צוות בטיפולנט
אשמה עשויה להיות חוויה נפשית מענה ומייסרת. ביירנברודספוט (Bierenbroodspot) מציג במאמרו בושה, אשמה וכפרה של מטפלים: סופר האגו של המטפל בפסיכואנליזה (1991) את נושא האשמה בקרב מטפלים, ובפרט דן בהשלכותיה של אשמה אינטנסיבית. יתר על כן, הוא קושר בין אשמה מוגברת של מטפלים לבין דינמיקות נפשיות נוספות אשר עשויות להשפיע על העבודה הטיפולית.
ביירנברודספוט פותח את מאמרו בהתייחסות לדרישות האידיליות, ה'על-אנושיות', המצופות מהמטפל. דמות המטפל נדרשת לקיים איזון מושלם בין עמדה רגשית לטיפולית, הבנת מוטיבים בלתי מודעים, הקשבה אינטנסיבית, המנעות מפעולה, ושליטה עצמית גם מול עוצמות רגשיות עזות מצד המטופל. במילים אחרות, המטפל מצופה למלא תפקיד של הורה אידיאלי (כמובן ללא הצד המהנה של ההורות). השוואה זו להורות אינה מפתיעה, מאחר ובמובנים רבים, הסיטואציה האנליטית מכוונת לעירור רגשות שמקורם בסיטואציה הילדית, במטרה להפוך את השפעותיה לניתנות לשינוי. לתהליך זה סטרצ'י התכוון כאשר טבע את המונח סופר-אגו תומך (Auxiliary Super Ego) בהתייחסו לעמדתו הבסיסית של המטפל אשר באה לתמוך במטופל אל מול השלכות הסופר אגו הלקויות שלו.
ביירנברודספוט מעלה את השאלה האם הסטנדרטים העל אנושיים שמציבים לנו בתהליך הכשרתנו אכן מסייעים למטפלים לשפר את התנהולתם בעולם, או שמא מבנים סופר-אגו חדש, המתווסף לקונפליקטים הנפשיים והמוסריים של המטפל כאדם - אלה אשר פעמים רבות מהווים גורמים לא-מודעים שהובילו לבחירתו במקצוע טיפולי מלכתחילה. בכל מקרה, הקושי האדיר לשמר סטנדרטים גבוהים אלו לאורך זמן מייצר צורך במסגרות תומכות רבות המקיפות את המטפל, ובניהן הטיפול האישי של המטפל, האופן בו מעוצב הסטינג הפסיכואנליטי וההדרכות המקצועיות אשר מוסיפות 'שלישי' לקשר הטיפולי האינטימי.
מעבר לסטנדרטים המתבססים בעת רכישת המקצוע הטיפולי, גם החינוך בעברו של המטפל מוביל ליצירת גבולות (לרוב לא מודעים) באשר למה שאסור ומותר בעולם. חלקים אלו עומדים גם הם בבסיס הסופר-אגו המקצועי, אשר מתעצב במהלך ההכשרה הטיפולית. פרויד כמעט ולא דן בהבחנה בין סופר-אגו לאגו אידיאלי (ego ideal), אך למפל דה-גרוט (Lampel-de Groot, 1962) הציעה כי האגו האידיאלי הוא הרחבה נרקיסיסטית של הגשמת משאלות הלוצינטורית, אשר עוברת טרנספורמציה להורה האידיאלי, ולבסוף מהווה את הבסיס לערכים חברתיים ואתיים - זאת בניגוד לסופר-אגו הנוקשה, הנוצר דרך איסורי ההורים ומקושר לרגשות בלתי נעימים. חוסר עמידה בסטנדרטים של האגו האידיאלי מלווה באכזבה עמוקה, האשמה עצמית ותחושת חוסר שביעות רצון, אשר מביאים לעיתים לתחושות של השפלה, בושה, זעם וניסיון להכחשה. לקיומו של אגו אידיאלי מתפקד יש חשיבות רבה בעבודה הטיפולית, אך אגו אידיאלי נוקשה מדי של המטפל יביא לפגיעות נרקיסיסטית גבוהה מאוד. מטפלים עם אגו אידיאלי נוקשה מדי יתקשו יותר לפתח לאורך זמן מודעות עצמית, ואופי הטיפול שיציעו יהיה פחות חופשי ופתוח. כך, למשל, עשוי להתעורר קושי סביב הכרה ברגשות העברה-נגדית מסוימים אשר נתפסים כ"לא אידיאליים", כגון משיכה מינית, זעם, אכזבה וכו'.
