
ומדוע אני מאפשר להם להיות כפי שהם? מדוע איני נלחם בהם, מנסה לשנות אותם או לסלק אותם? אני משער שהתשובה משתנה. התשובה שלי כעת היא שאני מעדיף שלום בתוכי. מעדיף את הפּניוּת, את תחושת המרחב הפנימי, את הרווחה שמופיעה, את השקט שמתעורר בי כאשר אני מאפשר לכל מה שנוכח להיות בדיוק כפי שהוא.
גם תשובות אחרות עשויות להופיע, למשל זו הגורסת שהניסיונות לשלוט, לשנות, לסלק, להיפטר, או לחילופין לגרום למה שלא נמצא להופיע — דורשים מאמץ והפניה של תשומת לב. מכיוון שאנו יצורים אנושיים מוגבלים, הפניה של מאמץ ותשומת לב לדבר מסוים מקשה על הפניה של מאמץ ותשומת לב לדבר אחר. כך מוביל לא פעם הניסיון לשלוט במציאות הפנימית לקושי לנוע בהתאם למה שחשוב ויקר בחיים.
והנה תשובה נוספת: אפשר שהניסיונות לשלוט, לשנות, לסלק ולהיפטר, או לחילופין לגרום לדבר מה שאינו בנמצא להופיע — אינם צולחים. הם מסתמנים כפרויקט שמושקע בו מאמץ רב, ובה בעת הוא עקר. אותם מרכיבי חוויה לא רצויים עדיין שם, בתוכנו, ועתה אנו גם חווים תסכול, ייאוש ואולי תחושות שליליות נוספות שנובעות משהייה בניסיון מאבק ושליטה שלא נושא פירות. ואולי תשובה אחרת מופיעה.
ושוב אחזור אל השאלה.
אני שם לב למה שנוכח בתוכי עתה ומאפשר לו להיות בדיוק שם, כפי שהוא ולא כפי שהוא טוען שהוא [as it is and not as it say it is]. זוהי הזמנה להתבונן בתהליך החשיבה שלי מתוך פיכחון ודיוק, ולראות את החשיבה המילולית שלי בדיוק כפי שהיא: מילים, משפטים, לאו דווקא הוראות שלהן אני צריך לציית. אני מוזמן להתבונן במחשבות, על תוכנן הקונקרטי, כאירועים שקורים כרגע בתוכי, בשדה התודעה שלי. לכאורה זוהי הזמנה פשוטה. ההזמנה להתבונן במחשבות שלי כפי שהן אינה שונה מהזמנה להתבונן במסך המחשב שמולי כפי שהוא: מסך מחשב שנמצא מולי. פשוט וסתמי לכאורה, ואולם אפשר שזה לא כך בדיוק.
לא פעם אני מתייחס למחשבות שלי בהתאם לתוכנן, כמעין הוראות הפעלה לרגע הנוכחי. תוכנית או מפה שמבקשות להכפיף את הרגע אליהן. במקרה זה, המחשבות שלי אינן עוד אירוע פנימי, לא עוד חלק מן האנושיות המתהווה שמתרחשת ממש עכשיו, זו שאפשר להתבונן בה, להעריך אותה ואולי גם לראות את היופי שבה. במקרים אלה, המחשבות ולעיתים גם הרגשות הופכים למעין שליט עריץ שמנסה להכפיף את פעולותיי, את הזולת, את הסביבה, את הרגע הנוכחי — לתוכנית שעליה הן מספרות.
אז אניח למחשבות ולרגשות להיות בדיוק כפי שהם, בלי להעניק להם בעלות או שליטה על הרגע הנוכחי. אאפשר להם להיות חלק מהרגע הנוכחי, מן ההתרחשות המתמשכת מרגע לרגע, ולא השליט שתובע עליו בעלות.
ואאט, ואנשום.
איזו איכות מתחילה להופיע כאשר אני נענה להזמנות האלה? כאשר אני מבחין ביני ובין החוויה שלי, כאשר אני מאפשר לה להיות בדיוק כפי שהיא כעת, מבלי להיאבק בה או לנסות לשנות אותה. כאשר אני מאפשר לאירועים המנטליים השונים שמתרחשים בתוכי להיות בדיוק מה שהם, כפי שהם, בלי להעניק להם בעלות על הרגע הנוכחי. מה קורה אז, מה מתאפשר, מה נפתח?
ככל שאני מתרגל יותר את המרכיבים האלה של השאלה האקטית, אני שם לב שמשהו בתוכי מתרכך. אני פנוי יותר והאפשרות להתבונן מקבלת חדות נוספת, כאילו מתווספים פרטים למה שנמצא לנגד עיניי. הוא חד יותר, ברור יותר וצבעיו בוהקים יותר.
עצרתי את הכתיבה וחזרתי אליה. חלף יום, עלו התרחשויות, ועתה חזרתי למלאכה. ושוב, מהתחלה, אני מפנה תשומת לב למה שמתרחש כרגע. לנוף הפסיכולוגי כפי שהוא, לבית הקפה שאני יושב בו, לסביבה חדשה, להתמקמות אחרת. מבחין במחשבה: "לקום לשירותים ולהשאיר את הציוד שלי מאחוריי או לא?" עולה בי רצון לחזור לכתיבה, ואיתו גם הזמנה לאפשר לכל מה שנוכח להיות בדיוק כפי שהוא. אני מתבונן במחשבות כמחשבות, ברגשות כרגשות, וחש חיבור מחודש אל הרצון לכתוב את שנכתב כעת.