בתוך התהליך האמוציונלי המתרחש בין המטפל למטופל, ליכולתו של המטפל להגיב באופן מותאם לרגשות, להבין אותם ולפרש אותם יש השפעה מכרעת על תוצאות הטיפול. חלק גדול מרגשות ההעברה-הנגדית המתעוררים בטיפול קשורים באופיו של המטופל, אך חלקם קשורים גם בקונפליקטים פנימיים בלתי פתורים שלו. ביירנברודספוט מציע כי בכדי לבחון את השפעותיהיהם של האשמה ומבנה הסופר-אגו של המטפל על התהליך הטיפולי, יש להתבונן גם בתהליכים אשר הביאו לבחירתו במקצוע הטיפולי מלכתחילה. סירלס (Searles, 1966) למשל הציע כי הבחירה בתחום הטיפולי מבוססת פעמים רבות על אשמה ועל ניסיון לשכך רגשות אשמה הנובעים מחוויות ילדות, כגון חוסר יכולת לעזור להורה או 'לרפא' אותו.
כאשר הסופר-אגו של המטפל רודפני ופעיל יתר על המידה עקב קונפליקטים רגשיים בלתי פתורים, עשויה להתבסס עמדה נרקיסיסטית המביאה לכך שהטיפול ילווה בפנטזיות גרנדיוזיות של הצלה ובתחושה של המטפל שאין לו תחליף בחיי המטופל. השפעות אלו עשויות אף להביא לכך שהמטפל לא יהיה מסוגל לטפל במטופלים עם הפרעות ראשוניות או שיסיים את הטיפול טרם זמנו, מתוך קושי לשאת את האשמה המתעוררת סביב חוסר שיפור במצבו של המטופל לאורך זמן. ביירנברודספוט אף מתאר כיצד תהליך ההכשרה הממושך שעוברים מטפלים, ובפרט אנליטיקאים, מגרה את רודפנות הסופר-אגו ומצמצם את התהליך הטיפולי. תהליך ההכשרה מעורר לא פעם תחושות של נחיתות מול מדריכים ומטפלים ותיקים, כאשר מטפלים מסוימים סובלים מתחושות הנחיתות יותר מאחרים. על רקע זה, המטפל מגיע לטיפולים (ובפרט לטיפולים הראשונים) עם ציפייה עצמית לפירושים מבריקים, לעבודה שוטפת עם ההעברה וכן הלאה. ציפייה זו חוסמת לא פעם את החופש לחוות את הטיפול והרגשות המתעוררים בו באופן טבעי.
אחד הרגשות הקשים הנלווים לעמדה הנרקיסיסטית והאשמה המתעוררת בעטיה הוא כמובן הבושה. מטפלים רבים עשויים לחוות בושה סביב מה שהם תופסים כטעויות, אך רמת אשמה גבוהה מדי עשויה להקשות על היכולת להתבונן בטעויות וקשיים בתהליך הטיפולי וללמוד מהם. חווית הבושה עשויה להיות מוסווית על ידי זעם, אך היא עצמה עשויה להיות מכאיבה ביותר ולהיות אחראית לקושי של המטפל לקבל דחייה של פירוש על ידי המטופל, שתיקה ממושכת או תובענות של מטופלים אשר מעוררים תחושה שהמטפל אינו מספיק טוב עבורם. כמו כן, המטפל עשוי להיות שרוי בפחד תמידי מפני עזיבה של המטופל באופן שמצר את צעדיו בטיפול, להתקשות סביב יציאה לחופשות אשר מפגישות את המטופל עם החלק ה"רע" שבו, או להימנע מלהכיר בעובדה שיש מטופלים בהם הוא פשוט אינו מסוגל לטפל.
היבט נוסף הנוגע להתמודדות עם אשמה עשוי להתבטא בצורך הבלתי מודע של המטפל "להיענש" באמצעים שונים הבאים לידי טיפול בשדה הטיפולי. כך, למשל, מטפלים עשויים להכשיל את עצמם בעבודתם הטיפולית, להתעלם מסאדיזם של המטופל כלפיהם (וכך להביא לתקיעות בתהליך הטיפולי) וכן לפתח הזדהות עם השלכות סאדיסטיות של מטופליהם עליהם.
Shame, guilt and penance in the psychoanalyst: The therapist's superego in psychoanalysis. Bierenbroodspot, Peter. British Journal of Psychotherapy, Vol 8(1), 1991, 71-81.