כאשר יש פניות גדולה יותר, כאשר אין מאבק פנימי ואין תחושה של כפיפות למחשבות, ניתן לנוע בהתאם למוטיבציה העמוקה — בהתאם לערכים — כפי שמזמינה השאלה האקטית. התנועה שמבקשת לקרות כאן ועכשיו היא זו של הכתיבה שלי את הפרק הזה. ברגעים אלה אני שומע בתוכי ניגון של רצון לבטא רעיונות שהבשילו בי, ומבקש לבטא אותו בצורה של מילים ומשפטים שיגדלו ויתעצבו לכדי ספר. זהו ספר שנולד ברגעים אלו ממש. הוא התעצב והתפתח בתוכי לאורך שנים, ועתה הוא נולד בעזרת המילים שנכתבות כאן ועכשיו. ואני כותב בהתאם ליכולות ולמשאבים שלי. כותב בעברית, כי זו שפת האם שלי, אף שהייתי רוצה לכתוב גם באנגלית; כותב בבית קפה, כי כאן אני יכול להתרכז בקלות רבה יותר מאשר בדירה שבה נמצאות כרגע בנות המשפחה שלי; כותב כשאני מודע לכך שעוד מעט אצטרך לקום לשירותים כדי לכבד גם את צורכי הגוף שלי.
את השאלה האקטית אני מוזמן לשאול שוב ושוב לאורך רגעי חיי. אולי היא רלוונטית במיוחד כאשר אני נסער, כאשר אני מרגיש חסר אוריינטציה, כאשר אני מתקשה לנוע בהתאם למה שחשוב לי, כשאני מותש וטרוד. אך היא יכולה להישאל בכל רגע ורגע, ולמעשה תרגולה השוטף מעמיק ומחזק את ההיכרות עימה ואת זמינותה עבורי.
השאלה האקטית מזמינה לתנועת חיים שמבוססת על הערכים האישיים שבהם אדם מחזיק. זוהי הזמנה לתנועה המתקיימת על אף כוחות חיצוניים שמתגלמים בשפה האנושית שלתוכה אנחנו מתפתחים, ולצידם. כוחות שמכוונים לקונפורמיות או לצייתנות. השאלה האקטית היא ידע שמשחרר מן האלמנטים הדכאניים של השפה, שמבקש לשחרר ממסרים חברתיים ותרבותיים כדוגמת, "אם אני מרגיש דבר מסוים, אז משהו לא בסדר אצלי"; או, "אני אמור להצליח לשלוט במחשבות שלי". הערכים אינם מחויבים לנורמות חברתיות, ואינם נובעים מניסיון לרצות או מציות; הם ביטוי לסובייקטיביות, לאינדיבידואליות, לבחירה חופשית של החיים שאני מבקש לחיות. זה המובן שמתוכו מציעה השאלה האקטית דרך לחיים אותנטיים בעולם.
ברמה עמוקה אף יותר, דומה השאלה האקטית לגישות רוחניות שמציעות דרכים להשתחרר משתלטנותו של המיינד ולחזור למגע ישיר יותר עם החוויה שלנו. המיינד (התודעה) הוא החלק בתוכנו שמתכנן, פותר בעיות, מנתח ושופט. הוא חשוב וחיוני, ובה בעת הוא שתלטן ונוטה לקחת בעלות על מכלול החיים, גם היכן שהוא אינו נדרש.
מתוך נקודת מבט זו אני מזמין אתכם לראות בשאלה האקטית גם מעין כלי מדיטטיבי המיועד לתרגול תנועת חיים אותנטית ומשוחררת, כאן ועכשיו. אין הכוונה למדיטציה כתרגול מנטלי שמנותק מהסחות הדעת של ההוויה. אין זה תרגול שמתחיל ונגמר, ואחריו אפשר להמשיך בהתנהלות החיים הרגילה, כמו אימון גופני שאחרי מקלחת והחלפת בגדים הוא נותר כזיכרון מאחורינו.
את השאלה האקטית יש לראות כהזמנה לחיים עצמם. לא כאימון לקראתם, אלא כתרגול באופן היות מרגע לרגע. זוהי הזמנה לחיות כשאנו מתנהלים מתוך קבלת החוויה הפנימית שלנו, על גווניה. משתמשים במיינד בדרך מועילה ומותאמת, נמצאים במגע עם מה שיקר לליבנו ונעים, בהתאם לו ובהתאם לתנאי המציאות המשתנים. אם כן, ההזמנה היא למדיטציה שהיא חיים — לא הכנה לחיים. השאלה האקטית היא כלי תומך חיים במסגרת תנועת החיים שמתרחשת ללא הרף.
ד"ר רן אלמוג הוא פסיכולוג קליני וד"ר לסוציולוגיה. עובד ברוח אקט, חושב אקטית ואחרי כל השנים האלה עדיין מרגיש שאקט הצילה במידה רבה את חייו. מתרגל מדיטציה שנים רבות, אף שלאחרונה הוא משתתף בקבוצת הישיבה בעיקר כי הוא מקבל בה לא־כלום. גר ברמת השרון (וחולם לגור במקומות אחרים), נשוי באהבה ובאושר (לרוב) ומגדל שתי בנות מקסימות (לרוב). בזמנו הפנוי הוא מאזין למוסיקה, קורא, משחק שש־בש, בוהה, משוטט ומתיידד עם אקליפטוסים לאורך הירקון (יש שם שניים אהובים במיוחד). לאחרונה כתב את הספר הזה וממש נהנה מכך.
1. Wilson, K. G., & DuFrene, T. (2009). Mindfulness for two: An acceptance and commitment therapy approach to mindfulness in psychotherapy. New Harbinger Publications
